עופר בן אברהם
Member
השמיצה את הפאב שבו בילתה, אך במשפט דווקא זכתה
מעשה באישה, שחגגה עם בן זוגה ומקורביה את יום הולדתו בפאב בקריית חיים. באותו פאב נהוג לשלם עבור צמיד, שמקנה לעונד אותו זכות לקבל משקה לעצמו ללא הגבלה. האישה נתפסה שותה אף שלא ענדה צמיד, והיא טענה להגנתה, שהצמיד אצל בן זוגה. כתוצאה מכך החלו ויכוחים ומהומה, ובעלה הוצא החוצה על-ידי המאבטחים, אך משנרגעו הרוחות הורשה לחזור.
למחרת פרסמה האישה בדף הפייסבוק שלה רְשׁוּמָה (פוסט) ובה ביקורת נוקבת על אותו פאב. בין היתר כתבה, ששיטת הצמידים אינה אלא עקיצה של הלקוחות, שלא לומר גניבה, משום שכמות המשקה המוגשת בכל כוסית זעומה, והמלצרים משהים בכוונה את הגשת הכוסיות, כך שבסופו של דבר מקבלים מעט מאוד תמורת הסכום ששולם. בסיום הרשומה המליצה הכותבת לקוראים לא להתקרב לאותו מקום כדי שלא לעבור גזל, הגדירה את השירות שם גועל נפש ובושה וחרפה, והאשימה את בעלי המקום בכך שהם נותנים לגיטימציה להתנהגות ברברית ומשפילה כלפי האורחים.
בגין הפרסום האמור הוגשה תביעת דיבה נגד האישה, אך זו נדחתה, והנתבעת חויבה בהוצאות, בנימוק, המוזר לטעמי, שהרשומה הנדונה אינה בגדר לשון הרע!
שימו לב: השופט, אורי גולדקורן, לא דחה את התביעה משום שסבר, כי עומדת למפרסמת אחת ההגנות שבחוק (למשל, שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי, או שנעשה בתום לב), אלא שאין בפרסום לשון הרע כלל. מסקנתו זו סותרת בעליל את הגדרת לשון הרע, שהיא, בין היתר, דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם בעסקו (סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע).
לדעתי, השופט היה חייב לקבוע, כי הרשומה הנדונה היא לשון הרע, ומשלא הוכח כי תוכנה אמת, לבחון אם עומדת למפרסמת ההגנה, שהפרסום נעשה בתום לב לפי אחת החלופות של סעיף 15 לחוק (למשל, כדי להגן על עניין אישי כשר של הקוראים). לי נראה, שגם הגנה זו היה צריך לשלול, ולוּ בשל החֲזָקָה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק, שהמפרסם עשה זאת שלא בתום לב אם התכוון בכך לפגוע מעבר לסביר (ת"א [שלום, חיפה] 63077-06-15, איי פאב בע"מ נגד ליבי זסלבסקי בורדמן).
מעשה באישה, שחגגה עם בן זוגה ומקורביה את יום הולדתו בפאב בקריית חיים. באותו פאב נהוג לשלם עבור צמיד, שמקנה לעונד אותו זכות לקבל משקה לעצמו ללא הגבלה. האישה נתפסה שותה אף שלא ענדה צמיד, והיא טענה להגנתה, שהצמיד אצל בן זוגה. כתוצאה מכך החלו ויכוחים ומהומה, ובעלה הוצא החוצה על-ידי המאבטחים, אך משנרגעו הרוחות הורשה לחזור.
למחרת פרסמה האישה בדף הפייסבוק שלה רְשׁוּמָה (פוסט) ובה ביקורת נוקבת על אותו פאב. בין היתר כתבה, ששיטת הצמידים אינה אלא עקיצה של הלקוחות, שלא לומר גניבה, משום שכמות המשקה המוגשת בכל כוסית זעומה, והמלצרים משהים בכוונה את הגשת הכוסיות, כך שבסופו של דבר מקבלים מעט מאוד תמורת הסכום ששולם. בסיום הרשומה המליצה הכותבת לקוראים לא להתקרב לאותו מקום כדי שלא לעבור גזל, הגדירה את השירות שם גועל נפש ובושה וחרפה, והאשימה את בעלי המקום בכך שהם נותנים לגיטימציה להתנהגות ברברית ומשפילה כלפי האורחים.
בגין הפרסום האמור הוגשה תביעת דיבה נגד האישה, אך זו נדחתה, והנתבעת חויבה בהוצאות, בנימוק, המוזר לטעמי, שהרשומה הנדונה אינה בגדר לשון הרע!
שימו לב: השופט, אורי גולדקורן, לא דחה את התביעה משום שסבר, כי עומדת למפרסמת אחת ההגנות שבחוק (למשל, שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי, או שנעשה בתום לב), אלא שאין בפרסום לשון הרע כלל. מסקנתו זו סותרת בעליל את הגדרת לשון הרע, שהיא, בין היתר, דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם בעסקו (סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע).
לדעתי, השופט היה חייב לקבוע, כי הרשומה הנדונה היא לשון הרע, ומשלא הוכח כי תוכנה אמת, לבחון אם עומדת למפרסמת ההגנה, שהפרסום נעשה בתום לב לפי אחת החלופות של סעיף 15 לחוק (למשל, כדי להגן על עניין אישי כשר של הקוראים). לי נראה, שגם הגנה זו היה צריך לשלול, ולוּ בשל החֲזָקָה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק, שהמפרסם עשה זאת שלא בתום לב אם התכוון בכך לפגוע מעבר לסביר (ת"א [שלום, חיפה] 63077-06-15, איי פאב בע"מ נגד ליבי זסלבסקי בורדמן).
