השנה החמישית...
תמיד בתקופה הזאת אני לא ממש ישנה... בוכה מכל דבר... החגים הם בעיקרון סיוט.... אני הקטנה, זאת שעדיין גרה בבית... ועושה בעיקר באלגן... השנה רבתי עם אחותי, ריב מטורף כזה שבמהלכו היא אמרה "אם אימא הייתה רואה אותך היא הייתה מתהפכת בקברה"... נכון או לא נכון, אין לי מושג.... מאז השלמנו, הכל בסדר... בערך. סיימתי לשפר את ת.הבגרות שלי סופסוף, אני שניה לפני הפסיכומטרי מרגישה די חרא, שונאת כל שניה. אני לא זוכרת את לוח הכפל, ואם היא הייתה כאן אז היא הייתה עוזרת לי, כי אני באמת שונאת חישובים, והיא היתה ממש טובה בזה. אולי זה סתם תירוץ כדי לא ללמוד, אני כבר לא יודעת. אני מתגעגעת אליה... נמאס לי כבר לחיות בתוך עצמי, כאילו הכל בסדר... כשאני לגמרי לבד כל הזמן. הבטחתי כל כך הרבה דברים ממש לפני שהיא נפטרה, וקצת אחרי. ושום דבר מהם לא מסתדר... עדיין שמנה, עדיין מבזבזת כסף... לא מוצאת את עצמי, קרובה לוותר על הלימודים (או לפחות על המקצוע הנכסף) וכמובן שאין חבר... כי אני מתוסבכת מידי בשביל לדבר על משהו.... ומוצאת את עצמי בקשרים לא אמיתיים בעליל.... לא בא לי לעלות לקבר... זה עוד שבועיים, ופשוט לא בא לי. לא רוצה לבכות עליה, לא רוצה לבכות עם המשפחה שלי... רוצה לנסוע למקום רחוק... ולא לעשות כלום.. פשוט כלום. אני כבר שנתיים אומרת לעצמי... עוד קצת, תני פוש... תסיימי את ההשלמות... תלכי לאוני'... היא בטוח תהיה גאה. אבל אין לי כוח... נמאס לי גם להעמיד פנים שהכל מושלפ... יש לי תור לפסיכולוגית שעתיים לפני האזכרה...:+) איזה כיף! ולמחרת, לבחור... עלייה לקבר.. או שיעור פסיכומטרי ---> מה יותר חשוב? אני בעיקר רוצה לישון, אחרי שבוע בלי שינה... בהצלחה לי..:+) תודה שאתם כאן. ריקי.
תמיד בתקופה הזאת אני לא ממש ישנה... בוכה מכל דבר... החגים הם בעיקרון סיוט.... אני הקטנה, זאת שעדיין גרה בבית... ועושה בעיקר באלגן... השנה רבתי עם אחותי, ריב מטורף כזה שבמהלכו היא אמרה "אם אימא הייתה רואה אותך היא הייתה מתהפכת בקברה"... נכון או לא נכון, אין לי מושג.... מאז השלמנו, הכל בסדר... בערך. סיימתי לשפר את ת.הבגרות שלי סופסוף, אני שניה לפני הפסיכומטרי מרגישה די חרא, שונאת כל שניה. אני לא זוכרת את לוח הכפל, ואם היא הייתה כאן אז היא הייתה עוזרת לי, כי אני באמת שונאת חישובים, והיא היתה ממש טובה בזה. אולי זה סתם תירוץ כדי לא ללמוד, אני כבר לא יודעת. אני מתגעגעת אליה... נמאס לי כבר לחיות בתוך עצמי, כאילו הכל בסדר... כשאני לגמרי לבד כל הזמן. הבטחתי כל כך הרבה דברים ממש לפני שהיא נפטרה, וקצת אחרי. ושום דבר מהם לא מסתדר... עדיין שמנה, עדיין מבזבזת כסף... לא מוצאת את עצמי, קרובה לוותר על הלימודים (או לפחות על המקצוע הנכסף) וכמובן שאין חבר... כי אני מתוסבכת מידי בשביל לדבר על משהו.... ומוצאת את עצמי בקשרים לא אמיתיים בעליל.... לא בא לי לעלות לקבר... זה עוד שבועיים, ופשוט לא בא לי. לא רוצה לבכות עליה, לא רוצה לבכות עם המשפחה שלי... רוצה לנסוע למקום רחוק... ולא לעשות כלום.. פשוט כלום. אני כבר שנתיים אומרת לעצמי... עוד קצת, תני פוש... תסיימי את ההשלמות... תלכי לאוני'... היא בטוח תהיה גאה. אבל אין לי כוח... נמאס לי גם להעמיד פנים שהכל מושלפ... יש לי תור לפסיכולוגית שעתיים לפני האזכרה...:+) איזה כיף! ולמחרת, לבחור... עלייה לקבר.. או שיעור פסיכומטרי ---> מה יותר חשוב? אני בעיקר רוצה לישון, אחרי שבוע בלי שינה... בהצלחה לי..:+) תודה שאתם כאן. ריקי.
מתי שתרצי..