השנים שחולפות בלי אמא

[סנטה רוזה6]

השנים שחולפות בלי אמא

עברו 10 וקצת שנים. הגעגועים לא נגמרים.
לא כל יום. לא כל היום. אבל הם בהחלט קיימים.
זה בא פתאום ב"בומים" כאלה. משהו שמזכיר אותה. רגע במיוחד שהיא חסרה..
אמא נפטרה בתקופת החגים ומאז כשאני מגיעה לבית כנסת אני לא מצליחה ממש להתפלל.
תמיד הייתי לידה בתפילות והיא הייתה לידי. הקול שלה ליווה אותי (ואת הסובבות אותנו). אמא אהבה לשיר (ולהתחזן יחד עם החזן)
בתור אישה דתיה קשה לי עם זה שהתפילות שאני מתפללת (והן לא רבות כי לרוב אני בבית עם הילדים) התפילות כאילו איבדו ממשמעותן.
שיתפתי בעניין חברה קרובה ומשהו שהיא אמרה תקוע לי בגרון- היא חושבת שכאב כמו שתיארתי לה לא הגיוני שיהיה 10 שנים אחרי..............
מאז כל פעם שיש לי "התקף געגועים" מיד אחריו מגיעה המחשבה על -היתכן? משהו לא בסדר??
קצת הצטערתי ששיתפתי אותה כי בכל זאת מה היא מבינה? אמא שלה שתחיה שנים ארוכות בריאות וטובות איתה,לצידה.. אז מה היא מבינה??? ובכל זאת לצערי המחשבה מטרידה אותי..
אשמח לתובנות.. רק טוב שיהיה
(לא לראשי כמובן)

 

[אשבל1]

מאוד מבינה אותך, ומאוד מזדהה איתך...

מה לומר? שגם אחרי יותר מעשרים שנה ++ אני מרגישה כמוך...כן בדיוק כמוך, והצטערתי לשמוע כמה חסרת אמפטיה חברתך... ולכן אני שמחה שקיים הפורום הזה בו אנחנו מבינות על מה את מדברת... אני חושבת שאנחנו לומדות לזהות בסביבה שלנו מי יכול להכיל את הגעגוע והכאב , ולפעמים יש אכזבות, כפי שהתאכזבת מהחברה.
לפני מספר ימים התרגשתי מאוד לראות את דרור רפאל בראיון : http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/people-s5/VOD-a0ced5aa3420b41006.htm בדקה ה 9:10 הוא מספר על התייתמותו מאמו בגיל 14 וכמה היא חסרה לו גם בדברים הקטנים ..... והיום הוא בן 41 , אז כנראה שאת ואני נורמליות, מה שלא נורמלי הוא שאיבדנו את הדבר הבסיסי ביותר לכל החיים והוא אמא שלנו, כשבסביבה תמיד מומחש לנו כמה פיספסנו וכמה היא פיספסה..
אני יכולה לתאר לעצמי שההתמודדות היום יומית מושפעת מהרגישות שלנו, יש יותר ויש שפחות, מעד כמה יש לנו סביבה תומכת , מהארועים, וכן גם סתם מהצורך בדמות האוהבת, תומכת, דואגת...

ועוד משהו: לפני מספר ימים חברה פירסמה בפייסבוק סיפור על נסיעה שחוותה באוטובוס בה אישה סיפרה על התינוק שלה, בהמשך התברר שהתינוק בן 27 , מי שסתם שומע את הסיפור בוודאי צוחק, אני חשתי צביטה בלב... "שגם אני רוצה להיות "תינוק" של מישהו... " .. כן ככה זה תופס אותנו בכל מיני מצבים...

 

[שרה155551]

איך אפשר לשכוח - מבינה אותך

את בסדר גמור. עברו שנה ושמונה חודשים מיום לכתה של אימי, ועדיין אני לא מאמינה, כאילו היה זה האתמול הקרוב. אחרי שנה שאל אותי מישהו איך אני מרגישה, ואמרתי לו אותו דבר. הוא אמר לי "לא יכול להיות". אחרי שלושה חודשים שאימי הלכה, אמרה לי מישהי מעל 50, שהיא בעצמה סבתא ושיש לה הורים שיחיו "תעבדי על עצמך". במילים אלו. זה רק העיד לי כי מי שלא חווה מות הורים, בפרט של הורים כה יקרים וטובים, אימא שמגוננת וחמה ואבא שהלך כה צעיר, לא יבין את הרגשות שהאלו שאנו חוות, רגשות ובכי שעולים מעצמם בלי שליטה, הכאב, הגעגועים, הזכרונות. איך אפשר לשכוח הורים, איך אפשר לשכוח את האנשים שהיו הכי קרובים לך?. אימי איבדה את אביה שהיתה קטנה ובקושי הכירה אותו ואת אימה בגיל 20 וקצת, והיא כל הזמן דיברה על אימא שלה. גם אחרי שנים אימי לא שכחה את הוריה. וגם את לא וזה כל כך טבעי, שאומנם הם 10 שנים, אבל בטוחה שמהמבט שלך זה כאילו היה לא מזמן. איך אפשר לשכוח? לפני מס' חודשים הייתה כתבה בידיעות על השחקן אילן דר. שאלו אותו על מה הוא הכי מצטער? והוא אמר על מות הוריו. שיש בו עצב עמוק. אילן כבר כבן 78 ולא שכח את הוריו- איך אפשר לשכוח? אבי נפטר לפני 20 שנה ושמונה חודשים, בדיוק 19 שנה בין אימא לאבא. השכחתי אותו? ממש לא. היום הכאב שלי הוא כפול, הצער בי כל כך עמוק על כך שההורים שלי לא זכו להזדקן יחד, על כל מה שהם עברו ועברנו יחד איתם,על כך שהם אינם. אפשר לשכוח? את כל כך בסדר. ואני כל כך מבינה את הרגשתך בגללהערתה של חברתך. מי שחווה יבין אותך. לא כולם מבינים את מה שאנחנו מדברות ומרגישות. אבל אנחנו כן מבינות ואת בסדר גמור וזה כל כך טבעי להרגיש ככה. מזדהה עם דבריה של אשבל: "שכנראה שאת ואני נורמליות, מה שלא נורמלי הוא שאיבדנו את הדבר הבסיסי ביותר לכל החיים והוא אמא שלנו, כשבסביבה תמיד מומחש לנו כמה פיספסנו וכמה היא פיספסה.." כל כך נכון....

 

[אשבל1]

הלוואי והיו נקרים בדרכנו יותר אנשים אמפטים...