השעות שלפני החג
הן תמיד השעות הקשות לי ביותר. השעות האלה בהן נזכרים במי שאיננו ומתגעגעים כל כך. יש דברים שכבר לא אעשה לעולם מבלי להזכר בו, בה. אני בטוחה שלכל אחד יש רגעים כאלה, בשנה שעברה - כששאלנו בפעם הראשונה בלעדיו - מה נשתנה הלילה הזה, כל יושבי השולחן כמעט ונחנקו מבכי, כי כולנו ידענו מה נשתנה. ואף על פי כן -כולנו מסובים. ביחד. ממשיכים לחגוג, ממשיכים לחיות, גם אם בלב יש צביטה, גם אם הגרון נחנק ברגעים מסוימים מדמעות, החיים ממשיכים. הקלישאה הזו -כל כך אמיתית. השמש זורחת בבוקר, שוקעת בערב, יום רודף יום ,ולמרות שלנו לעתים מתהפך העולם -הוא עדיין נוהג כמנהגו, למרות הכל. יש בכך הרבה נחמה בעיני, כי זה אומר גם שמתי שהוא, גם אנחנו חוזרים לאיזו זרימה, לאיזו שגרה, גם לנו כואב קצת פחות, גם אנחנו נושמים טוב יותר.
יש לנו קוראים מגוונים - כאלה שנמצאים בתוך שלבי מחלה, בתוך מלחמה יום יומית אבל לא מאבדים תקוה - לרבים מהם באמת יש תקווה ואני מתפללת להחלמתו של כל אחד מקרוביו וחבריו האהובים של כל אחד מקוראינו.
ישנם כאלה שחוו אובדן זה מקרוב ולבם עוד שרוט ופצוע,הכאב טרי ועל פני השטח ולהם אני מבקשת לשלוח ברכה של שלווה ורגיעה. מתפללת שתצליחו לראות בתוך השחור שמסביב גם את הסדקים דרכם נכנס האור. ולאט לאט לאפשר לו יותר ויותר מקום.
וישנם ביננו כאלה שאובדנם כבר "ישן" אבל הכאב כמובן עוד קיים - הוא אחר, הוא מדמם פחות,אבל אף פעם לא באמת שוכחים - אליהם אני שולחת ברכה שגם החג הזה יעבור, שתהיה בו שמחה, שתהיה בו הקלה, שתהיה בו אהבה.
ברכה מיוחדת אני שולחת לאילנה שעברה השבוע ניתוח - מקווים לשמוע ממך בקרוב..
ולכולם -אני מאחלת להנות ממה שיש, עם מי שיש, לנצל כל רגע ,כאן ועכשיו כי זה הרגע האמיתי היחידי. לא לחכות אף פעם להגיד -אני אוהב אותך, ולחבק, לחבק ולאהוב.
אני מצרפת את השיר הנפלא הזה : "כל אדם צריך מצרים" שכתב אמנון ריבק.
שיר יפהפה שמדבר על דרך, מדבר על אתגרים ונחמות, מדבר על עומקי כאב ועל רוממות הרוח.
כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
שיהיה לכולם חג שמח, חג של אהבה, חג של ביחד
הן תמיד השעות הקשות לי ביותר. השעות האלה בהן נזכרים במי שאיננו ומתגעגעים כל כך. יש דברים שכבר לא אעשה לעולם מבלי להזכר בו, בה. אני בטוחה שלכל אחד יש רגעים כאלה, בשנה שעברה - כששאלנו בפעם הראשונה בלעדיו - מה נשתנה הלילה הזה, כל יושבי השולחן כמעט ונחנקו מבכי, כי כולנו ידענו מה נשתנה. ואף על פי כן -כולנו מסובים. ביחד. ממשיכים לחגוג, ממשיכים לחיות, גם אם בלב יש צביטה, גם אם הגרון נחנק ברגעים מסוימים מדמעות, החיים ממשיכים. הקלישאה הזו -כל כך אמיתית. השמש זורחת בבוקר, שוקעת בערב, יום רודף יום ,ולמרות שלנו לעתים מתהפך העולם -הוא עדיין נוהג כמנהגו, למרות הכל. יש בכך הרבה נחמה בעיני, כי זה אומר גם שמתי שהוא, גם אנחנו חוזרים לאיזו זרימה, לאיזו שגרה, גם לנו כואב קצת פחות, גם אנחנו נושמים טוב יותר.
יש לנו קוראים מגוונים - כאלה שנמצאים בתוך שלבי מחלה, בתוך מלחמה יום יומית אבל לא מאבדים תקוה - לרבים מהם באמת יש תקווה ואני מתפללת להחלמתו של כל אחד מקרוביו וחבריו האהובים של כל אחד מקוראינו.
ישנם כאלה שחוו אובדן זה מקרוב ולבם עוד שרוט ופצוע,הכאב טרי ועל פני השטח ולהם אני מבקשת לשלוח ברכה של שלווה ורגיעה. מתפללת שתצליחו לראות בתוך השחור שמסביב גם את הסדקים דרכם נכנס האור. ולאט לאט לאפשר לו יותר ויותר מקום.
וישנם ביננו כאלה שאובדנם כבר "ישן" אבל הכאב כמובן עוד קיים - הוא אחר, הוא מדמם פחות,אבל אף פעם לא באמת שוכחים - אליהם אני שולחת ברכה שגם החג הזה יעבור, שתהיה בו שמחה, שתהיה בו הקלה, שתהיה בו אהבה.
ברכה מיוחדת אני שולחת לאילנה שעברה השבוע ניתוח - מקווים לשמוע ממך בקרוב..
ולכולם -אני מאחלת להנות ממה שיש, עם מי שיש, לנצל כל רגע ,כאן ועכשיו כי זה הרגע האמיתי היחידי. לא לחכות אף פעם להגיד -אני אוהב אותך, ולחבק, לחבק ולאהוב.
אני מצרפת את השיר הנפלא הזה : "כל אדם צריך מצרים" שכתב אמנון ריבק.
שיר יפהפה שמדבר על דרך, מדבר על אתגרים ונחמות, מדבר על עומקי כאב ועל רוממות הרוח.
כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
שיהיה לכולם חג שמח, חג של אהבה, חג של ביחד