השפוט - חלק ראשון
``שרית יש לי בשורות לא טובות`` כבר הכרתי את הנימה הדרמתית שהיתה כל כך אהובה על בת אחותי. היא פשוט פרחה כשהייתה צריכה לדווח על טרגדיות למינהן. ``מי מת הפעם?`` שאלתי הקשר הקלוש שלי עם בני משפחתי נחלש עוד יותר מאז נישואיי. התקשורת היחידה היתה בשמחות ובאסונות. נפגשנו באולמות, בתי קברות או בבתי חולים. בכל פעם (כמו כל משפחה רומניה טובה) נשפכו דמעות סביב. גם עם חתכו בזה הרגע לצאצא חדש במשפחה או קברו דוד בן 90. בפעם האחרונה שבת אחותי התקשרה אלי היא דיווחה על מותו של אחד הדודים. נפגשנו, קברנו, בכינו, אכלנו, צחקנו, אכלנו, החלפנו חוויות יומיומיות, אכלנו, הכרנו תוספות חדשות למשפחה (חברים של, חברות של וכו`), אכלנו, בכינו עוד קצת לזכר, מרחנו עוד קצת איקרה על קרקר, בשביל הדרך - והלכנו הביתה. עד המפגש המשפחתי הבא - בתקווה שהפעם יהיה באולם. ``אף אחד לא מת. יותר גרוע.`` אמרה ברצינות וקולה נשבר בהתאמה. ``שגיב בבית סוהר`` ``מה??????????????????`` שגיב היה בן אחי. בחור משגע בן 22, ילד טוב עם נשמה טובה. כזה שתמיד מוכן לעזור ועושה זאת מאמצע הבטן. בדיוק כמו האבא שלו. מושבניק בלב ובנפש. ``על מה את מדברת?? מה קרה?`` ``תפסו אותו על חם עם טרקטורון גנוב. הוא היה חלק מאיזו כנופיה שגנבה טרקטורונים ואופנועים באזור השרון`` שגיב?? פשוט לא יכולתי להאמין!! בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא התחיל לעבוד כחקלאי במושב בשרון. החזיק בעמו משק שלם. הבחור לא יכול לפגוע בזבוב - כל שכן לגנוב! פשוט לא יכולתי להאמין. ``אני לא מאמינה. אין סיכוי שהוא גנב! וחוצ`מזה - איך זה שלא שמעתי כלום על זה עד עכשיו??`` נזפתי בה ``הם שמרו את זה בסוד. התביישו להגיד. השביעו אותנו לא לספר עד שלא תהייה ברירה. המשפט היה אתמול. בגלל שלא היו לו הרשעות קודמות - הוא נשפט רק לחצי שנה``. ``רק??????? את לא נורמלית! הוא ימות שם! איפה הוא??`` התחלתי להילחץ מאוד. הילד לא יחזיק מעמד שם. היא מסרה לי את הפרטים המלאים. סיפרה שבעצם הוא לא ממש גנב אלא `רק` תיקן טרקטורונים ששאר חברי הכנופיה, תושבי הישוב בו עבד, גנבו. זה התחיל להישמע הגיוני יותר. לשגיב היו ידי זהב, ירושה נוספת מאחי הבכור. הוא ידע לתקן כל דבר מכני. זה התחיל להישמע כאילו הסתבך עם החבורה הזו ואולץ לתקן את כלי הרכב שנגנבו. הייתי חייבת לראות אותו. הקשר ביני לבין שגיב היה חברי. למרות שהפרידו בינינו 14 שנים תקשרנו כבני אותו הגיל. בפעמים המעטות שדיברנו, הוא לא היסס לשתף אותי בסיפורי הזיונים האחרונים שלו ואני מצאתי אוזן קשבת אצלו לכל הפיכס היומיומי שהצטבר בבטן. המחשבה עליו כלוא במקום ההוא צמררה אותי. הייתי חייבת לראות אותו. הקדשתי את שארית היום לארגון ביקור של שעה במקום בו שגיב כלוא. זה לא היה קל. ניערתי אבק מכמה מספרי טלפון, עו``ד פלילי שהיה מאהב לשעבר, קצין משטרה איתו שירתתי בצבא.. מועד הביקור נקבע לשבוע הבא ותמורתו הובטח לעו``ד החרמן מפגש-העלאת-זיכרונות ששנינו ידענו איפה בדיוק הוא ייגמר. ****** השבוע עבר באיטיות מורטת עצבים ויום שני, יום הביקור, הגיע. נכנסתי לאולם החצוי במחיצת רשת עבה וחיפשתי אותו. המחיצה היתה מחולקת לתאים צרים שסיפקו מעט מאוד פרטיות. חלפתי על פני התאים, משתדלת שלא לנעוץ מבט במפגשים יוצאי הדופן שהתרחשו שם. גברים מחוספסים, חלקם מגודלים ומפחידים למראה, ישבו מצד אחד של המחיצה. ממול ישבו המבקרים. בליל של צחוק, בכי וצעקות מילא את האולם. זיהיתי את שגיב בצד המרוחק של האולם ופסעתי לעבר התא. זוג עיניים כהות ומטרידות ליווה אותי. שלחתי מבט מהיר אל עבר המחיצה המרושתת ומבטי נפגש במבט חודר. הדמות שישבה שם היתה גדולת מימדים. הוא היה לבוש בגופיה אפורה. כתפיו החשופות גילו קעקועים גדולים וכהים על שתי זרועותיו. ראשו הקרח הבהיק תחת הנורות ומבטו הקשה והחוקר הקפיא את צעדיי לרגע. חיוך מלא בטחון עצמי מתח את זווית פיו, מכווץ צלקת ארוכה שנמתחה מלחיו ועד לצווארו. התחושה הזו של חיה הלכודה באורותיה של מכונית מתקרבת, היה חדש לי. מאיים. בלעתי רוקי במהירות ובכוח ניתקתי עצמי מהמקום ומיהרתי לתא שלי ושל שגיב. כשנפלו עיניי על הילד - קפאתי שוב באימה. פניו היו מכוסות חבורות כחולות, שפתו התחתונה נפוחה וחבולה. אבל יותר מכל הקפיא אותי מבטו. הוא היה כל כך אבוד. כל כך מבוהל ואבוד. הרגשתי איך לבי נקרע בתוכי ודמעות הציפו את עיני. ``אלוהים. מה הם עשו לך?`` לחשתי לעברו ``זה כלום, שרי (כך כינה אותי תמיד). נפלתי במקלחת`` מלמל לעברי וידו מנסה לכסות, ללא הצלחה את החבורות על לחיו. ``תפסיק לקשקש לי. שכחת עם מי אתה מדבר?`` נזפתי בו בקול נשבר ושלחתי אצבעותיי מבעד לפתחי הרשת כדי לגעת. אצבעותיו נגעו בשלי וראיתי איך עיניו מתמלאות בלחלוחית. הוא נשם עמוק, קובר את רגשותיו שגלשו לרגע החוצה. מבטו המפוחד נשלח לצדדים, בודק באם מישהו מהגברים שעל ידו הבחין בפרץ רגשותיו. כולם היו עסוקים בשלהם. מלבד מבט כהה אחד שעקב בסקרנות אחרי המתרחש בתאנו. הרגשתי איך שגיב מתכווץ בכיסאו. כאבו חיזק בי כוחות שלא הכרתי. הכעס על מצבו הפיזי והנפשי של שגיב הפך אותי ללביאה-לרגע. הפניתי מבט סוער לעבר הדמות הגדולה ולא אמרתי דבר. רק זקפתי אצבע מתריעה והרמתי אותה לעברו. גבה אחת התרוממה בעודו נועץ מבט המום מעט באצבעי. הוא נמתח בכיסאו. ``השתגעת??? את רוצה לסבך אותי עוד יותר?`` הלחש ההיסטרי משגיב החזיר אותי לקרקע. ניתקתי מבט מהדמות המגודלת והחזרתי אותה אל הילד המבוהל. ``שגיב - מה הם עשו לך! ספר לי!`` הוא התגמד עוד יותר אל תוך הכיסא. ``שלשום.. בלילה. אני לא יכול לספר לך..`` קולו נשבר שוב ואני התמלאתי חימה. בלעתי רוקי והחזקתי עצמי בכוח. לא רציתי להבהיל יותר את שגיב. הוא שינה את כיוון השיחה והחל לספר מה קרה. ואני הקשבתי. חששותיי התאמתו. הטיפש הקטן הסתבך בשטות והוא משלם עליה ביוקר. הוא המשיך לספר ואני בחנתי אותו. הוא לא היה צריך לספר כדי שאבין. הוא הותקף. רוב הסיכויים שהותקף מינית. הזעם חלחל בגופי וגרם לשער עורפי לסמור. הזמן שהוקצב למפגש הסתיים וליוויתי במבטי את דמותו השפופה של שגיב בעודו נעלם מעיני. קמתי ממקומי, מרגישה את לחיי לוהטות מכעס. איך הסוהרים יכלו לתת לדבר כזה לקרות??? איך האח המטומטם שלי נותן לזה לקרות? קריאה קצרה עצרה אותי על יד תאו של המגודל המקועקע. האורח שלו עזב והוא ישב נינוח בכיסאו, מעשן סגריה, מבטו המכווץ בוחן אותי. ``הלו. את.`` הדחף היה לקפוץ עליו מעבר למחיצה ולרסק לו את הפרצוף. ``מה`` זה מה שהצלחתי לפלוט מבין שיניי הקפוצות ``חגגו על התחת של האח שלך שלשום`` ``הוא לא אח שלי. הוא אחיין שלי`` פשוט לא הצליח לצאת משפט אחר מתוך הלבה שרתחה לי מאחוריי העיניים. מבטו בחן אותי מתוך העשן ``ולך בא לקרוע אותי עכשיו..`` חיוך קלוש עלה על השפתיים הדקות, משחק עם הצלקת שוב. מבטי נמשך אליה כמגנט. האיש הזה עורר בי אלימות שלא ידעתי שקיימת בי. ``מממ.. יש לי עסקה בשביל, בובה`` אמר, זורק את בדל הסיגריה אל הרצפה ונשען על הדלפק הקטן שמולו, מתקרב אל הרשת שהפרידה ביננו. ``בואי שבי`` אמר רגליי לא הצליחו לזוז ממקומם. הרגשת החימה העלתה בי קבס. מזווית העין ראיתי את סוהר מתקרב לעברו של המגודל. המגודל שלח אליו מבט אדיש. ``עוד חמש, גבאי. ותתקפל לפינה`` הסוהר היסס לרגע, שולח מבט לא ברור אל המגודל, ומבט שואל אלי. ``רק חמש, מושון.`` קרא לבסוף וחזר למקומו חילופיי הדברים הפשירו את ברכיי והצלחתי לגרור עצמי לכיסא ממול למושון. ``מה`` הצלחתי לפלוט שוב, נועצת בו מבט רצחני ``תרגעי, בובה. אני לא הכנסתי לו. זה לא הקטע שלי. אבל אני יכול לארגן שהוא יהיה שמור עד שיצא``. המילים האלה חדרו מבעד לערפל האדום ועוררו את סקרנותי. ``את מי אני צריכה להרוג בשביל השמירה הזו`` שאלתי בלגלוג. ``לא מבקש ממך לעבור צד, בובה`` הבובה שלו עצבן אותי ``לעבור צד?`` שאלתי ``לעבור על החוק, יעני`` ``אז מה?`` ``את ואני סוגרים את החשבון ביננו. יש לי חופשה שבאה לי. אני יוצא אליה ומרים אליך קשר עם הפרטים. סגור?`` בקושי הצלחתי לעצור את פרץ צחוק ההקלה/הבדיחות שעלה להבזק המחשבה שהוא רוצה ממני רק זיון. ``לא יודעת. אני צריכה לדעת מה אתה רוצה ממני כדי לסגור`` אמרתי ``אמרתי בלי לעבור צד. זה קטע רק ביננו. לא תפגעי מזה, בובה. מילה שלי`` אין לי מושג מאיפה הגיע ה``בסדר. סגור.`` שנזרק ממני אליו. אין לי מושג. מחשבות מוטרפות של ``מה, לכל הרוחות, אני עושה??!!`` התחילו לרוץ לי בראש, אבל דמותו של שגיב החבוט והמושפל דחקו הכל הצידה. ``בסדר`` חזרתי בהחלטיות. ``והילד יהיה בסדר מעכשיו ועד שהוא יוצא. מילה שלך.`` ``מילה שלי. אני לוקח אותו עלי. לא יגעו בו. תני טלפון שלך`` הפתק הקטן ובו מספר הטלפון חדר מבעד לרשת אל הצד המקועקע, ואני התרוממתי מכיסאי וצפתי בתוך ערפל לכיוון היציאה. ======
``שרית יש לי בשורות לא טובות`` כבר הכרתי את הנימה הדרמתית שהיתה כל כך אהובה על בת אחותי. היא פשוט פרחה כשהייתה צריכה לדווח על טרגדיות למינהן. ``מי מת הפעם?`` שאלתי הקשר הקלוש שלי עם בני משפחתי נחלש עוד יותר מאז נישואיי. התקשורת היחידה היתה בשמחות ובאסונות. נפגשנו באולמות, בתי קברות או בבתי חולים. בכל פעם (כמו כל משפחה רומניה טובה) נשפכו דמעות סביב. גם עם חתכו בזה הרגע לצאצא חדש במשפחה או קברו דוד בן 90. בפעם האחרונה שבת אחותי התקשרה אלי היא דיווחה על מותו של אחד הדודים. נפגשנו, קברנו, בכינו, אכלנו, צחקנו, אכלנו, החלפנו חוויות יומיומיות, אכלנו, הכרנו תוספות חדשות למשפחה (חברים של, חברות של וכו`), אכלנו, בכינו עוד קצת לזכר, מרחנו עוד קצת איקרה על קרקר, בשביל הדרך - והלכנו הביתה. עד המפגש המשפחתי הבא - בתקווה שהפעם יהיה באולם. ``אף אחד לא מת. יותר גרוע.`` אמרה ברצינות וקולה נשבר בהתאמה. ``שגיב בבית סוהר`` ``מה??????????????????`` שגיב היה בן אחי. בחור משגע בן 22, ילד טוב עם נשמה טובה. כזה שתמיד מוכן לעזור ועושה זאת מאמצע הבטן. בדיוק כמו האבא שלו. מושבניק בלב ובנפש. ``על מה את מדברת?? מה קרה?`` ``תפסו אותו על חם עם טרקטורון גנוב. הוא היה חלק מאיזו כנופיה שגנבה טרקטורונים ואופנועים באזור השרון`` שגיב?? פשוט לא יכולתי להאמין!! בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא התחיל לעבוד כחקלאי במושב בשרון. החזיק בעמו משק שלם. הבחור לא יכול לפגוע בזבוב - כל שכן לגנוב! פשוט לא יכולתי להאמין. ``אני לא מאמינה. אין סיכוי שהוא גנב! וחוצ`מזה - איך זה שלא שמעתי כלום על זה עד עכשיו??`` נזפתי בה ``הם שמרו את זה בסוד. התביישו להגיד. השביעו אותנו לא לספר עד שלא תהייה ברירה. המשפט היה אתמול. בגלל שלא היו לו הרשעות קודמות - הוא נשפט רק לחצי שנה``. ``רק??????? את לא נורמלית! הוא ימות שם! איפה הוא??`` התחלתי להילחץ מאוד. הילד לא יחזיק מעמד שם. היא מסרה לי את הפרטים המלאים. סיפרה שבעצם הוא לא ממש גנב אלא `רק` תיקן טרקטורונים ששאר חברי הכנופיה, תושבי הישוב בו עבד, גנבו. זה התחיל להישמע הגיוני יותר. לשגיב היו ידי זהב, ירושה נוספת מאחי הבכור. הוא ידע לתקן כל דבר מכני. זה התחיל להישמע כאילו הסתבך עם החבורה הזו ואולץ לתקן את כלי הרכב שנגנבו. הייתי חייבת לראות אותו. הקשר ביני לבין שגיב היה חברי. למרות שהפרידו בינינו 14 שנים תקשרנו כבני אותו הגיל. בפעמים המעטות שדיברנו, הוא לא היסס לשתף אותי בסיפורי הזיונים האחרונים שלו ואני מצאתי אוזן קשבת אצלו לכל הפיכס היומיומי שהצטבר בבטן. המחשבה עליו כלוא במקום ההוא צמררה אותי. הייתי חייבת לראות אותו. הקדשתי את שארית היום לארגון ביקור של שעה במקום בו שגיב כלוא. זה לא היה קל. ניערתי אבק מכמה מספרי טלפון, עו``ד פלילי שהיה מאהב לשעבר, קצין משטרה איתו שירתתי בצבא.. מועד הביקור נקבע לשבוע הבא ותמורתו הובטח לעו``ד החרמן מפגש-העלאת-זיכרונות ששנינו ידענו איפה בדיוק הוא ייגמר. ****** השבוע עבר באיטיות מורטת עצבים ויום שני, יום הביקור, הגיע. נכנסתי לאולם החצוי במחיצת רשת עבה וחיפשתי אותו. המחיצה היתה מחולקת לתאים צרים שסיפקו מעט מאוד פרטיות. חלפתי על פני התאים, משתדלת שלא לנעוץ מבט במפגשים יוצאי הדופן שהתרחשו שם. גברים מחוספסים, חלקם מגודלים ומפחידים למראה, ישבו מצד אחד של המחיצה. ממול ישבו המבקרים. בליל של צחוק, בכי וצעקות מילא את האולם. זיהיתי את שגיב בצד המרוחק של האולם ופסעתי לעבר התא. זוג עיניים כהות ומטרידות ליווה אותי. שלחתי מבט מהיר אל עבר המחיצה המרושתת ומבטי נפגש במבט חודר. הדמות שישבה שם היתה גדולת מימדים. הוא היה לבוש בגופיה אפורה. כתפיו החשופות גילו קעקועים גדולים וכהים על שתי זרועותיו. ראשו הקרח הבהיק תחת הנורות ומבטו הקשה והחוקר הקפיא את צעדיי לרגע. חיוך מלא בטחון עצמי מתח את זווית פיו, מכווץ צלקת ארוכה שנמתחה מלחיו ועד לצווארו. התחושה הזו של חיה הלכודה באורותיה של מכונית מתקרבת, היה חדש לי. מאיים. בלעתי רוקי במהירות ובכוח ניתקתי עצמי מהמקום ומיהרתי לתא שלי ושל שגיב. כשנפלו עיניי על הילד - קפאתי שוב באימה. פניו היו מכוסות חבורות כחולות, שפתו התחתונה נפוחה וחבולה. אבל יותר מכל הקפיא אותי מבטו. הוא היה כל כך אבוד. כל כך מבוהל ואבוד. הרגשתי איך לבי נקרע בתוכי ודמעות הציפו את עיני. ``אלוהים. מה הם עשו לך?`` לחשתי לעברו ``זה כלום, שרי (כך כינה אותי תמיד). נפלתי במקלחת`` מלמל לעברי וידו מנסה לכסות, ללא הצלחה את החבורות על לחיו. ``תפסיק לקשקש לי. שכחת עם מי אתה מדבר?`` נזפתי בו בקול נשבר ושלחתי אצבעותיי מבעד לפתחי הרשת כדי לגעת. אצבעותיו נגעו בשלי וראיתי איך עיניו מתמלאות בלחלוחית. הוא נשם עמוק, קובר את רגשותיו שגלשו לרגע החוצה. מבטו המפוחד נשלח לצדדים, בודק באם מישהו מהגברים שעל ידו הבחין בפרץ רגשותיו. כולם היו עסוקים בשלהם. מלבד מבט כהה אחד שעקב בסקרנות אחרי המתרחש בתאנו. הרגשתי איך שגיב מתכווץ בכיסאו. כאבו חיזק בי כוחות שלא הכרתי. הכעס על מצבו הפיזי והנפשי של שגיב הפך אותי ללביאה-לרגע. הפניתי מבט סוער לעבר הדמות הגדולה ולא אמרתי דבר. רק זקפתי אצבע מתריעה והרמתי אותה לעברו. גבה אחת התרוממה בעודו נועץ מבט המום מעט באצבעי. הוא נמתח בכיסאו. ``השתגעת??? את רוצה לסבך אותי עוד יותר?`` הלחש ההיסטרי משגיב החזיר אותי לקרקע. ניתקתי מבט מהדמות המגודלת והחזרתי אותה אל הילד המבוהל. ``שגיב - מה הם עשו לך! ספר לי!`` הוא התגמד עוד יותר אל תוך הכיסא. ``שלשום.. בלילה. אני לא יכול לספר לך..`` קולו נשבר שוב ואני התמלאתי חימה. בלעתי רוקי והחזקתי עצמי בכוח. לא רציתי להבהיל יותר את שגיב. הוא שינה את כיוון השיחה והחל לספר מה קרה. ואני הקשבתי. חששותיי התאמתו. הטיפש הקטן הסתבך בשטות והוא משלם עליה ביוקר. הוא המשיך לספר ואני בחנתי אותו. הוא לא היה צריך לספר כדי שאבין. הוא הותקף. רוב הסיכויים שהותקף מינית. הזעם חלחל בגופי וגרם לשער עורפי לסמור. הזמן שהוקצב למפגש הסתיים וליוויתי במבטי את דמותו השפופה של שגיב בעודו נעלם מעיני. קמתי ממקומי, מרגישה את לחיי לוהטות מכעס. איך הסוהרים יכלו לתת לדבר כזה לקרות??? איך האח המטומטם שלי נותן לזה לקרות? קריאה קצרה עצרה אותי על יד תאו של המגודל המקועקע. האורח שלו עזב והוא ישב נינוח בכיסאו, מעשן סגריה, מבטו המכווץ בוחן אותי. ``הלו. את.`` הדחף היה לקפוץ עליו מעבר למחיצה ולרסק לו את הפרצוף. ``מה`` זה מה שהצלחתי לפלוט מבין שיניי הקפוצות ``חגגו על התחת של האח שלך שלשום`` ``הוא לא אח שלי. הוא אחיין שלי`` פשוט לא הצליח לצאת משפט אחר מתוך הלבה שרתחה לי מאחוריי העיניים. מבטו בחן אותי מתוך העשן ``ולך בא לקרוע אותי עכשיו..`` חיוך קלוש עלה על השפתיים הדקות, משחק עם הצלקת שוב. מבטי נמשך אליה כמגנט. האיש הזה עורר בי אלימות שלא ידעתי שקיימת בי. ``מממ.. יש לי עסקה בשביל, בובה`` אמר, זורק את בדל הסיגריה אל הרצפה ונשען על הדלפק הקטן שמולו, מתקרב אל הרשת שהפרידה ביננו. ``בואי שבי`` אמר רגליי לא הצליחו לזוז ממקומם. הרגשת החימה העלתה בי קבס. מזווית העין ראיתי את סוהר מתקרב לעברו של המגודל. המגודל שלח אליו מבט אדיש. ``עוד חמש, גבאי. ותתקפל לפינה`` הסוהר היסס לרגע, שולח מבט לא ברור אל המגודל, ומבט שואל אלי. ``רק חמש, מושון.`` קרא לבסוף וחזר למקומו חילופיי הדברים הפשירו את ברכיי והצלחתי לגרור עצמי לכיסא ממול למושון. ``מה`` הצלחתי לפלוט שוב, נועצת בו מבט רצחני ``תרגעי, בובה. אני לא הכנסתי לו. זה לא הקטע שלי. אבל אני יכול לארגן שהוא יהיה שמור עד שיצא``. המילים האלה חדרו מבעד לערפל האדום ועוררו את סקרנותי. ``את מי אני צריכה להרוג בשביל השמירה הזו`` שאלתי בלגלוג. ``לא מבקש ממך לעבור צד, בובה`` הבובה שלו עצבן אותי ``לעבור צד?`` שאלתי ``לעבור על החוק, יעני`` ``אז מה?`` ``את ואני סוגרים את החשבון ביננו. יש לי חופשה שבאה לי. אני יוצא אליה ומרים אליך קשר עם הפרטים. סגור?`` בקושי הצלחתי לעצור את פרץ צחוק ההקלה/הבדיחות שעלה להבזק המחשבה שהוא רוצה ממני רק זיון. ``לא יודעת. אני צריכה לדעת מה אתה רוצה ממני כדי לסגור`` אמרתי ``אמרתי בלי לעבור צד. זה קטע רק ביננו. לא תפגעי מזה, בובה. מילה שלי`` אין לי מושג מאיפה הגיע ה``בסדר. סגור.`` שנזרק ממני אליו. אין לי מושג. מחשבות מוטרפות של ``מה, לכל הרוחות, אני עושה??!!`` התחילו לרוץ לי בראש, אבל דמותו של שגיב החבוט והמושפל דחקו הכל הצידה. ``בסדר`` חזרתי בהחלטיות. ``והילד יהיה בסדר מעכשיו ועד שהוא יוצא. מילה שלך.`` ``מילה שלי. אני לוקח אותו עלי. לא יגעו בו. תני טלפון שלך`` הפתק הקטן ובו מספר הטלפון חדר מבעד לרשת אל הצד המקועקע, ואני התרוממתי מכיסאי וצפתי בתוך ערפל לכיוון היציאה. ======
