זאבה כסופה מאהבה
New member
השפלה I
אותי, אותי,
אותי קשה להשפיל.
דבר ראשון, למרות שמערכות היחסים שאני נכנסת אליהן הן בנפשי, חשובות לי עד זוב דם והלקאה עצמית, איני רואה בהשפלה - "השפלה". עבורי זה משחק.
"תתפשטי" - אוי! אני חושבת, מנתרת משימחה, בלב וברגליים, וזורקת כהרף עיין את מכנסי העבודה המגושמים וחולצת ה-T המוכתמת. הכתמים לא נעשו בכוונה, אני פשוט קצת קלמזי, ועד כמה שאני משתדלת, בגדיי מוכתמים כבר במשך השעה הראשונה. אני גם לא טורחת להחליף בגדים לעיתים קרובות מדי, הם בינכה מתלכלכים.
הוא נשאר בבגדיו, ואני זרקתי את שלי מעלי, ומכינה תה ונישנושים ברינה ודיצה.
השפלה ?? לא בבית סיפרנו.
"תפשיטי אותי!" אני מתמוגגת, עוד תעלול, עוד שעשוע, עוד עונג. האהבה שעוברת בין ידי. מתמסרות לחולצה העדיין מגוהצת, למרות שיום עבודה, משרד ונסיעות כבר מאחוריה. הרי גידלתי שני ילדים; תמכתי באמא שלי כשהייתה חולה; החלפתי חיתולים, מדדתי חום, הסרתי סדינים ופרשתי מצעים שבירים ונקיים; האכלתי; החזקתי בעוצמת ידי בחיקי; הינקתי.
אני יודעת איזו אהבה שוכנת בכפות ידי. מוחבאת, מנמנמת, מחכה לרגע להתפרץ.
אני פורמת את הכפתורים הרכוסים אחד לאחד; בסבלנות, בעדינות; משתדלת ככל יכולתי לרסן את השמחה הפראית העולה מכפות ידי. אצבעותי עדינות, ארוכות ומיומנות. פצועות ומרפאות. מרוב בילבול, השמחה, העונג מבלבלת אותן, נמשכת משימת הפרימה יותר מאשר היה צריך. מגע החולצה המגוהצת, ריח היום שעבר העולה ממנה.
[כאן אמור להיות המשך]
לא, לא, כל אלה אינן השפלות. הן חגיגות שמחה. חגיגת חושים ותחושות. רוח הערב הקרה על גופי החם. החום העולו מהביל מגופו הגדול, המגודל.
לפני שהוא הולך, חוזר לבית, לאישה, לחייו, הוא מתקלח בקפידה.
אני מכוונת את המקלחת למים רותחים, מסיטה את ווילון המקלחת כך שיגן על המקלחת משיטפון אבל יאפשר לי צפיה טובה, מורידה את מכסה אסלת בית השמוש ומתיישבת עליו, מתמקמת לעינוי הצפוי לי עכשיו.
הוא מבסוט, קיבל את אשר רצה, היה לו נחמד ומשעשע ומיוחם מספיק;
הוא בדרכו הביתה.
הוא מוציא פיסת סבון ומגבת מהוהה מתיק הגב שהביא עימו ונעמד תחת המים הרותחים. עד כמה אינו מודע. הוא חושב שלזיין אותי בתחת זה משפיל ומכאיב; לכרוע לפניו ולפרום את שרוכי נעליו, באצבעות מבולבלות, ערומה. מצחיקן.
אני יושבת על האסלה וצופה בו, תחת המים הזורמים, שוטף מעליו בקפידה כל שארית ריח שלי, כל שארית מיץ שלי, כל שערה, כל טיפת זיעה ומלח.
הוא מנקה את ציפורניו אחת לאחת. בודק אותן, האם לא נשארה שום זוהמה מהזוהמות שלי.
מסבן פעם אחת, שוטף, מסבן בקפידה פעם שנייה, שוטף שנית. מתנגב.
לא, לי אסור לנגב.
אולי בגלל שאשאיר סימנים, עקבות, שאריות; אולי בגלל שאיני מיומנת מספיק.
הוא מעלים אותי מהגוף שלו, וחוזר לאשתו, למשפחתו, לחייו.
הוא מעלים אותי מנישמתו.
השפלה.
אני מסרבת להתקלח. שומרת אותו עלי, בתוכי, עוד יום. עוד יומיים. עוד חיים שלמים.
Z
אותי, אותי,
אותי קשה להשפיל.
דבר ראשון, למרות שמערכות היחסים שאני נכנסת אליהן הן בנפשי, חשובות לי עד זוב דם והלקאה עצמית, איני רואה בהשפלה - "השפלה". עבורי זה משחק.
"תתפשטי" - אוי! אני חושבת, מנתרת משימחה, בלב וברגליים, וזורקת כהרף עיין את מכנסי העבודה המגושמים וחולצת ה-T המוכתמת. הכתמים לא נעשו בכוונה, אני פשוט קצת קלמזי, ועד כמה שאני משתדלת, בגדיי מוכתמים כבר במשך השעה הראשונה. אני גם לא טורחת להחליף בגדים לעיתים קרובות מדי, הם בינכה מתלכלכים.
הוא נשאר בבגדיו, ואני זרקתי את שלי מעלי, ומכינה תה ונישנושים ברינה ודיצה.
השפלה ?? לא בבית סיפרנו.
"תפשיטי אותי!" אני מתמוגגת, עוד תעלול, עוד שעשוע, עוד עונג. האהבה שעוברת בין ידי. מתמסרות לחולצה העדיין מגוהצת, למרות שיום עבודה, משרד ונסיעות כבר מאחוריה. הרי גידלתי שני ילדים; תמכתי באמא שלי כשהייתה חולה; החלפתי חיתולים, מדדתי חום, הסרתי סדינים ופרשתי מצעים שבירים ונקיים; האכלתי; החזקתי בעוצמת ידי בחיקי; הינקתי.
אני יודעת איזו אהבה שוכנת בכפות ידי. מוחבאת, מנמנמת, מחכה לרגע להתפרץ.
אני פורמת את הכפתורים הרכוסים אחד לאחד; בסבלנות, בעדינות; משתדלת ככל יכולתי לרסן את השמחה הפראית העולה מכפות ידי. אצבעותי עדינות, ארוכות ומיומנות. פצועות ומרפאות. מרוב בילבול, השמחה, העונג מבלבלת אותן, נמשכת משימת הפרימה יותר מאשר היה צריך. מגע החולצה המגוהצת, ריח היום שעבר העולה ממנה.
[כאן אמור להיות המשך]
לא, לא, כל אלה אינן השפלות. הן חגיגות שמחה. חגיגת חושים ותחושות. רוח הערב הקרה על גופי החם. החום העולו מהביל מגופו הגדול, המגודל.
לפני שהוא הולך, חוזר לבית, לאישה, לחייו, הוא מתקלח בקפידה.
אני מכוונת את המקלחת למים רותחים, מסיטה את ווילון המקלחת כך שיגן על המקלחת משיטפון אבל יאפשר לי צפיה טובה, מורידה את מכסה אסלת בית השמוש ומתיישבת עליו, מתמקמת לעינוי הצפוי לי עכשיו.
הוא מבסוט, קיבל את אשר רצה, היה לו נחמד ומשעשע ומיוחם מספיק;
הוא בדרכו הביתה.
הוא מוציא פיסת סבון ומגבת מהוהה מתיק הגב שהביא עימו ונעמד תחת המים הרותחים. עד כמה אינו מודע. הוא חושב שלזיין אותי בתחת זה משפיל ומכאיב; לכרוע לפניו ולפרום את שרוכי נעליו, באצבעות מבולבלות, ערומה. מצחיקן.
אני יושבת על האסלה וצופה בו, תחת המים הזורמים, שוטף מעליו בקפידה כל שארית ריח שלי, כל שארית מיץ שלי, כל שערה, כל טיפת זיעה ומלח.
הוא מנקה את ציפורניו אחת לאחת. בודק אותן, האם לא נשארה שום זוהמה מהזוהמות שלי.
מסבן פעם אחת, שוטף, מסבן בקפידה פעם שנייה, שוטף שנית. מתנגב.
לא, לי אסור לנגב.
אולי בגלל שאשאיר סימנים, עקבות, שאריות; אולי בגלל שאיני מיומנת מספיק.
הוא מעלים אותי מהגוף שלו, וחוזר לאשתו, למשפחתו, לחייו.
הוא מעלים אותי מנישמתו.
השפלה.
אני מסרבת להתקלח. שומרת אותו עלי, בתוכי, עוד יום. עוד יומיים. עוד חיים שלמים.
Z
