השפעות המלחמה והבינה המלאכותית: ספרות הילדים נערכת לעידן חדש
כיצד אירועי המלחמה צפויים להשפיע על ספרות הילדים העברית, האם הבינה המלאכותית תשנה את התחום, וגם על נוכחותו של המוות ביצירות שכל אחת מהן פרסמה בשנה האחרונה. שיחה עם המשוררת רוני אלדד והסופרת נטעלי גבירץ, לרגל תפקידן החדש כעורכות ספרות הילדים בהוצאת עם עובד
מאת פנינה גפן
רוני אלדד ונטעלי גבירץ הן "נכדות של". סבה של רוני הוא ישראל אלדד, שהיה ממנהיגי מחתרת הלח"י וממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". שמואל פירסטנברג, סבה של נטעלי, היה ממקימי מועדון צוותא בתל־אביב, איש השומר הצעיר וממובילי המאבק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל.
"שתינו גדלנו על ברכי הציונות, אבל מהכיוונים הכי הפוכים שיש", אומרת נטעלי בחיוך. בשיחה דמיונית בין שני הסבים היו מתגלעות מן הסתם לא מעט מחלוקות, אך שתי הנכדות שלהן, שנכנסות כעת לתפקיד משותף כעורכות ספרי הילדים בהוצאת עם עובד, יושבות יחד ומפרגנות זו לזו, משלימות משפטים ומצחיקות אחת את השנייה, ובעיקר מבינות גם בלי לדבר.
רוני אלדד, ילידת כפר־אדומים וכיום ירושלמית ואם לארבעה, היא משוררת, סופרת ילדים, עורכת ספרות ומבקרת תרבות (בין השאר ייסדה וכתבה במוסף זה במשך כמה שנים את הטור "בלי ניקוד", המוקדש לסקירת ספרי ילדים). היא פרסמה שני ספרי שירה וספר ילדים, ולפני כמה חודשים יצאה לאור אסופת השירים "היינו משונים" בהשתתפותה.
נטעלי גבירץ, תל־אביבית מלידה ואם לשלושה, היא סופרת ועורכת, ובעבר אף עסקה בכתיבה עיתונאית ותסריטאית. היא פרסמה שבעה ספרים לילדים ועוד שלושה רומנים למבוגרים, ובשנים האחרונות היא עורכת את ירחון הילדים "אדם צעיר".
תקווה להיאחז בה
שתיהן גדלו בבתים של יצירה ותרבות, כולל זו הפונה לגיל הרך. ראובן גבירץ, אביה של נטעלי, היה חבר להקת "חלב ודבש" שזכתה באירוויזיון בשנת 1979, דובב בתוכנית "רחוב סומסום" ושר את שיר הנושא בסדרת "המומינים". פרופ' אריה אלדד, אביה של רוני, היה קצין רפואה ראשי בצה"ל וחבר כנסת. במהלך השנים הוא פרסם כמה ספרי עיון וסיפורת, בהם שני ספרי ילדים, וגם דובב בסדרה המונפשת "נילס הולגרסון".
נטעלי גבירץ עם ילדים באופקים
"כאיש צבא, אבא שלי היה מעט מאוד בבית ביום־יום, ואימא שלי הייתה זו שמשכיבה אותנו לישון ומספרת לנו סיפורים", חוזרת רוני לתקופת הילדות. "היו לה בחירות מיוחדות, עזות ומלאות רגש – מצחיקות מאוד או עצובות עד דמעות. היא קראה לנו סיפורים מופלאים של בנימין תמוז, או סיפורים שוברי לב כמו אלה של אוסקר ויילד. הייתי מתגלגלת מצחוק, גועה בבכי או גם וגם. אבא שלי הגיש תוכנית רדיו לילדים ששידרו בה תסכיתים. הוא עבד שם גם עם דויד גרוסמן. היו לנו בבית הרבה הקלטות מהתסכיתים האלה ואהבנו להאזין להן, וגם הקלטות של 'פו הדב' שהוא הקליט במיוחד עבורנו בקולות שונים. אלה היו סיפורי הילדות שלי. אחי התאום, לעומתי, היה מבקש מהורינו לקרוא לו סיפורים מסמרי שיער על עולי גרדום. הייתי מתכסה באיזה מאתיים שמיכות, רק כדי לא לשמוע".
גם אימה של נטעלי נהגה להקריא לה סיפורים, והיא זוכרת בחיבה את תקליטי הסיפורים שהיו פופולריים מאוד בשנות השמונים, שהיא נהגה להאזין להן שעות. "קראתי המון, ועד היום יש לי אוסף ספרי ילדים שהיו שלי". אחד הספרים שהשפיעו עליה במיוחד היה "אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר. "קראתי אותו אלף פעמים. הוא עיצב את דמותי ועזר לי להתמודד עם גירושי ההורים שלי". השפעתו ליוותה אותה גם בבגרותה, כאשר כתבה את "הנסיכה ההפוכה", ספר ילדים שעוסק בגירושים. "זה לחלוטין ספר שהייתי צריכה בגיל ההוא. הילדה בסיפור יוצרת לעצמה עולם רגשי ויציב דרך הכתיבה".
מה הביא אתכן לעסוק דווקא בספרות ילדים?
רוני: "אני חושבת שחיפשתי משהו שיש בו תקווה טהורה שאפשר להיאחז בה בזמנים החשוכים האלה. ספרות ילדים היא שונה מכתיבה למבוגרים, שלעיתים 'מתלכלכת' בדרך. ספרות ילדים היא כמו מתנה נקייה, פנייה ישירה לילדים וגם לילדים שהיינו. יש בה אחריות גדולה וגם תקווה, כי זו פנייה אל העתיד, אל האנשים שהילדים האלה יגדלו להיות".
נטעלי: "אני מאמינה בכוח של ספרים בחיים של ילדים. זה התחזק אצלי השנה, כשפגשתי ילדים לשעות סיפור במסגרת פרויקט ספרותי. נפגשתי עם ילדים מאופקים, שהוזמנו לכתוב סיפורים על דברים שעברו. כתיבת הסיפורים נתנה להם תחושת בעלות על החוויות שלהם והרבה מאוד כוח. זה דבר שאין לו מחיר. ברגע שאתה האדון של המרחב הזה, המרחב שלך, אתה מקבל כוח בעולם. זה בדיוק מה שהרגשתי כילדה – שספרים מדברים אליי, שיש קו ישיר בין מי שכתב ובין מי שקוראת".
הן נכנסות לתפקיד כצמד עורכות, עובדה לא מובנת מאליה אך כזו שמשמחת אותן, בין השאר משום שהיא מאפשרת להן להמשיך במקביל בעיסוקים נוספים. "פעולת העריכה בודדה, שקטה וחרישית", אומרת רוני, "אז אני מרגישה ממש מזליסטית שאנחנו יכולות לחלוק את זה יחד. אנחנו מבינות אחת את השנייה ולא צריך לדבר הרבה".
הן נכנסות לנעליה של תמר הוכשטטר, שמילאה את התפקיד הזה עד לא מכבר: "שתינו מרגישות שהנעליים של תמר גדולות ויפהפיות, ובאמת צריך שתי עורכות כדי למלא את המקום שלה. בכניסה לעם עובד יש משהו מרגש. זו הוצאה עם מסורת עמוקה ושורשים בתרבות, אבל היא לא 'דינוזאור'. יש בה מחויבות שווה לעבר, להווה ולעתיד. זה מקום שישבו בו אנשי ספר אמיתיים, כמו חיים באר שהיה העורך הראשון של ספרי הילדים בהוצאה".
לנער את הזהירות
האם יש נושאים שתרצו לקדם כעורכות?"מטרת־על מבחינתי היא לייצר 'ספריה לעם' עבור ילדים", אומרת נטעלי, מתייחסת למפעל הוותיק של הוצאת עם עובד. "שנים־עשר כותרים בשנה שנשלחים למנויים, מעין מדורת שבט כזאת. אני מרגישה שקצת התפזרנו, וזה משהו להתכנס סביבו. וכמובן למצוא קולות חדשים ומלהיבים, במקביל להושטת יד ליוצרים הוותיקים שלנו, שעם הזמן נוטים להישכח ולהיעלם".
רוני מצידה מעדיפה שלא להגדיר נושאים ותמות, ומנסחת את היעדים דרך "התמודדויות שדורשות ריפוי". היא מכירה בכך שהשפעות 7 באוקטובר והמלחמה יחלחלו גם אל ספרות הילדים העברית. "העיסוק באבל ובאובדן היה נחוץ לספרות ילדים גם לפני שבעה באוקטובר", היא אומרת. "המציאות החדשה דורשת לנער את הזהירות ואת האובר־דידקטיות שקצת פשתה בכול, מין 'ספרות פצפצים' ששמרה על הילדים מכל נושא טריגרי. הכול מאוד זהיר, והיחס אל הקוראים הצעירים היה כמו ליצורים מפורצלן שצריך לשמור עליהם.
"התחושה היא שאם קודם היה עודף זהירות, כרגע אין ברירה אלא להתנער ממנה, כי הנושאים והתכנים שאנחנו מוצפים בהם מחייבים אותנו להישיר מבט. אי אפשר להגיד לילדים 'היי, תראו ציפור', כשכל האדמה תחתיהם בוערת. אז גם אם עוסקים בנושאים שלכאורה קשורים לעולמות פנטסטיים ורחוקים, המציאות תחלחל פנימה. אני מאמינה שנקבל טקסטים שיהיו ממילא בתוך זה, כמעט בלית ברירה".
"האמנות מדברת את הזמנים, והנושאים הללו יעלו מעצמם, מצד הכותבים", מסכימה נטעלי. "ייקח קצת זמן, כי תמיד יש רווח בין האירוע לתגובה. ניתֵן לזה את המקום הראוי. העובדה שלנו עצמנו יש בבית ילדים ואנחנו מחוברות ביצירה שלנו לילדים, מאפשרת לנו לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם. לילדים יש עכשיו נקודת מבט ייחודית, ושווה להקשיב להם".
יש גם הורים שמעדיפים להימנע מתכנים מסוימים. עורכים לוקחים בחשבון שיקולים שיווקיים, מה שעשוי לעמוד בסתירה לחירות שאתן רגילות לה ככותבות.
רוני: "אני חושבת שאנשים מחפשים כנות ואמת. יש מערכת טבעית שמווסתת את עצמה, ואם היא לא עובדת, אז אנחנו נכנסות ואמורות לטפל בוויסות. זה מארג שיקולים, להכיר במה שיכול להימכר ולהתקבל. אנחנו לא נייצר 'ספרות מיותמת' – שהיא אולי נפלאה מאוד אבל אף אחד לא ירצה לקרוא אותה. אין לזה ערך כי ספרות צריכה קוראים. נצטרך לעשות סחר חליפין ולבחון עד כמה דברים צריכים להיות ישירים או מפורשים, ועד כמה לעטוף בעוד יותר רוך. לא בדיעבד אלא מלכתחילה, כי זה נחוץ. בעיניי זה תהליך בריא שהשוק מאלץ אותנו לעבור, להקשיב לאנשים ולשמוע מה זה סיפור מבחינתם ומה הם רוצים לקרוא".
"התפקיד שלנו הוא ללכת על החבל שבין שמירה על רמה מוקפדת של כל הגורמים, ויש הרבה, ובין לוודא שזה יהיה נגיש ומותאם למידות הילדים", מוסיפה נטעלי. "הרבה הורים מחפשים ספרי בעיה, כמו גמילה מחיתולים או התמודדות עם פחד. אפשר ליצור ספרים כאלה, אבל צריך לעשות אותם כמו שצריך. אין לי בעיה לפתור בעיות להורים ואני שמחה לתת לזה יד, אני רק חושבת – וזה נכון בעיקר לגבי קטנטנים – שכשאנחנו מערבים את ההורה בקריאה פעילה של הספר אז המקום שלו הוא חשוב, וחשוב שגם להורה יהיה כיף ואטרקטיבי. יש הרבה דרכים ליצור כיף בספרים".
המשך קריאה