האם העובדה כי צפייה בניסוי משפיעה על המדידה הפיסיקלית שלו עשויה לזרוע מסקנות חדשות בנוגע לממד הכוונה והשפעתו על המציאות ?
זו לא עובדה. אין שום ראיה (אמיתית. כלומר, לא מישהו שטוען משהו, אלא משהו שניתן לשחזר) לכך שצפייה בניסוי משפיעה על תוצאת המדידה הפיזיקלית. אנו יודעים שהמדידה עצמה משפיעה. איננו יודעים שהצפייה בתוצאת המדידה משפיעה.
היתה תקופה שבה האמינו שזה הכרחי כדי להסביר תופעה מסוימת, אבל אח"כ, עם פיתוח תורת המדידה, ראו שעצם האינטרקציה עם מכשיר המדידה מספקת הסבר מלא לתופעה, גם ללא צורך בצופה (בהגדרה המקובלת של צופה).
דרך לבדוק את זה, למשל, זה על ידי השאלה הבאה:
נניח שאני מבצע על מערכת מסויימת מדידה מסויימת (מדידת ביניים) ולאחר מכן מבצע מדידה אחרת (מדידה סופית). האם יש לי דרך לדעת האם מישהו בעל תודעה (במובן המקובל של המילה) התבונן בתוצאת הביניים, רק לפי התוצאה הסופית? (או התפלגותה?). התשובה: אין שום דבר בתוצאות הסופיות שיספקו לי מידע לגבי השאלה האם היה מישהו שצפה בתוצאת הביניים או לא. מבחינת התאוריה (שמתאימה לחלוטין למציאות) השאלה האם מישהו התבונן בתוצאת הביניים משפיעה על הידע של המתבונן, אבל אם ההתבוננות משפיעה על תוצאת המדידה, היא משפיעה באופן שלא בא לידי ביטוי בתוצאת המדידה הסופית. (לפחות לא באופן שאנחנו יודעים לזהות).