השקעה ללא פירות

[Cinereous Vulture1]

השקעה ללא פירות

בשנה האחרונה החלטתי החלטה רצינית וחד-משמעית לקחת פרויקט לימודי בדרך לתעודה כדי למצוא עבודה נורמלית וקבועה.
לא עוד עבודות זמניות תמורת אפס שכר, לא עוד משמרות לילה, לא עוד לוט בערפל אלא יציבות כלכלית. במצב שלי לקבל החלטה כזו זה עניין לא פשוט בכלל בגלל הקושי הכלכלי והנפשי שמלווה אותי בקבלת החלטות ויישומן.
מדובר בפרויקט קשה ואינטנסיבי עם חומר רב שחייבים לשנן כל הזמן במהלך הלימודים, בכל הצורות המקובלות; שיעורי בית, עבודות, תרגולי כיתה, הכל. שאם לא כן - הכישלון כמעט מובטח.
אז השקעתי בו את כל מרצי כמו שלא השקעתי מעולם בשום דבר. סבלנותי, זיעתי, זמני, כספי.
לאחרונה קיבלנו בכיתה מבחנים משנים קודמות כדי לפתור במסגרת ההכנות למבחן הגדול בסוף החודש. עפ"י קושי המבחנים - יש לי ספק גדול אם אעבור את המבחן שיהיה. עם כל הביטחון שצברתי. החרדה יותר מתעצמת כשאני רואה לנגד עיניי את ההקרבה שלי.
מתקופת היסודי לימדו אותנו שמי שמשקיע מוציא תוצאות.
כל הזמן זה נשמע לנו כמו היגיון כללי מחייב. השקעה=פירות.
מה קורה כאשר להשקעה עצומה אין פירות? זה דבר לא רגיל, אבל למרות זאת אני כבר רואה את התמונה של האכזבה, ההתמוטטות, האשמה וההאשמות.

 

[אופירA]

יש פה שני עניינים

עניין אחד - האם לקחת על עצמך משימה שהיא מעבר לכוחותייך.
את זה אני לא יודעת. ואם כן, זה בהחלט סיבה להשקעה שלא מניבה את הפירות שחלמנו עליהם.
אדם צריך לדעת לשער את כוחותיו. ומצוי מאוד שאדם שחי באווירה שפוסלת את אישיותו, יתקשה לשער את כוחותיו וידרוש מעצמו הרבה מעבר להם.

עניין שני - ולדעתי החשוב ביותר - הוא הפחד מכישלון והנטייה לייאוש מוקדם.
האם כבר נכשלת במבחן? לא. אבל מרוב פחד להיכשל, את כבר "רואה" את התמונה...
מרוב הרגל של אכזבה והאשמות והכאב הנורא המתלווה לחיים כאלה, הנפש שלך מתגוננת מראש ע"י שהיא "מזמינה" בדמיונה ומכניסה לתודעתה את המוכר והידוע לה.
זה כשלעצמו יכול לגרום לכישלון.

כדאי להתגבר ולוותר על תחושת הכישלון לפני שהגענו לגשר (עברנו את המבחן בפועל). קשה להיות באי וודאות, אבל כדאי להתאמץ ולהסכים לחיות באי וודאות, עד שתעברי את המבחן, ובכל זאת להתמלא בתקווה ובאופטימיות, ולפחות בחוסר הסכמה להתייאש ולחשוב על כישלון.
צברת ביטחון, אינך צריכה להצטיין, רק לעבור. זו משימה שאפשר לעמוד בה. אולי כן, אולי לא, אבל כל עוד אינך יודעת, תתמקדי במחשבה על הכן ולא על הלא.
חבל לבזבז את האנרגיה על החרדה המשתקת והמפריעה להצליח במבחן מלכתחילה. כדאי שכל האנרגיה תהיה מנותבת להצליח במבחן. לכן יעיל להתמלא בתקווה ובאופטימיות.

איך? ע"י להאמין שעם כל המאמץ והרבה בקשה ותפילה, תצליחי לעבור (לא להצטיין, רק לעבור).
ודבר נוסף - הרבה סבלנות ואורך רוח. אם חס ושלום נכשלת, יש מועד ב'.
ובעיקר סבלנות לעצמך - אם זה מאוד קשה, אז סביר להיכשל (למשל, במקרה כמו מבחני לשכת עורכי הדין למתמחים, שמטרתם לא רק להעריך את מאמציך הרבים, אלא גם להקטין את כמות עורכי הדין העוברים את המבחן. כלומר מטרה שלא תלויה במאמציך). ולכן אין מה לכעוס על עצמך או לבקר את עצמך.
אנשים שמבקרים אותך על כישלון במבחן קשה מאוד, הם חולים בנפשם ואינם מציאותיים. תשתדלי ללמוד לא להתייחס לדבריהם בחייך.

 

[קליט]

מה שלא יהיה

ההחלטה ללמוד היתה טובה, אם תכשל במבחן אז תדע מה הלאה. יש המון אנשים טובים ומוכשרים שנכשלו במבחן, יש עוד מבחנים בחיים. חשוב שנזכיר לעצמנו כלל חשוב ; פרופורציות, ועדיין, נכון, זה לא פשוט להכשל, ואפשרי עדיין שתצליח, תנסה לברר על מבנה המבחנים, אפשר לעשות סימנים כדי לזכור, תמיד יש איזה סימן שאפשר לעשות נראה לי. כדי להתמודד טוב יותר עם רגשות מצוקה, מומלץ ללמוד אי אף טי, זו טכניקה די קצרה ויעילה לחיים, ובמיוחד לאנשים כמוך.. עיצה שהיא יותר למאמינים זה להתחזק בהודיה לה', חכמי העולם גם אומרים שזו עיצה נפלאה למשיכת שפע נפלא בכל תחום, אז יש את הספרים הנפלאים של הרב שלום ארוש ; אמרתי תודה ונושעתי, ו שעריו בתודה. הצגתי לך עיצות מעולות, כעת הבחירה שלך האם להתחיל לחיות ולהצליח. בהצלחה

 

[Cinereous Vulture1]

תודה לכם

המבחן נעשה בשני חלקים (שני מושבים), החלק הראשון היה יחסית קל, והחלק השני היה קשה במיוחד. אני מקווה שעברתי, אם כי הסיכויים לא גבוהים במיוחד.
ה' יעזור. נתתי את כל כולי עם סיעתא דשמיא. אם ה' לא היה עוזר לי, לא הייתי בכלל מסוגלת לסיים את השנה הזו, בטח שלא לאלץ את עצמי לסחוט את כל כוחותיי למען זה. אני מקווה שמכלול המאמצים, והעזרה, יספיקו.
לגבי הבחירה מה ללמוד ומה לא - לא רציתי ללמוד את זה. למען האמת, לא רציתי ללמוד שום דבר. אם הייתי יכולה, הייתי חיה מהיד לפה עד יומי האחרון.
הסיבה שהלכתי ללמוד את המקצוע המסויים שלמדתי היא פשוט מאוד פרנסה.
וגם הייתי בתיכון מקצועי שזה היה למעשה אחד המקצועות המרכזיים שנדרשנו לבחור ללמוד במסגרת הלימודים. אז החלטתי להמשיך עם זה כדי שאוכל לומר שיש לי תעודה. ואם תהיה, היא גם תעזור מן הסתם.
לגבי הערכת הכוחות - זו ההערכה. לא מתחשק לי לעשות כלום. מצבור הכוח שלי, מבחינתי, מתחיל ומסתיים כאן. אך מאחר ולא מתחשק לי לעשות כלום, וזה לא מצב שיוביל אותי לאן שהוא, החלטתי לעשות גם בלי שיתחשק כי אין לי ברירה.
זה קשה, זה מעייף, זה בלתי נסבל, זה מגעיל ממש כמו תרופה. אבל לוקחים כי חייבים. אין הרבה דברים שעושים לי טוב בחיים. מה שעושה טוב - הדיכאון אוכל מהר מאוד. אולי הדברים יקבלו תפנית מפתיעה, אולי הגישה הזו תשתנה בעתיד, אולי יקרה נס, אולי אבין יותר טוב. אולי ה' יחליט לתת לי יותר. יש לי תקווה.
ה' אוהב להיטיב? זה מה שאומרים. זה גם מתקבל על הדעת. אז או שההטבה עדיין לא הגיעה (אני זקוקה לה בסיטונאות) או שאני לא מצליחה לקבל אותה, כמו שיספרו למישהו בשפה זרה שהוא זכה בלוטו. אני מחכה.