אלומת האור
New member
השרשור הקודם שלי לא קופץ - טריגר
אני רוצה למות. כל דקה עוד מישהו נועץ בי חרב, סכין, פגיון, ודואג לסובב אותה עם היד שלי, כך שזה ייראה שאני בעצם אשמה בכל ואני זו שהתאבדה למרות שרצחו אותי. איזה דימוי, הא. אנשים. הם מעייפים אותי כל כך. מתישים אותי כל כך. אני לא מבינה את הכוונות שלהם, או שמבינה יותר מדיי טוב. אני נפגעת ופוגעת והמערבולת מטביעה אותי. אני מצפה מאנשים ולא מפסיקה להתאכזב מהם, אפילו שהציפיות כל כך בסיסיות, באמת. זה שוב ושוב ללכת עם הראש בקיר ולצפות שאבן תימס לקרח. זה לא קורה, זה לא יקרה, די כבר לנסות, די כבר לקוות, לצפות. בסוף ממילא כולם כועסים ומנתקים אתי קשרים, אז בשביל מה לנסות בכלל לטפח אותם?
אני פוגעת בעצמי. הייתי רוצה פשוט להיכנס עכשיו למיטה ולא לצאת יותר. לעבור, להחליק לעולם שכולו טוב ולפתור את כל הבעיות שלי בבת אחת. אין לי כוח לעבוד על עצמי, לקחת את עצמי בידיים, לטפל בעצמי. די, באמת, כמה אפשר. רוב החיים שלי הייתי בטיפול. אני רואה את הכול נגמר, מגדלי קלפים מתמוטטים, אנשים שבטחתי בהם פוגעים בי שוב ושוב ואיני לומדת לקח. ממש כמו בילדות, איך אפשר לתת אמון כשיד אחת מלטפת טוב והשנייה מלטפת רע? לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין על מה אני מדברת, נדמה לי.
אני לא יודעת להתנהל, אני לא יודעת להפסיק לכעוס על אנשים שפגעו בי, לשחרר אותם. אני לא יכולה יותר עם העולם הזה, עם החיים האלה, עם עצמי. הרי ממילא אני אמות מתישהו, אז למה אני כל כך פוחדת לעשות את זה עכשיו ולקפוץ למים וזהו? אולי ההבטחה שלי לאימא שלי כשנפרדתי ממנה עושה את זה. הבטחתי לה שאשמור על עצמי, ואני מתקשה לקיים.
אני לא רוצה כלום. לא רוצה לתת כלום. לא רוצה שייקחו ממני כלום. לא רוצה לקחת משהו ממישהו. אני רוצה לישון. לישון. לישון. שלא יצפו ממני לכלום. ואיך להעביר את הזמן, לעזאזל. יש לי כל כך הרבה חומר להשלים בלימודים. רציתי לקנות משהו לפרידה מהמחלקה ואני לא יכולה כי לא הגעתי להסכמה עם הגוף שממנו רציתי לקנות את הדברים. אני לא מתעסקת עם ממתקים ושטויות כאלה, אז אין לי אפילו מה להביא לכולם.
ביום ראשון מסתיימת לי קבוצה בדיור המוגן. מהמטפלת האישית נפרדתי אתמול. ביום חמישי אפרד מהמחלקה. שיעור אחרון בלימודים היה לי בשבוע שעבר. הכול גוסס. קורס. נשבר. נגמר. ורק שאיילה לא תעזוב, ושהצוות בדיור המוגן לא יעזוב. אני לא יכולה יותר. אני נופלת. אני נחנקת. אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום. רופא רע עם לב אטום. העיקר שהוא קיבל את התואר שלו ואת הניהול של המחלקה שלו, הוא בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם, ממני בוודאי. איזה מבטים הוא נועץ בי, של ילדה קטנה ומפונקת, הגבולית הזאת. איכס. בעיניים שלו אני רואה את עצמי מכוערת ובעייתית מאוד. אני לא יוצאת מהמלכוד הזה. אני רוצה לצאת מהגוף הזה ולא יכולה. לא יכולה. אני לכודה בפנים כמו ציפור פצועה קטנה שלא יכולה לעוף, ואי אפשר לעזור לי. אין כבר איך לעזור לי. עוד מעט קט ויאחרו את המועד.
הייתי רוצה להיות במקום החברה שלי שנפטרה לפני חודש בשנתה, מדום לב. אני לוקחת את עצמי לאותו מקום בדיוק, מחכה שזה יקרה לי גם. אני יודעת שהיא סבלה הרבה מאוד לפני שנפטרה, ואני לא רוצה לסבול אבל מרגישה שזה מגיע לי. שאני לא ראויה להיות בשום מקום (עובדה שאין לי מקום). שאני לא ראויה לחיים האלה בכלל. יש אנשים שכל כך רוצים לחיות. זה לא פייר. אף אחד אפילו לא יבכה. אולי אחותי טיפה, אבל זהו. זהו, בחיי. אני מנסה לגלגל בראש רשימת שמות ואני נשבעת לכם שאף אחד לא יבכה. לכל היותר ימשכו קצת באף וימשיכו הלאה. אחותי תמשיך לצפות בטלוויזיה העלובה שלה שמרקיבה את נשמתה, וכל העולם ימשיך להתנהל כרגיל, וזה אפילו לא אכפת לי. אילו רק הייתי אמיצה. יש לי מחשבות מאוד קשות. מאוד. אני פוחדת מהמחשבות שלי. כרגע אני מרגישה שהן בשליטה, אבל אני פוחדת לאבד אותה. אין לי סיבה מספיק טובה. כולם באשפוז חולים באמת, אני סתם, סתם גבולית מפונקת. אני בטוחה שזה מה שהוא חושב עליי, האידיוט הדגנרט. ואיילה יודעת. היא רואה. אפילו שהיא לא מושלמת היא יודעת איך זה לחיות בתוך העור של עצמי. היא משקפת לי, ואני רואה את עצמי בעיניה, מכובדת, ראויה, טובה מאוד וסובלת. היא אוהבת אותי. גם בעיני רוב המטפלות באשפוז אני מצליחה לראות את עצמי ככה, כמי שתורמת הרבה מאוד למקום, כמישהי אינטיליגנטית, רהוטה, חביבה ונעימה, מישהי צבעונית ומיוחדת. ככה אמרו לי, זו לא אני שהמצאתי. אפילו איילה אמרה לי את זה. ויש בחור אחד שכל הזמן בא אליי שם ואומר לי שהוא אוהב אותי ואומר לי מילים טובות ושאם יש לי בעיה שאני אבוא אליו והוא יפתור לי אותה, אם מישהו רק יעצבן אותי יהיה לו עסק איתו. וזה כל כך חמוד מצדו לומר את זה. הוא בחור מתוק שעודד אותי מאוד אחרי שספגתי את הקיתונות מהאידיוט בשבוע שעבר. הוא אמר לי שהוא כל כך אוהב לשמוע אותי מדברת, שהדיבור שלי פותר לו בעיות, והוא באמת מקשיב לי. אני רואה את זה. ואנשים תמיד מברכים אותי שם לשלום, שואלים אותי שאלות, מתייעצים אתי. ואת זה הדוקטור הנכבד רוצה לקחת ממני למרות שידוע לו היטב שאין לי לאן ללכת ומבחינתו זו בעיה שלי לגמרי וזה מה יש (אמר במילים האלה).
אז מה זה עוזר לי כל האינטיליגנציה הזאת והלבוש המיוחד שלי והחיוכים אם אני קמה ונופלת ממילה או מטון דיבור של מישהו או מפרצוף שעשו או לא עשו לי. מה זה עוזר. למי זה עוזר אם בסופו של דבר אני נשארת לבד, לבד כמו כלב, לבד עד כדי כך שעד שהשותפה שלי לא תחזור אני יכולה למות פה ולהירקב ולהסריח ואף אחד אפילו לא ידע.
אני רוצה כל כך לחזור למספריים. שם הרגשתי בטוחה. אין בעצם סיבה להימנע מזה עכשיו. מה, הוא יעיף אותי 5 ימים לפני הסוף? אם כן, שיעיף. גם ככה שלא יעשה לי טובות. אי אפשר להילחם במערכת, במיוחד כשאתה חולה נפש, ובמיוחד כשאתה מוגדר גבולי. אי אפשר לנצח כשרק מזלזלים ומאשימים וזורקים אותך. המערכת מוגבלת מאוד ביכולת שלה להכיל, אבל גם בקרב חולי הנפש יש איפה ואיפה. לפי מה שאני ראיתי, הכי מכבדים שם את הלומי הקרב ואת נכי צה"ל. לפוסט טראומה, דיכאון וחרדות יש מיקום לא רע בסקאלה. מעט אחרי זה הפסיכוטים למיניהם, ואחר כך, בסוף הרשימה, הגבוליים והאפקטיביים. אותנו קל לנצח, אותנו אף אחד לא מבין, תמיד מאשימים שאנחנו לא רוצים מספיק. שאנחנו הבעייתיים. אף אחד לא חושב בכלל כמה סבל יש בהפרעה הזאת מעצם הקטלוג שלנו בה, כמה היא רבגונית. כמה אני והיא והוא גם אנשים וכל אחד הוא עולם. כל אחד. למרות הקווים הדומים, כולנו בעלי לבבות ורגשות סוערים, אבל הרופא אטום לסבל הזה (וגם לסבל יותר קשה הוא אטום, אם בכלל אפשר להשוות סבל לסבל). ובכל זאת, לגבוליים האחרים שאתי הוא לא הציב תאריכים. להפך, יש כאלה שמתים להשתחרר והוא לא רוצה לשחרר אותם. רק בי הוא בחר לנקוט את השיטה הזאת שלא עזרה לאף אחד לפניי (כך שמעתי מאחת המטפלות). וכמעט כל המטפלות היו בדעה אחת אתי, הבינו אותי. אני לא יכולה לסבול אותו. באמת. הוא מפחיד אותי. הוא מעודד להתבטא, מהנהן, עושה קולות כאלה של המהום והקשבה, אבל אז תוקף מילולית כל כך חזק שאת לא מבינה מאיפה זה מגיע. ושוב ושוב נפלתי לאותה מלכודת דבש ושוב מתאכזבת ושוב מצפה. זה לא נגמר, החרא הזה.
אני לא רואה את עצמי יוצאת מזה בלי לצאת מהחיים שלי, מהגוף הזה. לא יכולה. לכודה בתוך הדרעק הזה של עיסת חיי ולא מצליחה לעשות שום דבר כי אין לי כוחות, גם אתם לא מבינים מה זה שאני אומרת לכם שאין לי כוחות. אתם רואים בי כוחות ואתם לא היחידים. ואני לא מבינה. ולא מרגישה שמישהו יכול בכלל להבין אותי. יש מישהו על הפלנטה הזאת שיכול להבין אותי בכלל???
אני רוצה למות. כל דקה עוד מישהו נועץ בי חרב, סכין, פגיון, ודואג לסובב אותה עם היד שלי, כך שזה ייראה שאני בעצם אשמה בכל ואני זו שהתאבדה למרות שרצחו אותי. איזה דימוי, הא. אנשים. הם מעייפים אותי כל כך. מתישים אותי כל כך. אני לא מבינה את הכוונות שלהם, או שמבינה יותר מדיי טוב. אני נפגעת ופוגעת והמערבולת מטביעה אותי. אני מצפה מאנשים ולא מפסיקה להתאכזב מהם, אפילו שהציפיות כל כך בסיסיות, באמת. זה שוב ושוב ללכת עם הראש בקיר ולצפות שאבן תימס לקרח. זה לא קורה, זה לא יקרה, די כבר לנסות, די כבר לקוות, לצפות. בסוף ממילא כולם כועסים ומנתקים אתי קשרים, אז בשביל מה לנסות בכלל לטפח אותם?
אני פוגעת בעצמי. הייתי רוצה פשוט להיכנס עכשיו למיטה ולא לצאת יותר. לעבור, להחליק לעולם שכולו טוב ולפתור את כל הבעיות שלי בבת אחת. אין לי כוח לעבוד על עצמי, לקחת את עצמי בידיים, לטפל בעצמי. די, באמת, כמה אפשר. רוב החיים שלי הייתי בטיפול. אני רואה את הכול נגמר, מגדלי קלפים מתמוטטים, אנשים שבטחתי בהם פוגעים בי שוב ושוב ואיני לומדת לקח. ממש כמו בילדות, איך אפשר לתת אמון כשיד אחת מלטפת טוב והשנייה מלטפת רע? לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין על מה אני מדברת, נדמה לי.
אני לא יודעת להתנהל, אני לא יודעת להפסיק לכעוס על אנשים שפגעו בי, לשחרר אותם. אני לא יכולה יותר עם העולם הזה, עם החיים האלה, עם עצמי. הרי ממילא אני אמות מתישהו, אז למה אני כל כך פוחדת לעשות את זה עכשיו ולקפוץ למים וזהו? אולי ההבטחה שלי לאימא שלי כשנפרדתי ממנה עושה את זה. הבטחתי לה שאשמור על עצמי, ואני מתקשה לקיים.
אני לא רוצה כלום. לא רוצה לתת כלום. לא רוצה שייקחו ממני כלום. לא רוצה לקחת משהו ממישהו. אני רוצה לישון. לישון. לישון. שלא יצפו ממני לכלום. ואיך להעביר את הזמן, לעזאזל. יש לי כל כך הרבה חומר להשלים בלימודים. רציתי לקנות משהו לפרידה מהמחלקה ואני לא יכולה כי לא הגעתי להסכמה עם הגוף שממנו רציתי לקנות את הדברים. אני לא מתעסקת עם ממתקים ושטויות כאלה, אז אין לי אפילו מה להביא לכולם.
ביום ראשון מסתיימת לי קבוצה בדיור המוגן. מהמטפלת האישית נפרדתי אתמול. ביום חמישי אפרד מהמחלקה. שיעור אחרון בלימודים היה לי בשבוע שעבר. הכול גוסס. קורס. נשבר. נגמר. ורק שאיילה לא תעזוב, ושהצוות בדיור המוגן לא יעזוב. אני לא יכולה יותר. אני נופלת. אני נחנקת. אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום. רופא רע עם לב אטום. העיקר שהוא קיבל את התואר שלו ואת הניהול של המחלקה שלו, הוא בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם, ממני בוודאי. איזה מבטים הוא נועץ בי, של ילדה קטנה ומפונקת, הגבולית הזאת. איכס. בעיניים שלו אני רואה את עצמי מכוערת ובעייתית מאוד. אני לא יוצאת מהמלכוד הזה. אני רוצה לצאת מהגוף הזה ולא יכולה. לא יכולה. אני לכודה בפנים כמו ציפור פצועה קטנה שלא יכולה לעוף, ואי אפשר לעזור לי. אין כבר איך לעזור לי. עוד מעט קט ויאחרו את המועד.
הייתי רוצה להיות במקום החברה שלי שנפטרה לפני חודש בשנתה, מדום לב. אני לוקחת את עצמי לאותו מקום בדיוק, מחכה שזה יקרה לי גם. אני יודעת שהיא סבלה הרבה מאוד לפני שנפטרה, ואני לא רוצה לסבול אבל מרגישה שזה מגיע לי. שאני לא ראויה להיות בשום מקום (עובדה שאין לי מקום). שאני לא ראויה לחיים האלה בכלל. יש אנשים שכל כך רוצים לחיות. זה לא פייר. אף אחד אפילו לא יבכה. אולי אחותי טיפה, אבל זהו. זהו, בחיי. אני מנסה לגלגל בראש רשימת שמות ואני נשבעת לכם שאף אחד לא יבכה. לכל היותר ימשכו קצת באף וימשיכו הלאה. אחותי תמשיך לצפות בטלוויזיה העלובה שלה שמרקיבה את נשמתה, וכל העולם ימשיך להתנהל כרגיל, וזה אפילו לא אכפת לי. אילו רק הייתי אמיצה. יש לי מחשבות מאוד קשות. מאוד. אני פוחדת מהמחשבות שלי. כרגע אני מרגישה שהן בשליטה, אבל אני פוחדת לאבד אותה. אין לי סיבה מספיק טובה. כולם באשפוז חולים באמת, אני סתם, סתם גבולית מפונקת. אני בטוחה שזה מה שהוא חושב עליי, האידיוט הדגנרט. ואיילה יודעת. היא רואה. אפילו שהיא לא מושלמת היא יודעת איך זה לחיות בתוך העור של עצמי. היא משקפת לי, ואני רואה את עצמי בעיניה, מכובדת, ראויה, טובה מאוד וסובלת. היא אוהבת אותי. גם בעיני רוב המטפלות באשפוז אני מצליחה לראות את עצמי ככה, כמי שתורמת הרבה מאוד למקום, כמישהי אינטיליגנטית, רהוטה, חביבה ונעימה, מישהי צבעונית ומיוחדת. ככה אמרו לי, זו לא אני שהמצאתי. אפילו איילה אמרה לי את זה. ויש בחור אחד שכל הזמן בא אליי שם ואומר לי שהוא אוהב אותי ואומר לי מילים טובות ושאם יש לי בעיה שאני אבוא אליו והוא יפתור לי אותה, אם מישהו רק יעצבן אותי יהיה לו עסק איתו. וזה כל כך חמוד מצדו לומר את זה. הוא בחור מתוק שעודד אותי מאוד אחרי שספגתי את הקיתונות מהאידיוט בשבוע שעבר. הוא אמר לי שהוא כל כך אוהב לשמוע אותי מדברת, שהדיבור שלי פותר לו בעיות, והוא באמת מקשיב לי. אני רואה את זה. ואנשים תמיד מברכים אותי שם לשלום, שואלים אותי שאלות, מתייעצים אתי. ואת זה הדוקטור הנכבד רוצה לקחת ממני למרות שידוע לו היטב שאין לי לאן ללכת ומבחינתו זו בעיה שלי לגמרי וזה מה יש (אמר במילים האלה).
אז מה זה עוזר לי כל האינטיליגנציה הזאת והלבוש המיוחד שלי והחיוכים אם אני קמה ונופלת ממילה או מטון דיבור של מישהו או מפרצוף שעשו או לא עשו לי. מה זה עוזר. למי זה עוזר אם בסופו של דבר אני נשארת לבד, לבד כמו כלב, לבד עד כדי כך שעד שהשותפה שלי לא תחזור אני יכולה למות פה ולהירקב ולהסריח ואף אחד אפילו לא ידע.
אני רוצה כל כך לחזור למספריים. שם הרגשתי בטוחה. אין בעצם סיבה להימנע מזה עכשיו. מה, הוא יעיף אותי 5 ימים לפני הסוף? אם כן, שיעיף. גם ככה שלא יעשה לי טובות. אי אפשר להילחם במערכת, במיוחד כשאתה חולה נפש, ובמיוחד כשאתה מוגדר גבולי. אי אפשר לנצח כשרק מזלזלים ומאשימים וזורקים אותך. המערכת מוגבלת מאוד ביכולת שלה להכיל, אבל גם בקרב חולי הנפש יש איפה ואיפה. לפי מה שאני ראיתי, הכי מכבדים שם את הלומי הקרב ואת נכי צה"ל. לפוסט טראומה, דיכאון וחרדות יש מיקום לא רע בסקאלה. מעט אחרי זה הפסיכוטים למיניהם, ואחר כך, בסוף הרשימה, הגבוליים והאפקטיביים. אותנו קל לנצח, אותנו אף אחד לא מבין, תמיד מאשימים שאנחנו לא רוצים מספיק. שאנחנו הבעייתיים. אף אחד לא חושב בכלל כמה סבל יש בהפרעה הזאת מעצם הקטלוג שלנו בה, כמה היא רבגונית. כמה אני והיא והוא גם אנשים וכל אחד הוא עולם. כל אחד. למרות הקווים הדומים, כולנו בעלי לבבות ורגשות סוערים, אבל הרופא אטום לסבל הזה (וגם לסבל יותר קשה הוא אטום, אם בכלל אפשר להשוות סבל לסבל). ובכל זאת, לגבוליים האחרים שאתי הוא לא הציב תאריכים. להפך, יש כאלה שמתים להשתחרר והוא לא רוצה לשחרר אותם. רק בי הוא בחר לנקוט את השיטה הזאת שלא עזרה לאף אחד לפניי (כך שמעתי מאחת המטפלות). וכמעט כל המטפלות היו בדעה אחת אתי, הבינו אותי. אני לא יכולה לסבול אותו. באמת. הוא מפחיד אותי. הוא מעודד להתבטא, מהנהן, עושה קולות כאלה של המהום והקשבה, אבל אז תוקף מילולית כל כך חזק שאת לא מבינה מאיפה זה מגיע. ושוב ושוב נפלתי לאותה מלכודת דבש ושוב מתאכזבת ושוב מצפה. זה לא נגמר, החרא הזה.
אני לא רואה את עצמי יוצאת מזה בלי לצאת מהחיים שלי, מהגוף הזה. לא יכולה. לכודה בתוך הדרעק הזה של עיסת חיי ולא מצליחה לעשות שום דבר כי אין לי כוחות, גם אתם לא מבינים מה זה שאני אומרת לכם שאין לי כוחות. אתם רואים בי כוחות ואתם לא היחידים. ואני לא מבינה. ולא מרגישה שמישהו יכול בכלל להבין אותי. יש מישהו על הפלנטה הזאת שיכול להבין אותי בכלל???
