השתתפות בפעילויות של כל המשפחה

[noa_f]

הצלות=הצלחות

 

[פלגיה]

השתתפות בפעילויות של כל המשפחה

האם זו זכות או חובה? כלומר - האם לחייב ילד להצטרף לטיול המשפחתי, לאירוח אצל חברים, או לכל פעילות שהיא, גם אם לא בא לו, או שאפשר לוותר ולתת לו למצוא פעילות אלטרנטיבית בזמן הזה?

 

[noa_f]

תלוי בגילו ובפעילות המשפחתית

נניח: יומולדת חשוב לסבתא - הוא צריך להגיע, אם כך החלטנו. ארוחה משפחתית שגרתית בערב שבת אצל סבתא - לא חייב.

 

[עוד שרון]

מסכימה שתלוי בפעילות ובגיל

של הילדים. לפעמים גם לי לא בא ללכת לאירועים ופעילויות אבל יש מחויבות ויש אנשים שצריך לכבד אז הולכים. בנתיים 2 הילדים שלי בגיל שהם מצטרפים אלינו.

 

[Kalla]

גם לדעתי תלוי.

ימי הולדת או אירועים משפחתיים אחרים - בהחלט כן. בילויים שמצריכים את העדרנו הארוכה מהבית - גם מחייבים את כל הילדים, כולל הבכור שעוד לא בן 11, לבוא איתנו. אך העדרויות קצרות לאירועים שאינם בעלי חשיבות מיוחדת שהוא לא מעוניין להשתתף בהם - לא מחייבים.

 

[אמא של יובל ה]

אצלינו במשפחה - זכות ורשות

אנחנו במשפחה לא מכריחים את הילדים להצטרף לפעילויות, אלא מציעים. מי שרוצה בא ומי שלא או שנשאר בבית או מתארח אצל חבר/ה. סבא סבתא (ז"ל) גרו בעיר אחרת, כאשר נסענו לביקור מעולם לא הכרחנו את הילדים לבוא אלא נתנו להם להחליט אם הם מצטרפים או לא. אותו הדבר לגבי טיולים ולגבי ארועים (חתונה, בר מצוה וכו'). זו זכות הילדים לבחור מה הם רוצים לעשות. סתם קוריוז לפני שנים הצענו לבת להצטרף אלינו לטיול לחו"ל והיא החליטה שהיא לא רוצה חו"ל אלא מעדיפה קיטנה בארץ ולישון אצל חברות.... זו היתה הפעם היחידה שנסענו לחו"ל בלי ילדים.... ושוב זו היתה הבחירה של הילדה וכיבדנו אותה.

 

[ganooov]

זכות ורשות.

אבל ההורים חייבים להשתדל שהילד יבוא תמיד. אחר כך הוא סתם יאכל את עצמו כששאר המשפחה תחזור שמחה ומאושרת.. (המממ. ילדים אוהבים תשומת לב, גם [ובעיקר?] כשהם סתם מתבכיינים שהם לא רוצים ללכת לחתונה של הבדודה..) פעילות אלטרנטיבית? אני תמיד נגד. לא זוכר אף פעם מישהו שיצא מאושר ממצב שההורים כפו עליו פעילות אלטרנטיבית כלשהי בנפרד משאר המשפחה.

 

[פלגיה]

לא לכפות פעילות אלטרנטיבית

אבל ילד בן 8 צריך למצוא מקום להיות או משהו לעשות כשכולם נמצאים בחתונה של הבדודה. ואם "יאכל או עצמו" - אז מה? ילמד להבא שכדאי לבוא (ולהשתעמם...)

 

[ganooov]

להציע - כן. להתחנן - כן. לכפות - לא

וילדים הרבה פעמים מבצעים את אותה טעות פעמיים ושלוש (את בטח לא תגדירי אותי כטיפש, אבל עשיתי טעויות כאלה הרבה פעמים, כי לילד לא אכפת מפעם. אכפת לו מכאן ועכשיו). וילד בן 8 יסכים לבוא אם יניחו את דעתו של הנסיך. לפחות בדרך כלל.

 

[תּמר]

בשום אופן לא להתחנן

טעויות של הילד הן טעויות שלו, ואם הוא מעוניין לחזור עליהן - הבחירה בידו.

 

[ציפי ג]

תלוי מה

אם זה חשוב לאדם שלדעתי יש מקום לכבד את רצונו, אז כן. כך למשל מסיבת חנוכה לטעמי היא זכות, אבל במשפחת בעלי זו חובה, וכך ילדי מולכים לשם מידי שנה. אבל סתם טיול, אני לא מחייבת. לאיזה צורך?

 

[פלגיה]

דוגמא אצלנו - אירוח לסעודת שבת

(זו רק דוגמה כי יש גם הרבה דברים אחרים) אנחנו מתארחים אצל חברים שלנו ואחת הילדות לא מוכנה ללכת. אני מרשה לה להתארח אצל חברה (לא מוכנה שתישאר בבית ותאכל לבד) יש לי חברה שמחייבת את כל הילדים שלה לבוא כי "כולנו משפחה אחת", ואני תוהה אולי היא צודקת.

 

[צוציקגדול]

הבעיה שהנטיה שלהם זה כמעט תמיד:

'לא בא לי', 'משעמם' וכו' ואם זה נמשך ונמשך מתחיל להיות נתק במשפחה המורחבת. אצל אחותי היתה דמוקרטיה כזו והילדים שלה לא מקיימים כל קשרים חברתיים או אפילו נימוסיים עם שאר המשפחה וכמעט שאף אחר לא מכיר אותם יותר מאשר 'מה אתם עושים בחיים'. זו בעיה, אצלנו בינתיים אין רצון לא להגיע ולכן גם אין צורך לכפות או להתעמת.

 

[noa_f]

אני מסכימה איתך.

האמת היא שהכי קל כאשר הילדים רוצים ללכת איתך כמעט תמיד ואין עימותים. אני חושבת שאצלנו לפחות יצרנו את זה ע"י כך שאנחנו לא גוררים אותו למקומות שמראש ידוע לנו שיסבלו (רק לעיתים נדירות) ולכן הוא "סומך עלינו" שאם הולכים - יהיה לו כדאי לבוא. ועוד משהו, שמתקשר לי גם לפתיל על ארוחות משפחתיות: אצלנו בארוחה משפחתית מורחבת, כולם מדברים וצוחקים ותמיד היה נראה לי שזה כיף רציני, עד שיום אחד הילד העיר (הוא הילד היחיד), שבעצם לו ממש לא מעניין, כי אלו לא דברים שהוא מבין. פתאום נפל לי האסימון: נקודת המבט שלו לחלוטין שונה! מאז אנחנו בכלל לא מתעקשים על ישיבה עד תום הארוחה (לא שאי פעם ממש התעקשנו, אבל היום אפילו פחות).

 

[noa_f]

וכמובן עיקר שכחתי

אין ספק שקשר משפחתי חם ואמיץ (במשפחה המורחבת) נוצר רק עם התערבות מלאכותית, כמו להגיע לפגישות משפחתיות לעתים קרובות. לכן כדאי להתאמץ היום - למען המחר. לכן אולי צריך לבנות את הפגישות הנ"ל ככה שהילדים ירצו להגיע אליהן. עם השנים, הם ירצו להגיע יותר בגלל המוזמנים ופחות בגלל התכנים.

 

[ציפי ג]

יש לנו בר מצווה של אחיין עוד מעט

זה בוג'רס שלם. אבל לא עולה על דעתי שלא כל ילדי יתייצבו לארוע. זו משפחה. זה לא חברים אישים שלי. הם גם לא מסרבים. בר מצווה, על כל הבלאגן, היא כיף.

 

[ציפי ג]

השאלה בת כמה הילדה

אם היא בת 10 אני לא הייתי מכריחה - כבר יש לה העדפות ברורות משלה, ולהגרר לחברים שלי לא חייבת הלהיות העדפה שלה

 

[פלגיה]

הבת שלי בת 12

החברה שלי מאלצת ילדה בת 15 לבוא איתה לכל האירוחים

 

[ציפי ג]

אני לא מצליחה להבין את זה

מילא ליל הסדר, אבל ארוחת שבת? אם הילד שלי אומר שהוא לא רוצה לבא איתנו זה לחלוטין מקובל עליו. החברים שלי חייבים להיות החברים שלו?

 

[תּמר]

"כולנו משפחה אחת"

ארוח אצל משפחות אחרות יכול להיות מטריח מאוד עבור ילדים. כשהם קטנים ואין הרבה אפשרויות - אין ברירה אלא לקחת את כולם. אבל כשהם כבר גדולים ויכולים למצוא לעצמם פעילות אלטרנטיבית - זה נשמע לי עדיף. ואם באמת "כולנו משפחה אחת" - ההורים יכולים להתחשב בילדים, שמעדיפים סעודות שבת בבית על פני ארוח אצל חברים של ההורים, ופשוט להפסיק להתארח.