התאונה שזיעזעה את כולנו
אומרים שהפנמת מסרים גורמת לתסכול וקהות חושים ולעומתה פריקת התוכן הפנימי מקלה ומשחררת, דיברנו על זה , שוחחנו על זה ניסינו להבין את זה, אשתי ואני לא ישנו לילה שלם, רק מביטים זה בזו , מדי פעם מוציאים הגה, וללא העיל, המרפא המחשבתי, השכלי והרגשע ממאנים להגיע, אני הולך לכתוב כאן רגשות כואבים מתוך נסיון לעוד שיחרור מה של זעזוע עמוק זה ומתוך תקווה שיופנם מסר, מסר שעדיין לא השכלנו להבין, אנו החברה הישראלית על גלגלים. שלשום 29.7.02 בכביש כפר יונה עולש הייתה התנגשות חזיתית בין רכב פרטי לטנדר צבאי, התאונה קיפחה את חייה של יושבת הרכב וגרמה לפציעתם הקשה של שני יושבי הטנדר. האישה שהלכה לעולמה בשנת השלושים לחייה היא רעייתו של אחד החברים הטובים שלי, אם לארבעה וממשפחה ידועה מאוד בארץ. המחשבה הראשונה בעת הידיעה טרם הלוויה והניחומים הייתה, איך אפשר להביט בעיני חבר שאשתו הלכה לו? איך מנחמים אדם שמעתה לא יראה יותר את אהבת חייו? האישה שבאמת אהב באמת ובתמים. לאחר שראיתיו בליל התאונה המחשבה הזו התגמדה לנוכח מראה שובר הלב בדמות ארבעה ילדים שהגדול בהם בן תשע, יודעים שאמא לא תחזור, כרגע סופר להם שלא יוכלו לראות שוב את אמא. מיתה חטופה זו אחת המכות הקשות ביקום מוכה ההרס שלנו, אין זמן להתכונן, אין אפשרות להיערך, הייתה אמורה להיות ארוחת ערב משפחתית, אבל לא, היא לא הייתה, האמא הייתה צריכה לחזור מהעבודה לילדיה, מהעבודה היא חזרה, אבל... אני כותב שורות אלו בוקר לאחר לווי המונית שלעולם לא אשכח, ומתוך חובה מוסרית אספיד את ההרוגה זכרונה לברכה ובעילום שם משום כבוד משפחתה, אגע במידה אחת שהייתה בה שאולי נלמד ממנה משהו לאחר מותה להצלחתנו באשר אנו ולעילוי נשמתה במקום מנוחתה. אחד הסממנים הבולטים שניכרו בה זה עצם היותה אם, מחנכת, נותנת מעצמה את כולה לחינוך והצלחת ילדיה, איני מדבר על אם אוהבת, ואיני מתכוון לאמא רחמניה, אני מנסה להבליט מסר חשוב וזה שימת דגש על חינוך ילדים, היא ניסתה לחנך, היא ידעה לחנך, היה לה חשוב שילדיה יהיו מוסריים, מחונכים,בעלי דרך ארץ, היא לא צידדה בפינוקים למיניהם, היא לא רצתה ילדי שמנת, היא קיותה ורצתה לגדל דור ישרים, דור עם דרך ארץ. היא אמנם לא תזכה לקצור את קצירה, אבל...אם וכאשר תתגשם המשאלה וילדיה ימשיכו בדרכה, הרי שעל תשתית יסוד ושורש זה העץ והבניין היא היא המופקדת, הכל בזכותה, גאוותה הישירה ונחמתה המעטה בלב כואב ובנפש דואבת אני כותב כלא מאמין, יהי זיכרה ברוך תהי נשמתה צרורה בצרור החיים
אומרים שהפנמת מסרים גורמת לתסכול וקהות חושים ולעומתה פריקת התוכן הפנימי מקלה ומשחררת, דיברנו על זה , שוחחנו על זה ניסינו להבין את זה, אשתי ואני לא ישנו לילה שלם, רק מביטים זה בזו , מדי פעם מוציאים הגה, וללא העיל, המרפא המחשבתי, השכלי והרגשע ממאנים להגיע, אני הולך לכתוב כאן רגשות כואבים מתוך נסיון לעוד שיחרור מה של זעזוע עמוק זה ומתוך תקווה שיופנם מסר, מסר שעדיין לא השכלנו להבין, אנו החברה הישראלית על גלגלים. שלשום 29.7.02 בכביש כפר יונה עולש הייתה התנגשות חזיתית בין רכב פרטי לטנדר צבאי, התאונה קיפחה את חייה של יושבת הרכב וגרמה לפציעתם הקשה של שני יושבי הטנדר. האישה שהלכה לעולמה בשנת השלושים לחייה היא רעייתו של אחד החברים הטובים שלי, אם לארבעה וממשפחה ידועה מאוד בארץ. המחשבה הראשונה בעת הידיעה טרם הלוויה והניחומים הייתה, איך אפשר להביט בעיני חבר שאשתו הלכה לו? איך מנחמים אדם שמעתה לא יראה יותר את אהבת חייו? האישה שבאמת אהב באמת ובתמים. לאחר שראיתיו בליל התאונה המחשבה הזו התגמדה לנוכח מראה שובר הלב בדמות ארבעה ילדים שהגדול בהם בן תשע, יודעים שאמא לא תחזור, כרגע סופר להם שלא יוכלו לראות שוב את אמא. מיתה חטופה זו אחת המכות הקשות ביקום מוכה ההרס שלנו, אין זמן להתכונן, אין אפשרות להיערך, הייתה אמורה להיות ארוחת ערב משפחתית, אבל לא, היא לא הייתה, האמא הייתה צריכה לחזור מהעבודה לילדיה, מהעבודה היא חזרה, אבל... אני כותב שורות אלו בוקר לאחר לווי המונית שלעולם לא אשכח, ומתוך חובה מוסרית אספיד את ההרוגה זכרונה לברכה ובעילום שם משום כבוד משפחתה, אגע במידה אחת שהייתה בה שאולי נלמד ממנה משהו לאחר מותה להצלחתנו באשר אנו ולעילוי נשמתה במקום מנוחתה. אחד הסממנים הבולטים שניכרו בה זה עצם היותה אם, מחנכת, נותנת מעצמה את כולה לחינוך והצלחת ילדיה, איני מדבר על אם אוהבת, ואיני מתכוון לאמא רחמניה, אני מנסה להבליט מסר חשוב וזה שימת דגש על חינוך ילדים, היא ניסתה לחנך, היא ידעה לחנך, היה לה חשוב שילדיה יהיו מוסריים, מחונכים,בעלי דרך ארץ, היא לא צידדה בפינוקים למיניהם, היא לא רצתה ילדי שמנת, היא קיותה ורצתה לגדל דור ישרים, דור עם דרך ארץ. היא אמנם לא תזכה לקצור את קצירה, אבל...אם וכאשר תתגשם המשאלה וילדיה ימשיכו בדרכה, הרי שעל תשתית יסוד ושורש זה העץ והבניין היא היא המופקדת, הכל בזכותה, גאוותה הישירה ונחמתה המעטה בלב כואב ובנפש דואבת אני כותב כלא מאמין, יהי זיכרה ברוך תהי נשמתה צרורה בצרור החיים