birth and death
New member
התאוששות
זה מתחיל בקולות וצלילים. חשוך ואין ימין או שמאל, אין למטה או למעלה. אפשר בקושי להבחין בין קולות קרובים לרחוקים אבל אי אפשר לאמוד מרחק. חזרה להכרה. ההכרה שבה אליך. זה מתחיל בהארה, הבנה טהורה גובלת בבלבול. חבל הטבור לנורמה לא ניתק. עובר כרות קרום בתולין. ערים במיטה, במשרד, בכיתה. שומעים סיפורים לא מעניינים ולא חיוניים. מנסים להקשיב אבל לא רוצים. מועקה. העולם מעיק עליך עם צרותיו הדמיוניות. אתם רוצים לצעוק "די" אתם רוצים להסביר אבל כל כך המומים שאין לכם מילים לתאר את ההבנה שלכם את החיים. אי אפשר להשתיק את החיים כדי לדבר עימם בהיגיון. מי יבין? זה מתחיל בחוסר משיכה ל"חכם וקל" המורעף עליך. הבחורה עם הטור הקבוע בעיתון שלך, במגזין האהוב עליך. הפילוסוף של המרכולים והחשבונות, העוזר השמימי מהבית החם של תאגיד תקשורת מסוים. הבחור המסוגנן בטלוויזיה שמדבר בתקיפות על הנכון. סלידה מהסכמת הסובבים אותך עם הצג. יושב בקצה השולחן לצד מנחה ואורחים. הצורה בה הוא לבוש. היא לבושה. מגעילה אותך. אין בו אלא העמדת פנים אחרת לא היה לו צורך לעדן את מילותיו כך שיתאימו לקהל הרחב. לא היה לו צורך להתאים את בגדיו למורת רוחם של תלמידיו. הוא פונה אל האורחים ואל המנחה לסירוגין. מסכם במילים מעודנות אל פני המצלמה. חכם הוא מי שיודע יותר, זה הכול. יש חכמים ממנו. ממנה. אתם מבינים שם בחדר הצפוף פתאום שהאיש הנאור שמסביר לכם את רזי החיים איננו אלא אתם הבוגרים. אתם מסכימים עם מילותיו רק כי אתם חשבתם כמוהו כל חייכם. והוא כמוכם. כמו כל האנשים בסלון. רק שהוא עושה מזה כסף. מספר לכם את המובן מאליו והאדם לצידך מפנה אליך חיוך מהנהן של זומבי, מרוצה ומסכים עם דברי החכם שמבעד לצג הזכוכית. צלילים משונים כאלה נשמעים באוזניכם בתוך מיטה הסופגת את כוחכם. הסביבה הנוחה שהעסקים מנסים לקיים בשבילנו היא המיטה והידע שמתפוצץ מכל עבר נורה ממרגמות העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה, העלונים, לוחות הפרסום, האינטרנט והסלולר. הקולות העמומים הם אותו מידע כאשר אתם לא יכולים לקלוט אותו יותר. אתם לא מצליחים לעבד אותו. אתם מתאוששים. חוזרים להכרה באמת. אבל זו רק ההתחלה. רק היציאה מהקומה. זהו הרגע המכריע בו נאבקים לשמר את מצבכם הנוכחי ולהעיר אתכם. אלפי רופאים מציעים את שירותיהם בזמן שאתם מדדים בעולם מחוברים לצינורות. תזכורות קטנות שאתם כותבים לעצמכם בשביל לא לשכוח וכדי להישאר שפויים. רופאים הנקראים רב, באבא, שיח', כומר ועוד. מדריכים שונים בעלי תואר ברפואה מאוניברסיטת "הכנסייה ל...". לעומת זאת חברים ובני משפחה מודאגים מציעים לכם לחזור הביתה לחום ולאהבה, לחיים חסרי דאגות, להיות רגועים, לשבת ולצפות בטלוויזיה, בסרטים, לשתות בירה, לעשן משהו. הבאתי חומר חדש אתה חייב לנסות, זה יעיף אותך ויסדר לך את המחשבות, לפי צבעים זה יסדר אותן. אתם פוקחים עיניים ורואים דמויות מעוותות, מטושטשות. אתם עוצמים עיניים. זה הזמן לנוח. מחר יתחילו לבוא לבקרים. סוכני מכירות. אתם זקוקים לכוח. לילה טוב, מחר דף חדש. מבקרים מעולם אחר: "אחות! הוא כבר אמר משהו?" "הוא ממלמל לעצמו מהבוקר לסירוגין" "הוא הזכיר אותי?" "אני לא יודעת, הוא נרדם לפני שהוא מספיק לחבר משפט בעל הגיון" הראשון ששומע את המילים שלך. אלו שיוצאות במטרה להסביר מחשבות חדשות שכבר הצלחת כמעט לעבד, הוא האדם הקרוב אליך ביותר. זה שמסביבך תמיד. וכמובן שלאדם הזה מילותיך נשמעות כמו הברות חסרות פשר. רעיונות לחבר הכי טוב. והחבר הכי טוב מה הוא. מיטה. סדין. שמיכה. "בו קרט ב" אתה שומע "בוק ר טו ב" אתה שומע הברות מתחברות "בוקר טוב" ופקחת עינייך. על המיטה גופך ולצידך חברך הטוב משכבר הימים. מבקר ראשון בבית החולים של הדעת. אתם יושבים על כוס בירה בפאב, ירדת אל העם, מנסים לבאר משפטים זה של זה בשתי שפות שונות. אחת שאתה כבר הספקת לשכוח ואחת שהוא לא מוכן ללמוד. "תתבגר" תתפקח" "תראה שמעתי על זה בטלוויזיה, מקרים כאלה של אנשים שנמאס להם מהכול" בטלוויזיה רואים ושומעים אבל מבינים רק כשמרגישים את זה על העור שלך. זה קצת מדגדג בהתחלה ואז מגרד ושורף ואתה מקלף את העור, שורט בציפורניים אכולות כמה שאפשר. מתחת לעור רואים את זה. לא בטלוויזיה. בטלוויזיה זה עצוב ואז בוכים ומכבים את המקלט, בחיים צריך להוציא את העור. "אני לא מסכים איתך. אני אפילו לא מבין למה אתה מתכוון." ...מתוך http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625780 מי שאהב...
זה מתחיל בקולות וצלילים. חשוך ואין ימין או שמאל, אין למטה או למעלה. אפשר בקושי להבחין בין קולות קרובים לרחוקים אבל אי אפשר לאמוד מרחק. חזרה להכרה. ההכרה שבה אליך. זה מתחיל בהארה, הבנה טהורה גובלת בבלבול. חבל הטבור לנורמה לא ניתק. עובר כרות קרום בתולין. ערים במיטה, במשרד, בכיתה. שומעים סיפורים לא מעניינים ולא חיוניים. מנסים להקשיב אבל לא רוצים. מועקה. העולם מעיק עליך עם צרותיו הדמיוניות. אתם רוצים לצעוק "די" אתם רוצים להסביר אבל כל כך המומים שאין לכם מילים לתאר את ההבנה שלכם את החיים. אי אפשר להשתיק את החיים כדי לדבר עימם בהיגיון. מי יבין? זה מתחיל בחוסר משיכה ל"חכם וקל" המורעף עליך. הבחורה עם הטור הקבוע בעיתון שלך, במגזין האהוב עליך. הפילוסוף של המרכולים והחשבונות, העוזר השמימי מהבית החם של תאגיד תקשורת מסוים. הבחור המסוגנן בטלוויזיה שמדבר בתקיפות על הנכון. סלידה מהסכמת הסובבים אותך עם הצג. יושב בקצה השולחן לצד מנחה ואורחים. הצורה בה הוא לבוש. היא לבושה. מגעילה אותך. אין בו אלא העמדת פנים אחרת לא היה לו צורך לעדן את מילותיו כך שיתאימו לקהל הרחב. לא היה לו צורך להתאים את בגדיו למורת רוחם של תלמידיו. הוא פונה אל האורחים ואל המנחה לסירוגין. מסכם במילים מעודנות אל פני המצלמה. חכם הוא מי שיודע יותר, זה הכול. יש חכמים ממנו. ממנה. אתם מבינים שם בחדר הצפוף פתאום שהאיש הנאור שמסביר לכם את רזי החיים איננו אלא אתם הבוגרים. אתם מסכימים עם מילותיו רק כי אתם חשבתם כמוהו כל חייכם. והוא כמוכם. כמו כל האנשים בסלון. רק שהוא עושה מזה כסף. מספר לכם את המובן מאליו והאדם לצידך מפנה אליך חיוך מהנהן של זומבי, מרוצה ומסכים עם דברי החכם שמבעד לצג הזכוכית. צלילים משונים כאלה נשמעים באוזניכם בתוך מיטה הסופגת את כוחכם. הסביבה הנוחה שהעסקים מנסים לקיים בשבילנו היא המיטה והידע שמתפוצץ מכל עבר נורה ממרגמות העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה, העלונים, לוחות הפרסום, האינטרנט והסלולר. הקולות העמומים הם אותו מידע כאשר אתם לא יכולים לקלוט אותו יותר. אתם לא מצליחים לעבד אותו. אתם מתאוששים. חוזרים להכרה באמת. אבל זו רק ההתחלה. רק היציאה מהקומה. זהו הרגע המכריע בו נאבקים לשמר את מצבכם הנוכחי ולהעיר אתכם. אלפי רופאים מציעים את שירותיהם בזמן שאתם מדדים בעולם מחוברים לצינורות. תזכורות קטנות שאתם כותבים לעצמכם בשביל לא לשכוח וכדי להישאר שפויים. רופאים הנקראים רב, באבא, שיח', כומר ועוד. מדריכים שונים בעלי תואר ברפואה מאוניברסיטת "הכנסייה ל...". לעומת זאת חברים ובני משפחה מודאגים מציעים לכם לחזור הביתה לחום ולאהבה, לחיים חסרי דאגות, להיות רגועים, לשבת ולצפות בטלוויזיה, בסרטים, לשתות בירה, לעשן משהו. הבאתי חומר חדש אתה חייב לנסות, זה יעיף אותך ויסדר לך את המחשבות, לפי צבעים זה יסדר אותן. אתם פוקחים עיניים ורואים דמויות מעוותות, מטושטשות. אתם עוצמים עיניים. זה הזמן לנוח. מחר יתחילו לבוא לבקרים. סוכני מכירות. אתם זקוקים לכוח. לילה טוב, מחר דף חדש. מבקרים מעולם אחר: "אחות! הוא כבר אמר משהו?" "הוא ממלמל לעצמו מהבוקר לסירוגין" "הוא הזכיר אותי?" "אני לא יודעת, הוא נרדם לפני שהוא מספיק לחבר משפט בעל הגיון" הראשון ששומע את המילים שלך. אלו שיוצאות במטרה להסביר מחשבות חדשות שכבר הצלחת כמעט לעבד, הוא האדם הקרוב אליך ביותר. זה שמסביבך תמיד. וכמובן שלאדם הזה מילותיך נשמעות כמו הברות חסרות פשר. רעיונות לחבר הכי טוב. והחבר הכי טוב מה הוא. מיטה. סדין. שמיכה. "בו קרט ב" אתה שומע "בוק ר טו ב" אתה שומע הברות מתחברות "בוקר טוב" ופקחת עינייך. על המיטה גופך ולצידך חברך הטוב משכבר הימים. מבקר ראשון בבית החולים של הדעת. אתם יושבים על כוס בירה בפאב, ירדת אל העם, מנסים לבאר משפטים זה של זה בשתי שפות שונות. אחת שאתה כבר הספקת לשכוח ואחת שהוא לא מוכן ללמוד. "תתבגר" תתפקח" "תראה שמעתי על זה בטלוויזיה, מקרים כאלה של אנשים שנמאס להם מהכול" בטלוויזיה רואים ושומעים אבל מבינים רק כשמרגישים את זה על העור שלך. זה קצת מדגדג בהתחלה ואז מגרד ושורף ואתה מקלף את העור, שורט בציפורניים אכולות כמה שאפשר. מתחת לעור רואים את זה. לא בטלוויזיה. בטלוויזיה זה עצוב ואז בוכים ומכבים את המקלט, בחיים צריך להוציא את העור. "אני לא מסכים איתך. אני אפילו לא מבין למה אתה מתכוון." ...מתוך http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625780 מי שאהב...