התא שיודע

[אינסומניאק]

התא שיודע

היי לכולם/ן. אנא ספרו לי מה אתם חושבים. Please be gentle

 

[אינסומניאק]

חלק I

הוא התעקש לשבת מחוץ למסעדה קטנה, בקור המקפיא של הבוקר, לא רחוק מבית המעצר. התפלאתי עד כמה הפרצוף שלו השתנה אך עדיין הצליח להחזיק את אותה הבעה שהכרתי כל כך טוב. אותו המבט בעיניו הירוקות הבורקות ואותם תווי פנים, כאילו מישהו לקח את הילד מיכאל והחביא אותו בפרצוף של גבר בן שלושים. שמונה שנים והמבט בעיניו לא השתנה כלל. אותו מבט של ביטחון מוחלט, אותו מבט שתמיד גרם לאנשים לשנוא אותו כל כך ובכללם אני. הוא לבש חליפה שהייתה יכולה להיות מכובדת לולא הייתה מאובקת ומקומטת וישב בתנוחה של מישהו שמחכה לפגישה עסקית ולא מישהו שבילה במעצר כל הלילה. לאחר שתיקה אופיינית של כמה דקות ובינות ספלי הקפה המהבילים שהיו ברכה בבוקר הצונן ההוא, לבסוף שאלתי אותו. "מה קורה, מיכאל?" נשענתי לפנים, עוטף בידי את ספל הקפה מנסה לשאוב ממנו חום לכפות ידיי הקרירות. "אם אתה מתכוון למה שעשיתי בבית המעצר, התשובה תהיה ארוכה מדי." הוא אמר. בלעתי לגימה גדולה במיוחד מהקפה שלי ועוד נחשול קטן של זעם. "אבל למה אני, מיכאל?", אמרתי, לאחר שהתאוששתי ממנת הקפה הרותח. הוא מצמץ בעיניו לרגע ופרצופו איבד לשבריר שנייה מהבעתו הקבועה. "זה סיפור ארוך." הוא שוב רמז והחל להקפיץ בקלילות בין אצבעותיו שקיק של סוכר. "הבנתי את זה מיכאל, אבל אם אני כאן ועשיתי את המאמץ הזה בשבילך, אתה חייב לי לפחות את זה." הוא הניד בראשו, " דני, אתה יודע שאני מעריך אותך מאוד," הוא החל ואני כמעט בלעתי את כוס הזכוכית שלי ביחד עם הקפה, משפט כזה לא שמעתי ממנו מעולם, " אבל במקרה הזה אני לא בטוח שאני יכול לספר." הוא סיים. נשענתי חזרה לאחור ונשפתי סילון של אדי קור, הבטתי אליו. "הסיפור שלי יכול לסכן אותך," הוא אמר והמשיך למשש את שקיק הסוכר ללא הרף, "למעשה השהות שלך פה איתי גם כן מסכנת אותך, כל שנייה נוספת שאתה נשאר בחברתי אתה עושה מעשה שטות". הבטתי בו, מיכאל מעולם לא מתח אותי ולא שיקר, הוא פשוט לא הרגיש שהוא צריך אף פעם. הוא לא התבייש במי שהיה או במה שעשה ומתיחות מעולם לא עניינו אותו, כמו גם האנשים סביבו. "דבר, מיכאל." אמרתי בקול סמכותי שאפילו אני לא זיהיתי. הוא השפיל מבטו והניח את השקיק על השולחן בחבטה קלה. "נתחיל בשאלה," הוספתי, "מה עשית במעצר?" "נעצרתי בחשד לעבירות מין." הוא אמר כאילו הוא מדבר על מזג האוויר. בלעתי רוקי בכבדות, הוא המשיך. "כמובן שלא עשיתי את זה." "אז למה עצרו אותך?" "רודפים אחריי, דני." הוא אמר בקול שקט, פתאומי. "מי ?" שאלתי בקול מבודח מעט, " הממשלה? מס הכנסה?" הוא הביט בי בהבעה רצינית להחריד, "יהיה קשה להסביר." "נסה אותי." הוא היסס, "כולם רודפים אחריי ובעצם אף אחד." התחושה המוכרת של נחיתות כלפיו עלתה כמו כאב ישן מעצם הזנב שלי והזדחלה במעלה חוט השדרה שלי, משתקת את גופי לאט, לאט. הרגשתי כאילו אנחנו שוב בני 17 והוא מוכיח לי עד כמה אני בור לידו, איש פשוט. "מה הכוונה?" שאלתי בכל זאת. "אני חוקר, דני, פיזיקאי, לא משנה איפה אני עובד, אבל אני מתעסק במערכות מורכבות." ניסיתי לאמץ ארשת פנים מופתעת בכדי לא להסגיר את העובדה שידעתי. ביררתי עליו כמה שנים אחורה. הוא לא סתם היה חוקר, הוא היה חוקר מצטיין, סיים את השכלתו האקדמית בזמן קצר במיוחד והתקבל למכון מחקר יוקרתי ביותר במרכז הארץ. "בכל מקרה, במהלך המחקר האחרון שלי, גיליתי משהו." הוא אמר והביט אל הרחוב במבט ריקני, כאילו הוא מחשב לעצמו משהו. "ובגלל זה רודפים אחריך?" הוא הנהן. חריקת גלגלים בקצה הרחוב העירה את תשומת ליבי לרגע והחזרתי את ראשי לכיוונו של מיכאל שחזר לשחק בשקיק הסוכר והביט אל כוס הקפה המלאה שלו. מבלי אזהרה מוקדמת, ראייתי חשכה לרגע והרגשתי את גופי נזרק הצידה בתנופה. הדבר הבא שזכור לי היה שאני מרוח על הרצפה ליד השולחן שלנו שכעת התנודד על צידו וזיכרון של קול נפץ מהדהד בי. דני, שכנראה ראה יותר ממני, הספיק להתחמק וכעת עמד על רגליו. הוא התקרב אליי ובקול רצוץ מעט שאל, "אתה יכול לעמוד?" הבטתי בו כמו מישהו שהתעורר משינה והנהנתי. בתנועה מהירה הוא עזר לי לעמוד. צמרמורת עברה בגופי למראה המכונית המרוסקת אל תוך חזית המסעדה הקטנה. ניסיתי להתייצב וכאב חד פילח את רגלי הימנית. ראשי החל לכאוב בכאב מוזר ממוקד וסחרחורת קלה תקפה אותי. "בוא איתי." הוא אמר ומשך בידי לכיוון מורד הרחוב. "מה?" שאלתי במיטב הדעת שיכולתי לגייס. "אנחנו חייבים להסתלק מכאן." הוא לחש, אנשים החלו להתאסף. הבטתי בו לרגע והבנתי שהוא רציני לחלוטין. הוא הסתובב והחל ללכת, לא היה בי הרצון או היכולת להתנגד אליו אז החלתי ללכת אחריו בצליעה מהירה. רגלי הימנית כאבה פחות כעת תודות לאדרנלין שכנראה החל פעולתו המבורכת. ההליכה הפכה מהירה יותר ויותר וכשניסיתי להביט אחורה והצלחתי לראות שוב את המכונית המרוסקת לתוך המסעדה ועשן לבנבן קליל מיתמר ממנה, הרגשתי עוד משיכה בידי מכיוונו של מיכאל. הכעס שוב עלה בי, חשקתי שיניים. חוסר ההתחשבות שלו היה מופלא וכנראה נשמר עם השנים, " אמרתי לך, אנחנו חייבים להתרחק." הוא אמר בקרירות. פסענו אל תוך גן ירוק עירוני, מתרחקים בהליכה מהירה מן הכביש כששנינו נושמים בכבדות נראית לעין. שקלתי ברצינות באותה עת לתת לו להמשיך לבדו ולהיעלם ברחוב צדדי. שנאתי את המחשבה שכל כך הרבה זמן עבר ואני שוב הולך אחריו כמו חייל טוב. בדיוק כמו שהיינו ילדים, הוא מתעלם מהסבל שלי ונותן לי להרגיש כאילו הייתי נחות. אך קודם, החלטתי ביני לבין עצמי, אני רוצה כמה תשובות. אני אחליט מתי אלך ולא לפני שאקבל כמה תשובות. כך המשכנו בתוך הגן עד שעצרנו ליד ספסל עץ ומייד התיישבנו בכדי לנוח. רגלי הימנית אט אט חזרה לכאוב והחולצה שלבשתי נדבקה לגבי תוך שהיא משתמשת לשם כך בזיעתי. הכל הסתובב סביבי ורק אחרי דקה ארוכה יכולתי לחזור ולדבר. "השתגעת לגמרי?" שאלתי לבסוף, "למה ברחנו משם?" "זה היה ניסיון להרוג אותי, דני." הוא אמר, פרצופו מעוות בדרך שלא ראיתי כמעט אף פעם, זאת הייתה בהלה. גופי הוצף בגלי זעם קמאי, נשענתי לכיוונו, "השתגעת לחלוטין." הוא הביט בי בהבעת שאלה. "אתה מדמיין דברים? מה כבר גילית שמביא אנשים לרדוף אחריך?" שאלתי מבלי לשלוט בסילוני הרוק שניתזו מפי, " ואם כבר תפסו אותך אז למה שמו אותך במעצר על הטרדה מינית ועוד נתנו לי לשחרר אותך?" "אני באמת לא יודע. אתה חייב להבין, מי שמנסה להרוג אותי זה לא בן אדם אחד שמודע למעשיו." הבטתי בו וליבי החסיר פעימה, "מיכאל, יש לי שאלה ואתה חייב לענות לי עליה בכנות." אמרתי. הוא הנהן. "יכול להיות שביקרת באיזשהו מוסד רפואי לאחרונה?". הוא שתק לרגע, "אתה באמת חושב שהשתגעתי, אה." הוא אמר, מחייך חיוך מוזר. "תשכנע אותי שלא." אמרתי שוב בכעס גלוי," אתה מבקש ממני להוציא אותך בערבות על עבירות מין אחרי שמונה שנים שלא התראינו. מספר לי סיפורים שמתאימים יותר לסרטי קונספירציות, מה אתה מצפה שאני אחשוב? אני לא טיפש, מיכאל."

 

[אינסומניאק]

חלק II

מיכאל שוב הנהן בראשו ושתק דקה ארוכה. "אני מודע לעובדה שהייתי פעם פוץ." הוא אמר לבסוף מבלי להסתכל אליי, " אני כבר מודע לזה, אני לא אותו בן אדם שהכרת." "שמונה שנים זה באמת הרבה זמן." עניתי. "כן, אבל אני חושב שבאמת עשיתי עוול לחלק מהאנשים." הוא הפסיק לרגע," כולל אותך." הוסיף לבסוף. שוב שתקנו למשך כמה שניות, לשם שינוי, לא הרגשתי צורך להיות מנומס ולבטל את המבוכה. הרגשתי שההתנצלות מגיעה לי, נתתי לעצמי להתקרר, לכעס להיעלם. אך כמה אופייני לי, בו זמנית החלו לנבוט בי רגשות רחמים לנוכח העובדה שמיכאל היה כל כך בודד, שהיה צריך חבר נשכח מהעבר שיוציא אותו ממעצר. "אבל עכשיו אני צריך אותך דני."הוא הוסיף," אתה היחיד שאני יכול לפנות אליו. לא השתגעתי, פשוט עליתי על משהו קשה לתפיסה." "אז תסביר לי." אמרתי, נכנע לבסוף לרגשות הרחמים. הוא הביט בי לרגע ואמר, " אני אסביר, רק בוא נצא מכאן." וקם על רגליו. "לאן הולכים?" שאלתי והצבעתי על רגלי הימנית, " קצת קשה לי ללכת." "בערך מאה מטר מכאן, אתה יכול?" הנהנתי וניגשנו למלאכה, הפעם הוא ניסה להאט את הקצב והחל לדבר תוך כדי הליכה, הוא דיבר ואני הקשבתי, מגייס לצורך העניין את כל ההשכלה המדעית שלי. "אנחנו הולכים לשכור רכב במקום ההוא. הולכים לשכור רכב ולנסוע מכאן." הוא אמר כשחצינו את הרחוב מנסים להתרחק מהכביש עד כמה שאפשר, במודע או שלא. "אין לי בעיה." אמרתי, זה לא כאילו מישהו מחכה לי בבית ולא הייתי מסוג האנשים שעובדים בסוף השבוע. הוא הביט בי בכדי לבדוק אם אני מקשיב ואז החל, "זה התחיל בעבודה שלי. חקרתי מערכות מורכבות, אתה יודע, מערכות שקשה לצפות אותן. בעיקר כאלה המורכבות מבני אדם. שווקים פיננסיים מכל מיני סוגים, רשתות אנושיות, אוכלוסיות ערים. הרבה אנשים היו תוהים מה עושה פיזיקאי במחקר של קבוצות של בני אדם אך לצערי זה משום שהרבה אנשים לא יודעים שהתחום הזה הולך וצובר תאוצה." "מה באמת פיזיקאי יכול לעשות עם קבוצה של בני אדם? למדוד את המהירות שלהם? למדוד את הטמפרטורה שלהם?" ניסיתי להתחכם. "זה נכון שבני אדם הם יצורים מורכבים מאין כמוהם ובלתי צפויים אבל בכל זאת מתברר שאם מסתכלים על קבוצות גדולות מספיק של בני אדם, יש להן תכונות יציבות ובלתי משתנות." "כמו מה?" שאלתי את המתבקש. "כמו חוק זיפּף לדוגמא." הוא אמר ועצר לרגע, הביט ברחובות מסביבו והמשיך ללכת. אני שתקתי ורק המשכתי לצלוע אחריו, מתעלם מהכאב, מנסה לדמיין לי קבוצות של בני אדם רצות בתוך אקווריום גדול ואת מיכאל מביט ורושם לעצמו בפנקסו דברים חשובים. "חוק זיפּף, שהתגלה לפני מאה שנה בערך ע"י זיפּף שהיה סוציולוג , מבלי להיכנס לפרטים מתמטיים" אמר והביט בי בחטף," אומר שההתפלגות של כל מיני תכונות של קבוצות אנושיות היא מאוד ספציפית ובכלל לא צפויה מראש. ההתפלגות היא בצורת חוק חזקה." "אתה יכול לדבר עברית?" שאלתי, מבלי להרגיש נחות, בפעם הראשונה. הוא צמצם את עיניו בשפתיים קפוצות, לרווחתי, מבלי להראות אף אונקיה של זלזול, " החוק אומר, במילים מאוד פשוטות, שישנו מבנה לקבוצות אנושיות, מבנה שמצביע על סדר בקבוצות הללו, למרות כל התהפוכות שבני אדם חווים." "למה זה צריך להפתיע אותי?" שאלתי בביטחון של שותף שווה ערך לשיחה. "משום שהמבנה הזה שומר על צורתו כבר מאה שנה ולאורכן ורוחבן של תרבויות שונות בתכלית השינוי זו מזו. האפריקאים האירופאים והאמריקאים כולם מצייתים לחוק, מבלי לדעת אפילו. אתה מבין, כבר מאה שנה והמבנה לא משתנה, האנשים מתחלפים ומשתנים, יש אי סדר עצום והמבנה נשאר יציב." "מה זה החוק הזה בדיוק?" "אתה מכריח אותי להיכנס לפרטים," הוא אמר והחל להסביר בהתלהבות כשידיו מתנופפות באוויר הקר ומציירות פונקציות דמיוניות ומשוואות שלא היה לי סיכוי להבין. החלטתי ללחוץ על כפתור "הבא" שלו, "אז איך זה קשור לתגלית שלך?" "יפה. אם כן ככל שהעמקתי לחקור את הקבוצות האנושיות גיליתי עוד ועוד רמזים." "רמזים למה?" הוא שוב שתק ועצר לפתע באמצע הרחוב, שפשף ידו בסנטרו והביט אל נעליו. ניסיתי להתגבר על חיוך קטן ומרדני לנוכח זיכרונות הילדות המשותפים שלנו, מעולם לא הפריע לו לעשות דברים מוזרים כאלה בפומבי. "תאר לך לרגע תא בגוף." הוא אמר והמשיך ללכת בלי אזהרה, עקבתי אחריו כשהסקרנות שלי גוברת על הכאב, " אחד מטריליון תאים. נניח לרגע שיש לו מודעות, שמישהו נותן לו מוח קטן ויכולת להבין מה קורה סביבו." חצינו עוד כביש ומיכאל היה כל כך מרוכז בדיבור שהתחלתי לחשוש שכבר מזמן עברנו את הסניף להשכרת רכב ההוא. "התא הזה, מביט סביב ולא מבין שהוא חלק מגוף חי, נכון?" "נכון." עניתי לעצמי. "אבל בוא נניח לרגע שהוא כן יודע." הוא אמר ואני ניסיתי לשקול את האפשרות המוזרה הזאת. "אז.." אמרתי. "ונניח שהגוף הכללי מגלה שהתא היחיד הזה יודע." הוא אמר והביט בי, נוסך בי את ההרגשה כאילו הוא מורה שמחכה שאני אשלים את המשפט שלו, התחשק לי להגיד לו שלא עשיתי שיעורי בית להיום. "סביר להניח שהגוף היה מנסה להשמיד את התא הזה." הוא הוסיף ביתר חשיבות ואני שוב ניסיתי להבין על מה הוא מדבר. "למה?" "כי התא הזה מסוכן לכלל. תאר לך שכל תא בגוף היה עצמאי ובעל מודעות לגוף כולו. סכנה ברורה לגוף, לקולקטיב ולכן הגוף רוצה להשמידו. הרי הגוף האנושי אינו סובלני במיוחד לתאים שסוטים מן הנורמאליות." הוא שוב עצר, נותן לי רגע להדביק צעדיי לצעדיו, להדביק מחשבותיי למחשבותיו. "אז מה הטענה שלך?" שאלתי והבטתי בו. "תסתכל על האינטרנט, רשת אנושית מופלאה, רשת לסנכרון בין מוחות, איחודם. כמו מיליארד תאים המחוברים ביניהם והיא רק משתכללת ומשתפרת עם הזמן." הוא חייך. "אתה טוען שהאנושות היא גוף חי?" שאלתי בתדהמה. "תקרא לזה איך שאתה רוצה, אבל אני טוען שלאנושות בכללה, יש משהו שדומה ל-תודעה." "אבל.." פלטתי ספק לעצמי וניסיתי שוב להבין את המשמעות של דבריו. "תחשוב על זה מבחינה אבולוציונית. בדיוק כמו כל יצור חי אחר, הקבוצה האנושית בפני עצמה עברה תהליכים של ברירה טבעית. רק הקבוצות המתאימות שרדו את אתגרי ההיסטוריה. ובדיוק כמו כל תכונה אחרת המועילה לקבוצה, ה"תודעה הקבוצתית" התפתחה עם הזמן." המשכנו לפסוע בשתיקה, נראה היה כאילו הזמן עצר מסביב, אנשים נראו לי כמו תפאורה, כמו פנסי רחוב, חלונות ראווה. ניסיתי לאחד את כל המחשבות שהוא זרע במוחי לרעיון אחד, מובן. זה היה קשה במצב שהייתי בו, גופי דאב ומאורעות הבוקר עדיין ריצדו מול עיניי. לפתע הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה, "אתה הוא התא, התא שיודע!" צעקתי. פניו חזרו להיות נפולות, מודאגות, כמו שהיו קודם. הוא לא דיבר ורק הנהן. "איך ה.. איך התודעה גילתה שאתה יודע ?" "כמו כל מדען שמגלה משהו חדש, ניסיתי לפרסם את הממצאים." הוא ענה והעווה פרצופו. "אבל לא חשבת שזה מה שיכול לקרות? שהתודעה הזאת תרצה בהשמדתך?" "כמו הרבה פעמים במדע ידידי, הבנתי את זה בדיעבד." "ומה עם הפרסומים?" שאלתי. "מעולם לא הגיעו ליעדם, נעלמו בדואר ובכל מקום אחר שניסיתי לפרסם בו." צביטה קטנה החלה להתגנב לליבי, כעת שההסבר הגיע לתומו, היא לחשה לי שיש סיכוי שזה אמיתי, הכאב ברגל ימין יכול היה להעיד על כך.

 

[אינסומניאק]

חלק III

הוא עצר לפתע והתרכז בנקודה במרחק, משהו שהיה מעבר לכתפי השמאלית. לרגע קימט גבותיו ואז הצביע ללא מילים לכיוון שהביט אליו. אני זרקתי מבטי לאותו כיוון, מנסה לאתר את מקור העניין, אך הרחוב נראה לי רגיל לגמרי. רעש חבטה עז החזיר את מבטי אליו והוא כבר לא עמד מולי. הדם זרם נמרצות מכל בטנו וצווארו אל המדרכה, הוא ניסה להגיד משהו אבל קולו נחנק ונשמע רק כמו מגרגר את מה שהיה כנראה דם שהתערבב באוויר יקר לנשימה. הבטתי בו ומילותיי אבדו לי, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו במצב כזה, מבלי לחשוב רכנתי אליו והנחתי ידי על כתפו, מנסה לנחם את הבלתי ניתן לניחום. זה יכול היה להיות חיסול מוטעה בין ארגוני פשע, או פיגוע או אפילו כדור כביכול תועה לכל הרוחות. אני רק זוכר שזעקתי לעזרה, אך איש לא בא, אחר כך כנראה צלצלתי לאיזשהו שירות הצלה, משטרה או מד"א דרך הסלולארי שלי וציינתי את המקום המשוער, אך תוך זמן קצר הוא הפסיק את חרחוריו ונדם. הבטתי מסביבי והרחוב היה עדיין ריק. קמתי וצעדתי לאחור, לא היה לי ספק שהוא מת. התחלתי ללכת. הלכתי מבלי לדעת לאן אני הולך, רק המשכתי הלאה, מנסה להבין, מנסה לעכל. הכאב ברגלי הימנית נדחק הצידה, נבלע בתוך מערבולת הרגשות שסערה בי. אני לא יודע כמה זמן עבר כך כשהלכתי אבל לפתע הרגשתי רעד. שלפתי שוב את הטלפון הסלולארי. המספר היה לא מזוהה ועניתי מבלי לחשוב. "מר דניאל קרייט?" שאל קול מחוספס בצידו השני של הקו. אישרתי. "חיפשנו אותך היום בביתך. אתה מתבקש לגשת לתחנת המשטרה המקומית." פסק הקול. "למה?" שאלתי ואז לפתע מתוך אינסטינקט של רגע ניתקתי את השיחה. הכל התחוור לי באותו שבריר של שנייה. לדבר הזה, לגוף הזה, לתודעה הזאת, יש גישה בלתי מוגבלת. הוא רואה דרך לוויינים ומאזין לטלפונים, הוא נמצא בכל מקום שבני האדם נמצאים בו ויודע מה שהם יודעים. מיכאל צדק כרגיל, עשיתי שטות שנשארתי איתו, עשיתי שטות שהקשבתי לסיפורו. עכשיו אני התא, עכשיו תורי.

 

[leo2002b]

ביקורת

ההתחלה היתה די טובה, ועוררה את סקרנותי להמשיך הלאה. הרעיון המרכזי של הסיפור לא כל כך מקורי, אבל אפשר לסלוח על עובדה זו אם הסיפור כתוב היטב. לדעתי הבעיה העיקרית של הסיפור מתחילה לקראת הסוף: קודם כל, התיאוריה שהפרופסור מסביר אינה משכנעת, ואולי הפרופסור היה יכול לתת דוגמאות מההיסטוריה שיוכיחו את התיאוריה שלו. דבר שני - העלילה נקטעת (פיזית) בסוף הסיפור - הפרופסור מת, וחברו, הגיבור, צריך לברוח. בסך הכל, הסיפור לא רע, אבל בגלל התיאוריה הדי רעועה, הוא נראה כמו התחלה של סרט פעולה הוליוודי.

 

[אינסומניאק]

תודה, אם תוכל..

רק להגיד לי למה הוא לא מקורי? (כלומר איזה ספרים/סיפורים קדמו לו) והאמת שניסיתי לדחוס רעיון שדורש קצת יותר הסברים לתוך סיפור קצר. מכאן הקטיעה בסופו וחוסר הפירוט. אבל אני מניח שאם לא השתכנעת אז כנראה שזה לא משכנע. אני אנסה לחשוב באמת איך לשפר את הנאום של החוקר. ממש תודה על הזמן והמחשבה שהקדשת.

 

[Nyx]

בסה"כ הכתיבה לא רעה

הרעיון, כמו שאמרו, מזכיר רעיונות אחרים. ניסיתי למצוא סיפור לדוגמא, אבל יש בעיה לגשת לדפים מסויימים. תעשה למשל חיפוש על המילה "גאיה". לא אותו רעיון ממש, אבל מאוד מזכיר. בקשר לכתיבה. למרות שהכתיבה זורמת ועושה חשק להמשיך לקרוא, היו מקומות שהיא קצת העיקה. למשל - בשלב מסוים די בתחילת הסיפור עצרתי וספרתי כמה פעמים הופיעה המילה "מבט". לא המספר חשוב, אבל עצם זה שזה הטריד אותי מספיק כדי להפסיק את הקריאה זה לא טוב. דווקא לא היתה לי בעיה עם כמות ההסברים לגבי מה בדיוק קרה שגרם ליצירת מודעות. האדם שמספר את הסיפור הוא לא מדען, וסביר להניח שלא הבין לעומק את העניין, ולכן מעביר רק את המהות. לי זה הספיק. הסוף, לעומת זאת צרם לי. אם הוא כבר סומן, למה לא חיסלו אותו יחד עם החבר שלו? הוא עמד שם חסר הגנה והיסטרי - מה גרם להם להתחיל הכל מחדש עם המשטרה? למה את החבר שלו סימנו רק כשהוא ניסה להפיץ את הסיפור ולא כאשר הוא גילה, ואותו מיד כשהמידע מגיע לרשותו? אם המודעות הזו לא לומדת מהנסיון, היא תתחיל לפעול רק כשהוא ינסה לפרסם (כמו הראשון), אם היא כן לומדת היא תלך ישר על חיסול, כי הענין עם המשטרה נכשל. ודבר אחרון - אני חושבת שבסיפור שהוא מספר, מה שחסר זה דווקא יותר פרטים על הרדיפה שהוא חווה, מתי הוא הבין שממש רודפים אותו, ואיך זה התפתח מעצירת משלוח החומר שלו ועד נסיונות לרצח. זה ייתן גם הצצה לצד האחר ודרך הפעולה שלו. טוב, נראה לי מספיק הערות לפעם אחת

אני אשמח לראות את הסיפור משוכתב.

 

[אינסומניאק]

תודה, אני רוצה להגיד..

תחילה, תודה על הביקורת בעניין ה'מבט', זה באמת חמק ממני. הרשו לי רק להעיר משהו בעניין המקוריות. תיארתי לעצמי שמישהו יזכיר את 'גאיה' של אסימוב, אבל למרות שיש דמיון כלשהוא (בשני המקרים מדובר בקולקטיב אנושי) יש שוני רב לדעתי בתפיסות. בייחוד שהקולקטיב שאסימוב מציג, מובא יש מאין והרעיון שלי הוא שהקולקטיב נוצר כאן בתקופה שלנו (ואולי כבר היה לפנים) והראיות עומדות מול עינינו (כביכול). כלומר, אני מנסה לבדוק את השאלה, האם קיים כזה קולקטיב וגם להתחיל לטפל בשאלה מה יקרה אם כן וכו'. מכאן שאני חושב/מקווה שיש מספיק רעיונות חדשים בשביל להעלות את השאלות במוחו של הקורא לגבי הרעיון הזה שאותי לפחות הוא קצת מטריד. אם לא הצלחתי להשיג את תהליך שאלת השאלות הזה, אני אנסה לחשוב מדוע בהתבסס על הביקורות ואנסה לתקן, אולם דווקא העובדה שהעלית שאלות לגבי דרכי הפעולה של התודעה וביקשת איפיונים נוספים שלה, מעודדת אותי קצת (אם לא אכפת לך

). וזה מוביל אותי לדבר השני. הרעיון הזה הוא רעיון רחב ודורש הסברים נרחבים והדגמות עד אינספור. כמו שאמרתי ניסיתי לדחוף אותו לסיפור קצר ואז הייתה בעיניי הבחירה באיזה חלק להתרכז ויש הרבה חלקים אפשריים, כמו ששמת לב. למה התודעה עושה כך או כך הן שאלות טובות אבל פן אחר של הסיפור לדעתי, כאן ניסיתי להתרכז בשתי הדמויות הראשיות והאינטראקציה ביניהן כשהסיפור על התודעה מועבר ברקע. אילו התחלתי להסביר הסיפור היה הופך לספר ( ואולי אני אממש אותו יום אחד - תלוי בעד כמה הביקורות ימשיכו להיות רעות) ובעצם ישנן הרבה אפשרויות לדרכי הפעולה וכולן לגיטימיות (כולל שלך), בכדי להבחין ביניהם צריך לאפיין את התודעה וזה לא נעשה בסיפור הקצר הזה. לסיכום, ניסיתי לבדוק פה שני דברים. 1. האם סגנון הכתיבה שלי קביל. 2. האם הרעיון עובר מסך (מחשב) - כלומר נקלט. אני מבין שב-1. לא נכשלתי לגמריי אבל 2. זה לא זה (אחרת לא הייתם משווים לאסימוב). חבל...

 

[Nyx]

בקשר ל"גאיה"

אז דווקא לא התכוונתי לשל אסימוב, אלא לשל מישהו שכתב פה בפורום, אבל גם אסימוב זה טוב

לי דווקא לא מפריע אם רעיון כלשהו מופיע שוב, כל עוד עושים איתו משהו טוב. הרבה אנשים אמרו לפניי, ואני מסכימה, שהסיפור צריך לקחת כמה שמגיע לו. לא צריך לחתוך חלקים ממנו כי אתה רוצה סיפור קצר. יכול להיות שעוד עמוד היה מוסיף לסיפור. האינטראקציה בין האנשים היתה די ברורה, המספר כועס על המדען (מצטערת, אני מתבלבלת בשמות שלהם, אז נסתפק בתיאור), בגלל היחס שלו אליו בעבר. לא ברור לי למה המדען התקשר דוקא אליו, וגם לא ברור למה הוא הסכים לבוא. אולי זאת רק אני, אבל התודעה היא לא רק רקע, היא הסיבה לכל מה שקורה ובתור צד שלישי במשוואה היא כן מעניינת אותי. כשחשבתי על פיתוח יותר של דרכי ההתנהגות של התודעה, לא התכוונתי דווקא דרך העיניים של התודעה, אלא דרך העיניים של המדען. אבל, כמובן, זה הסיפור שלך, לא שלי

 

[אינסומניאק]

קודם כל ממש תודה על..

תשומת הלב וההשקעה. אכן, כל הדברים שאת מדברת עליהם יושבים לי בראש מאז שהתחלתי לחשוב על הסיפור וזה ממש מפתה אותי להפוך אותו לגרסה ארוכה ככל שייקח (תאשימי רק את עצמך אם זה יירקב אצלי במגירה/דיסק קשיח ). הניסיון שלי כאן הוא לבדוק אם כדאי לי בכלל לעשות את זה, כלומר מבחינת -האם הסגנון שווה משהו ואם אנשים מגיבים מספיק לרעיון וזה מעניין אותם או שאני אבזבז את זמני. במקרה הזה, זה לא עמוד נוסף אחד, זה המון (כל כך הרבה פעמים התחלתי למשוך לאחד הכיוונים שאת מציינת או לכיוון דומה וראיתי שזה יהיה מאוד ארוך - אז התמקדתי). אני גם מאמין בעצמי בשלמות הסיפור וטוהרו אבל אני מנסה גם להיות פרקטי, אני רוצה ביקורת (בחינם) ולכן כתבתי סיפור קצר. חוץ מזה, אני לא המצאתי את זה. היו הרבה שכתבו סיפור קצר שהוא מעין פרומו, או הסתכלות על פן מאוד ספציפי של סיפור גדול יותר. מה שהייתי רוצה רק לדעת האם בפני עצמו את מרגישה הסיפור תרם לך איכשהוא או שזה היה סתם שיבוט משוכפל של משהו אחר וכדאי שאני אנסה גישה אחרת ?

 

[אינסומניאק]

איכשהוא=איכשהו ../images/Emo3.gif

 

[leo2002b]

הרעיון די מעניין

אותי התיאוריה שהעלית דווקא די מעניינת והייתי רוצה לקרוא עליה עוד. אבל לכתוב סיפור זו משימה קשה עוד יותר מלכתוב סיפור קצר, בגלל שתצטרך להקפיד על שילוב בין התיאוריה עצמה לזרימה של האירועים וכו'. ספר לדוגמא שמאוד אהבתי הוא: ההסגר/גרג אגן

 

[chiko 182]

אז קודם כל

אפשר לראות שכן יש לך נסיון ואתה יודע לכתוב. זה כבר דבר טוב... ולמרות הכתיבה הטובה והתאורים המוצלחים, יצאתי בהרגשה משונה מהסיפור הזה. הוא יותר מעין קטע של סיפור גדול יותר באמת. רוב הזמן מיכאל מדבר על התאורייה וזה... אבל אולי זה יותר מדי דיבורים... יכול להיות? באמת תיצור ארועים ועוד דברים... כי כסיפור קצר זה לא מושך יותר מדי, אבל זה טוב אם זה יהיה חלק ממשהו גדול יותר. אתה כן מעביר את האוירה ואת התחושה של הדמות, אבל יש קטעים ומשפטים שקצת מייגעים... זה לא שאני כותב דגול כל כך וגם אני לא מבקר יותר מדי... אבל זה מה שאני מרגיש... אבל אל תתן לי לבאס אותך! אתה כותב ממש טוב, ורק תמשיך ככה. גם אורך היריעה היה מכובד אז באמת תדע שאתה טוב בזה... רק לשפר כל מני..