התבהרות
הקור חודר לי לעצמות ובאיזור הגבה השמאלית מתחילה לי מיגרנה, המספרים כבר מתחילים להסתדר לי, אולי אני יכולה להתגבר גם על המוח שלי. זו תקופה כל כך מבולבלת, לא ברור לי אם אני אוהבת, ואני בעיקר רוצה להספיק הכל, ולא לשרוד, אלא להגיע הכי גבוה ולהצליח. כבר אין לי כוח להסתפק בפחות, להסתובב עם רגשי הנחיתות. אני נולדתי לאהוב. בקומה שלך, כשקמתי לשירותים באמצע הלילה, הדלקתי את האור ופתאום עמדתי מול עצמי, הסתכלתי עליי במבט קצת מזוגג וגם אז זכרתי בדיוק איך הגעתי לפה, אבל אני לא יודעת איך יוצאים. זה לא שרע ולא שכואב, זה הבכי אחרי שאני מודדת בגדים במשך שעה, והמבטים שננעצים לי בגב כמו סכינים. השתיקות שורפות אותי וכל בן אדם שעובר אותי וממשיך ללכת, מלכלך לי את העיניים בצבע עצוב. באמת רציתי לשכוח, לצחוק מספיק כדי שאפסיק לזכור, ושהשירים יתנגנו לי מספיק עמוק שלא אוכל להפסיק. והחלומות שלי בוחרים במקומי, כל הטוב והרע ופעם שלא יחזור ועתיד שבכלל לא שלי, הכל נכנס לשם ואז אני צריכה להסתובב עם זה במשך היום. אני רוצה לדעת הכל, ללמוד עוד ועוד, לסמן וי על כל מה שבמשך השנים האלה לא העזתי לרשום. עם כל התלונות והקטנוניות שלי קשה לזכור שטוב לי, אבל הימים הארוכים טובים לי. מעייפים אותי ומלמדים אותי להתגבר על עצמי ולהשמיד לאט לאט כל דבר שפעם איים. עכשיו זה הפחד, להיכשל, לא להספיק, אני מנמיכה ציפיות כל הזמן שמפחיד אותי שאפסיק לשאוף כל-כך גבוה. אני רוצה לעבור הכל, להיות טובה, אני רוצה להיות מי שאני יכולה להיות. ובמחשבות אני כבר אחרי הכל, לא יודעת מה יהיה, אבל דבר אחד אני יודעת- אני כאן כדי להשאר.
(הכוכב שעל הגב שלי לא מרשה לי להפסיק ללכת. וכשההוא שאל אותי היום מה הקעקוע מסמל, לא היו לי מילים להסביר, רק אמרתי שזה בשבילי, וזו אחת המתנות הכי גדולות שהענקתי לעצמי אי פעם. אני לא אפסיק ללכת.)
הקור חודר לי לעצמות ובאיזור הגבה השמאלית מתחילה לי מיגרנה, המספרים כבר מתחילים להסתדר לי, אולי אני יכולה להתגבר גם על המוח שלי. זו תקופה כל כך מבולבלת, לא ברור לי אם אני אוהבת, ואני בעיקר רוצה להספיק הכל, ולא לשרוד, אלא להגיע הכי גבוה ולהצליח. כבר אין לי כוח להסתפק בפחות, להסתובב עם רגשי הנחיתות. אני נולדתי לאהוב. בקומה שלך, כשקמתי לשירותים באמצע הלילה, הדלקתי את האור ופתאום עמדתי מול עצמי, הסתכלתי עליי במבט קצת מזוגג וגם אז זכרתי בדיוק איך הגעתי לפה, אבל אני לא יודעת איך יוצאים. זה לא שרע ולא שכואב, זה הבכי אחרי שאני מודדת בגדים במשך שעה, והמבטים שננעצים לי בגב כמו סכינים. השתיקות שורפות אותי וכל בן אדם שעובר אותי וממשיך ללכת, מלכלך לי את העיניים בצבע עצוב. באמת רציתי לשכוח, לצחוק מספיק כדי שאפסיק לזכור, ושהשירים יתנגנו לי מספיק עמוק שלא אוכל להפסיק. והחלומות שלי בוחרים במקומי, כל הטוב והרע ופעם שלא יחזור ועתיד שבכלל לא שלי, הכל נכנס לשם ואז אני צריכה להסתובב עם זה במשך היום. אני רוצה לדעת הכל, ללמוד עוד ועוד, לסמן וי על כל מה שבמשך השנים האלה לא העזתי לרשום. עם כל התלונות והקטנוניות שלי קשה לזכור שטוב לי, אבל הימים הארוכים טובים לי. מעייפים אותי ומלמדים אותי להתגבר על עצמי ולהשמיד לאט לאט כל דבר שפעם איים. עכשיו זה הפחד, להיכשל, לא להספיק, אני מנמיכה ציפיות כל הזמן שמפחיד אותי שאפסיק לשאוף כל-כך גבוה. אני רוצה לעבור הכל, להיות טובה, אני רוצה להיות מי שאני יכולה להיות. ובמחשבות אני כבר אחרי הכל, לא יודעת מה יהיה, אבל דבר אחד אני יודעת- אני כאן כדי להשאר.
