התגוננות מפני עולם שבו דמויות עלולות להיעלם / אסתי הלפרין-מימון
אוגוסט 12, 2023 לעדי יש שני שבלולים, כלומר, שני בתים. איך חיים בשני בתים? איך זוכרים היכן אני ומתי? איך נפרדים בכל פעם מחדש מאמא או מאבא? ספר הילדים “שניים שבלוליים” של יעל גובר ונעם וינר עוסק בשאלות האלה. בקריאת הספר ניכר כי עדי מתקשה לשאת את הפרידות, המעברים והגעגוע לדמויות החסרות, אך הקושי של עדי אינו מדובר באופן מוצהר אלא נוכח בין השורות. הכאב והקושי מתקיימים דרך הביטוי שלהם בפעולה: היצמדות עיקשת לשני שבלולים הטמונים בכפות ידיה הקמוצות של עדי.
כריכת הספר (יח”צ)
שני השבלולים שעדי מחזיקה בכפות ידיה מגבילים אותה, והיא נמנעת מאכילת ארטיק וליטוף את יויו הכלבה. לבסוף היא מתקשה להתאפק ומשחקת בגינה תוך כדי החזקת השבלולים בכפות ידיה. עדי סובלת מהחזקת השבלולים: ידיה מגרדות, מדוגדגות, מציקות, אבל היא לא מוכנה לוותר: “עד שאמא לא תחזור מהעבודה, עדי לא תפתח את כף ידה.” חוזר המשפט ומדגיש את הצורך של עדי להחזיק בייצוג הפיסי של הבית של אמא.
השבלול מייצג את הבית של אמא וגם את אמא עצמה – כלומר, את האובייקט שנעלם וכעת נסתר. למה צריכה עדי לאחוז בשבלול המוחשי בידה כדי לזכור את אמא ואת ביתה? ההיאחזות הקונקרטית מהווה מענה בשלב התפתחותי שבו נמצאת עדי, שלב שבו החשיבה קונקרטית יותר. הקושי בשלב הזה הוא בייצוג מופשט ולכן השבלול המייצג את אמא וביתה נותן לעדי מענה ברמה החושית-מגעית.
מתוך הספר (טקסט: יעל גובר, איור: נעם וינר)
הטקסט ממחיש את תרומת המענה שבייצוג המוחשי כמה שעוזר לעדי לווסת את עצמה ולשמור על איזון פנימי: “…והלכה על כל הגדרות, בלי ליפול, כי כשהידיים סגורות זה יותר קל, בגלל שווי המשקל.” אבל ההיאחזות בייצוג הקונקרטי כמענה לא רק תורמת לעדי, אלא גם מגבילה אותה:
מתוך הספר (טקסט: יעל גובר, איור: נעם וינר)
השבלול אינו מייצג רק את האובייקט שנעלם אלא גם את אופן ההתגוננות של עדי מפני עולם שבו דמויות עלולות להיעלם. פרנסיס טסטין, פסיכואנליטיקאית החוקרת מצבים ומנגנונים אוטיסטים אצל ילדים מזווית פסיכואנליטית, מתארת ש”הזיות אוטיסטיות של התכמסות (Autogerated encapsulation) נכנסות לפעולה כדי להתמודד עם האימה ועם פחדים הקשורים בהכרה בנפרדות הגופנית מהאם-התחושתית.” אל ילדים שעושים שימוש בהתכמסות כוללנית מתייחסת טסטין כאל “ילדי קונכייה” (טסטין, 194). עדי, גיבורת הספר, מתמודדת עם החרדה שמתעוררת בה בעקבות הפרידה מאמה באמצעות סימפטום שמזכיר מנגנון קונכייתי שכזה. היא נמנעת מחוויות שונות בעולם ונצמדת לחפץ כשכפות ידיה הופכות למבנה קונכייתי בעצמן.
המבנה הקונכייתי שמקבלות ידיה הקפוצות של עדי הוא הסימפטום שמניע את עלילת הספר. השבלול כשריון המגן מפני המציאות החיצונית מייצג את עמדתה כלפי האב והצעותיו המגוונות להימצא באינטראקציה עם העולם (ללקק ארטיק, ללטף את הכלבה). כמו בסיפור הבודהיסטי על הקוף שנתפס כי חפן את הבוטנים שבתוך הצנצנת בכף יד מאוגרפת ולכן לא הצליח לחלץ את ידו ממנה, אגרוף כפות הידיים המכווצות שנאחזות בשבלולים מספר על עמדה הגנתית שנמנעת ממגע עם העולם. האגרוף מסתיר ומגן אבל הוא גם מפגין את הצורה האלימה שבהימנעות. בתשובה ליהודה עמיחי, מציע אולי הספר הסבר לשאלה כיצד הפכו היד הפתוחה והאצבעות לאגרוף.
מתוך הספר (טקסט: יעל גובר, איור: נעם וינר)
בניגוד לספרים רבים שעוסקים בהתמודדות עם קשיים רגשיים של ילדים, בספר אין נימה פסיכולוגיסטית. הוא משחקי וקליל, עושה שימוש בהומור, במשחקי מילים ובמצלול, והעיסוק בעיבוד חוויית הפרידות והמעברים בין הבתים ובהגדרת המשפחה נעשה ברמה הסימבולית בלבד. אפשר לראות בספר כלי עזר לשיח על מעבר בין בתים, ובניגוד לספרים בהם הנושא מוגש באופן מוצהר ודידקטי ב”שניים שבלוליים” יש עדינות ומרחק אמנותי שהולמים ספרות שמכוונת גבוה. בנוסף, הספר אינו מציע רק תיאור ספרותי של האתגר הרגשי עמו מתמודדת הגיבורה, אלא המשגה מחודשת של המושגים בית, משפחה וזמן הנובעת מהתמודדות זו.
בית
בדומה לשבלול שעל גב החילזון, התיק של עדי, שמופיע בהרבה מאיורי הספר, עובר איתה ממקום למקום. אך בניגוד לשבלול שהוא בית, התיק של עדי, שנושא את שמה ואולי מסמל את החלקים הפרטיים והאוטונומיים שלה, איננו הבית שלה. מהו אם כן הבית של עדי? אפשר לחשוב על מושג הבית בספרות הילדים הישראלית דרך הקלאסיקה הידועה של מרים רות ואורה איל, “הבית של יעל”. יעל, גיבורת הספר, רוצה בית משלה. מקום שמייצג את האוטונומיה, העצמאות, הפרטיות והגבול שבינה לבין שאר העולם. הנפרדות של יעל באמצעות בית משלה, היא לב הספר, ומדגישה את הצורך הפסיכולוגי העמוק במרחק כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי. מושג הבית שמציע “שניים שבלוליים” הוא שונה לחלוטין. עדי אינה עסוקה בניסיון לייצר נפרדות, אלא בניסיון לבסס מושג של בית מתוך מציאות חייה המורכבת. הבית של עדי אינו בית אחד קונקרטי, ואינו מייצג אוטונומיה, אלא מושג ביתיות מופשט ונזיל יותר, בעל צורות יישום מגוונות ברמה הקונקרטית.
משפחה
“‘יש לי משפחה של שבלולים’, קראה עדי. ‘אבא שבלול, אמא שבלולה, ושבלולון קטנטן.'” בסוף הסיפור מסתבר שבמקום שני שבלולים-בתים נפרדים שטמונים בשני כפות ידיים שונות, מסתתרים שם שלושה, מה שהופך אותם למשפחה אחת. אמא, אבא ועדי שרים ושמחים יחד. אבא של עדי שר: “בית, בית, שבלולים, שני בתים-איזה ששון! פעם שם ופעם פה שבלולון הולך לישון.” ועדי שרה לשבלולים: “ברלה, ברלה צא החוצה, אמא ואבא יקנו לך עוגה.” ומצטטת את הקלאסיקה המוכרת.
שני השירים מייצגים את היותם משפחה. השיר של אבא של עדי מספר על המשפחה שבה הבתים נפרדים, ואילו השיר של עדי מכניס את אותה המשפחה שבה הבתים נפרדים אל תוך הייצוג המשפחתי הסטריאוטיפי ואף רומז על אפשרות של זהות מגדרית ומינית נזילה של ההורים דרך הבחירה בחילזון שהוא הרמאפרודיט (בעל תאי רבייה הן של זכר והן של נקבה).
מתוך הספר (טקסט: יעל גובר, איור: נעם וינר)
זמן
האתגר עמו מתמודדת עדי בספר משפיע על גם גיבוש הזהות שלה. בכל נקודה בזמן מתמודדת עדי עם מצב שמייצר אצלה חוויית זהות שונה: ברגע מסוים היא חלק ממשפחה אחת, באחר היא מתפצלת בין שני בתים שונים, ובאחר היא אחת ויחידה מבין שלושה אנשים נפרדים. הזמן הוא המאפשר את התמורות בחוויית הזהות. מימד הזמן נוכח בטקסט למן ההתחלה, כשעדי מחכה לאמה. היא עסוקה בזמן שחולף ושעת ההגעה של אמה מסמנת עבורה את המעבר בין הבתים.
נוכחות הזמן כתמה מרכזית בסיפור באה לידי ביטוי באופן סמוי גם בצורה הספירלית שעל גב השבלול. הספירלה היא אחד הסמלים המוכרים ביותר בעולם. בתרבויות שונות נעשה בה שימוש לעבודה רוחנית, והאמונה הרווחת היא כי היא מסמלת את הנתיב שעל האדם לעבור במהלך תהליך של התפתחותו אישית. היא מסמלת את מחזורי החיים, שינוי, התקדמות ושאיפה אל הנשגב. לוליין לוגריתמי, ספירלת זהב או ספירלה לוגריתמית הם השמות של התופעה בטבע: צורה גיאומטרית של קו עקום ומעגלי המתחיל מנקודה כלשהי ומסתחרר בצורה מעגלית כלפי חוץ, כשהרדיוס של המעגל הולך וגדל. צורה זו כוללת סימטריה והרמוניה והיא מעין צורה בסיסית של יופי.
מתוך הספר (טקסט: יעל גובר, איור: נעם וינר)
הספירלה בנויה דרך יחס מסוים אל הקבוע ואל המשתנה, ובכך מזכירה את תיאור המושג “המימד הלירי של הנפש” שמציעה הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר: “הממד הלירי הוא המאפשר לאדם לחוות את התנועה שלו בעולם לא רק כתנועה קדימה (מנקודת הלידה לרגע המוות) אלא גם כתנועה פנימה. בהוסיפו על הציר הקיומי של הזמן את ציר המשמעות הוא מספק לנפש גם את החווית ה’פרטי’ שמעבר לפרטים: בעוד הפרטים מסודרים לעולם על ציר הזמן, הפרטי ממוקם על ציר המשמעות.” (מתוך: “על הליריות של הנפש”)
הזמן חולף ומשתנה, ובמובנו הממשי אינו שב אלינו לעולם, אולם, החלק הסימבולי שמייצג את הזמן: שעות, ימים, עונות ומועדים חוזרים על עצמם. תפיסת הזמן כתנועה ספירלית מאפשרת לנו לשוב אל העבר, לצפות אל העתיד ולהתהוות בעצמנו כיצורים שהווייתם בעלת משמעות.
“שניים שבלוליים” מאת יעל גובר, איורים: נעם וינר. הוצאת כנרת זב”מ, 20
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
