מיס דייזי הופקינס
New member
התגעגעתי, אז באתי
הייתי כאן קצת באפריל, ואז מסיבות כאלה ואחרות יצא לי לעזוב ולא היה לי כוח לחזור... הספקתי עכשיו להוסיף הודעה לשרשור ההיכרויות שנמצא אי שם בעמוד השני (ולהגיע למסקנה שכולם כאן עובדים/לומדים מקצועות היי-טקיים למדי... אני תוהה - זה מקרי, או שפשוט רק "חנונים" עם השכלה גבוהה מתנקזים לכאן? (ואני דיי משתלבת, לפחות חלקית, בתיאור הזה)). לא חלו הרבה שינויים מאז הודעת הפתיחה המשתפכת שלי אבל דבר אחד כן: ההודעה ההיא עשתה לי רק טוב. אמנם עם הפסיכולוגית שלי לא דיברתי מאז ועד היום (רציתי, לא ממש יצא... בכלל, כל התוכניות שלי לקיץ השתבשו בגלל המלחמה) אבל אזרתי אומץ והראיתי אותה לשני חברים טובים. על האחד כבר כתבתי אז, לשני הראיתי בהמשך. הוא לא ממש התרגש מזה וגם לא דיברנו על זה יותר מדי אח"כ, אבל עכשיו יש עוד מישהו אחד בעולם שאני לא צריכה "לשקר" לו, או לפחות יכולה להפסיק להעמיד פנים לידו, וזה כיף, זה משחרר, וזה גם לימד אותי שהסביבה הרבה פחות מזועזעת מכפי שנדמה לי שהיא תהיה. לא הרגשתי שהם מסתכלים עלי אחרת או שמשהו השתנה ביחסים ביננו (אבל מצד שני, בחרתי להראות דווקא להם כי איתם הרגשתי מספיק בטוחה וציפיתי שהם יהיו פתוחים לנושא וזה לא יפריע וכו'). דבר שני, אני מנסה לאתר את המיניות שלי. בזכות ההודעה ההיא יצא לי לדבר עם אנשים שכותבים כאן, וזה היה נפלא. אני מתנצלת בפני כל מי שדיברתי איתו ולא ממש שמרנו על קשר, אני האשמה העיקרית. באחת השיחות שהיתה לי עם מישהי (לא זוכרת כבר מי, אני אפילו לא בטוחה שהיא בפורום, יכול להיות שהגעתי לדבר איתה דרך מישהי מהפורום) היא הסבירה לי שזה שהיא א-סקס לא אומר שאין לה צרכים מיניים. בשורה התחתונה: דיברנו על אוננות, והיא המליצה לי בחום. זה לא שלא ניסיתי לפני זה וזה לא שלא ניסיתי אחרי זה; אבל שום דבר מרגש לא קרה. לפני חודש, בצירוף נסיבות שאת חלקו אני לא יודעת לשחזר (לצערי), מצאתי את עצמי נהנית הרבה יותר מתמיד. להגיד שהגעתי לאורגזמה? לא יודעת, אין לי ממש למה להשוות. אני רק יודעת שהיו לי כמה רגעים מענגים במיוחד, תחושה כזו של "אני לא יודעת מה זה, אבל אני לא רוצה שזה ייגמר, אפשר עוד בבקשה?". מאז אני רק מנסה לחזור לשם, לפעמים נדמה לי שאני מתקרבת, אבל עדיין לא הצלחתי להגיע לשם ממש. החוויה הזו גרמה לי להגיע למסקנות ש: א. יש תקווה (ככה אני בוחרת להאמין) ב. כנראה שגם לי יש צרכים מיניים, אולי חלשים למדי, אבל בגוף האנושי יש כפתורים שצריך רק לדעת ללחוץ עליהם, וכנראה שאפילו אצלי היצרן שם לפחות אחד. ג. אם יהיה לי מספיק אומץ אולי אני אנסה לקנות ויברטור (המחשב הורס את הגידים בידיים, והן כואבות לי בזויות מסויימות. כמו שאמרו פעם בפרסומת - יותר חשמל, פחות עמל. לא?) לעומת זאת, זה לא גרם לי לאהוב יותר את הגוף שלי, או את הגוף של המין השני...
בלי קשר, אני חייבת לציין שאני מתחילה יותר ויותר להרגיש את השעות הביולוגי מתקתק, וזה מלחיץ פחד. מצד אחד אני שונאת את הפן שבי שגורם לי להרגיש כמו אלי מקביל, מצד שני, אם ארצה או לא ארצה, הוא שם, הוא מתחיל לזעוק, הוא תובע התייחסות, ואני יותר ויותר מתקשה להשתיק, להדחיק ולהתעלם ממנו. לאחרונה אני מרגישה יותר ויותר כמהה לקשר זוגי. לעזאזל, אני רוצה מישהו! אפילו התאהבתי במישהו... מישהו שהכרתי בחודשים האחרונים. הוא לא מושך אותי חיצונית (למעשה, גם לאנשים "אטרקטיביים" אני לא ממש נמשכת, אבל הוא לא אטרקטיבי במיוחד ולא ממש הטעם שלי מבחינת מראה) אבל כל זה לא מפריע לי כשאני מזהה איזשהו חיבור רגשי. זה היה ללא ספק "קראש" - הייתי חושבת עליו כל הזמן, מנסה לזכות בתשומת לבו... הוא היה שולח לי SMS חמוד, מייד הייתי זורחת לכמה דקות... כל התסמינים "לפי הספר". זה קצת הצטנן בהמשך כיוון שהוא ככל הנראה לא ממש מעוניין, וגם כיוון שאנחנו לא קרובים גיאוגרפית ולכן לא ממש יוצא לנו להתראות אלא רק "פעם ב". לצערי עוד לא לגמרי "יצאתי מזה" כיוון שבאין מטרה אחרת באופק, משהו בי "ננעל" עליו וקצת מסרב לשחרר. סוג של נואשות, אם תרצו... למעשה ברור לי ש"הלבשתי" עליו כל מיני תכונות שאין בו, עשיתי לו אידאליזציה שהמפגש עם המציאות לא יכול לעשות לה טוב. בדיעבד אני גם חושבת שאולי הוא קצת כמוני, כלומר - נראה לי שגם הוא לא ממש חזק בקטע של יחסים עם המין השני (ולא נראה לי שזה קשור להומוסקסואליות, כי ממה שגיששתי הוא לא). לא דיברתי איתו על הנושא של האסקס (אולי יום אחד, מי יודע) ויכול להיות שאני טועה בגדול, אבל בנתיים נדמה לי שלפחות חלק מהסימנים שם (הם יכולים להיות גם בלי קשר ולכן אני לא בטוחה בכלום כמובן). העניין הוא שבאיזשהו מקום, כבר בהתחלה, קינן בי חשד עמום שאולי הוא כמוני, ונורא רציתי שהוא לא יהיה (כדי שאם יהיה ביננו משהו, לפחות אחד מאיתנו ידע מה לעשות עם השני... זה אולי נשמע לכם טפשי, אבל ככה עובד ההגיון שלי). בדיעבד אני חושבת שאולי זו אחת הסיבות ש"ננעלתי" עליו מלכתחילה - אולי באופן לא מודע הוא שידר לי משהו "בטוח" ומשהו בתוכי זיהה פוטנציאל לחוסר לחץ, למישהו "לא מאיים". זהו בעצם... לא רציתי להעמיס עליכם הרבה בדיוק כשאני חוזרת, אבל עברה יותר מחצי שנה, היה לי מה לפרוק... אם הגעתם לשורה הזו כנראה שקראתם את אלה שמעליה, אז תודה על הסבלנות וההקשבה.
הייתי כאן קצת באפריל, ואז מסיבות כאלה ואחרות יצא לי לעזוב ולא היה לי כוח לחזור... הספקתי עכשיו להוסיף הודעה לשרשור ההיכרויות שנמצא אי שם בעמוד השני (ולהגיע למסקנה שכולם כאן עובדים/לומדים מקצועות היי-טקיים למדי... אני תוהה - זה מקרי, או שפשוט רק "חנונים" עם השכלה גבוהה מתנקזים לכאן? (ואני דיי משתלבת, לפחות חלקית, בתיאור הזה)). לא חלו הרבה שינויים מאז הודעת הפתיחה המשתפכת שלי אבל דבר אחד כן: ההודעה ההיא עשתה לי רק טוב. אמנם עם הפסיכולוגית שלי לא דיברתי מאז ועד היום (רציתי, לא ממש יצא... בכלל, כל התוכניות שלי לקיץ השתבשו בגלל המלחמה) אבל אזרתי אומץ והראיתי אותה לשני חברים טובים. על האחד כבר כתבתי אז, לשני הראיתי בהמשך. הוא לא ממש התרגש מזה וגם לא דיברנו על זה יותר מדי אח"כ, אבל עכשיו יש עוד מישהו אחד בעולם שאני לא צריכה "לשקר" לו, או לפחות יכולה להפסיק להעמיד פנים לידו, וזה כיף, זה משחרר, וזה גם לימד אותי שהסביבה הרבה פחות מזועזעת מכפי שנדמה לי שהיא תהיה. לא הרגשתי שהם מסתכלים עלי אחרת או שמשהו השתנה ביחסים ביננו (אבל מצד שני, בחרתי להראות דווקא להם כי איתם הרגשתי מספיק בטוחה וציפיתי שהם יהיו פתוחים לנושא וזה לא יפריע וכו'). דבר שני, אני מנסה לאתר את המיניות שלי. בזכות ההודעה ההיא יצא לי לדבר עם אנשים שכותבים כאן, וזה היה נפלא. אני מתנצלת בפני כל מי שדיברתי איתו ולא ממש שמרנו על קשר, אני האשמה העיקרית. באחת השיחות שהיתה לי עם מישהי (לא זוכרת כבר מי, אני אפילו לא בטוחה שהיא בפורום, יכול להיות שהגעתי לדבר איתה דרך מישהי מהפורום) היא הסבירה לי שזה שהיא א-סקס לא אומר שאין לה צרכים מיניים. בשורה התחתונה: דיברנו על אוננות, והיא המליצה לי בחום. זה לא שלא ניסיתי לפני זה וזה לא שלא ניסיתי אחרי זה; אבל שום דבר מרגש לא קרה. לפני חודש, בצירוף נסיבות שאת חלקו אני לא יודעת לשחזר (לצערי), מצאתי את עצמי נהנית הרבה יותר מתמיד. להגיד שהגעתי לאורגזמה? לא יודעת, אין לי ממש למה להשוות. אני רק יודעת שהיו לי כמה רגעים מענגים במיוחד, תחושה כזו של "אני לא יודעת מה זה, אבל אני לא רוצה שזה ייגמר, אפשר עוד בבקשה?". מאז אני רק מנסה לחזור לשם, לפעמים נדמה לי שאני מתקרבת, אבל עדיין לא הצלחתי להגיע לשם ממש. החוויה הזו גרמה לי להגיע למסקנות ש: א. יש תקווה (ככה אני בוחרת להאמין) ב. כנראה שגם לי יש צרכים מיניים, אולי חלשים למדי, אבל בגוף האנושי יש כפתורים שצריך רק לדעת ללחוץ עליהם, וכנראה שאפילו אצלי היצרן שם לפחות אחד. ג. אם יהיה לי מספיק אומץ אולי אני אנסה לקנות ויברטור (המחשב הורס את הגידים בידיים, והן כואבות לי בזויות מסויימות. כמו שאמרו פעם בפרסומת - יותר חשמל, פחות עמל. לא?) לעומת זאת, זה לא גרם לי לאהוב יותר את הגוף שלי, או את הגוף של המין השני...