חמאת_בוטנים
Member
לפני שנה וחצי הרוכב לאוטובוסים פרסם רשומה יפה על התניידות בדובאי, שבה תיאר את חוויותיו מהליכה, אוטובוסים ומטרו בדובאי. בהשראתו חשבתי לשתף אתכם בחוויית הנסיעה באמצעי התחב"צ הפחות מוכרים של דובאי - הטראם והמונורייל, שבהם יצא לי לנסוע לאחרונה. לצערי לא צילמתי תמונות משלי אבל צירפתי קישורים למי שמעוניין.
ה"טראם" של דובאי, שהוא למעשה רכבת קלה מודרנית לכל דבר, מורכב מקו אחד ולא ארוך במיוחד הפועל ברובע המרינה של דובאי ומשרת נסיעות פנימיות בתוכו. מדובר במתחם חדש יחסית, מדרום-מערב למרכז העיר, המוקדש ברובו לנופש ודירות יוקרה, אך יש בו גם משרדי תקשורת והייטק, קניונים, מוסדות חינוך גבוה וקצת מסחר. ה"טראם" נפתח זמן קצר לאחר פיתוח הרובע, ב-2014.
מסלול הקו (מפה בוויקיפדיה) מתחיל מ(צפון)-מזרח למרינה במסוף הנקרא א-סופוח, וחוצה את הרובע לאורכו ממזרח למערב, במקביל לחוף הים מצפון ודרך שיח' זאיד והמטרו מדרום. בקצה ה(דרום)-מערבי של הקו אין ממש מסוף, במקום זאת נפתחת לולאה שבה 4 תחנות חד סטריות, כך שכל הרכבות עושות את המסלול לשני הכיוונים והיעד הסופי שלהן הוא א-סופוח.
הציוד הוא חשמליות מודרניות של אלסטום הצרפתית, המזכירות מאוד בחזותן את הרכבת הקלה בירושלים. ההבדל העיקרי הוא שבדובאי קצה הקרונוע מתומן ולא מעוגל (רמיזה לאמנות איסלאמית?), ואין קווי מתח עיליים; במקום זאת הרכבת מקבלת הזנה מהקרקע, בטכנולוגיה צרפתית המאפשרת להולכי רגל ולכלי רכב לעבור על קווי החשמל בבטחה כשאין עליהם רכבת. (לפי תמונות מוויקיפדיה בא-סופוח יש הזנה עילית, לא ברור לי למה צריך גם וגם ולמה לא התקינו כבר קווים עיליים לאורך כל המסלול.)
נכנסתי ל"טראם" בתחנת מגדלי ג'ומיירה לייקס. זאת אחת מ-2 תחנות המשולבות עם הקו האדום של המטרו. להפתעתי המעבר בין האמצעים היה מסודר ונוח; תחנת המטרו העילית צמודה לצד הדרומי של דרך שייח' זאיד ("האיילון של דובאי"), ומחובר אליה גשר הולכי רגל החולף מעל האוטוסטרדה ובקצהו הצפוני תחנת ה"טראם". אני נכנסתי לגשר מהרחוב, מדרום לשייח' זאיד, ולא נדרשתי להוציא כרטיס מיוחד או לעבור אבטחה כדי להיכנס אליו כמו בגשר סבידור. כיאה לדובאי הגשר מקורה, ממוזג ואף יש בו מסוע אוטומטי. לצורך אבטחה מסתובבים במקום שוטרים במדים, אם כי אני מניח שהם משמשים בעיקר להרתעה. המעבר בין האמצעים מסומן בבירור בשילוט בערבית ובאנגלית.
תחנות ה"טראם" מקורות וממוזגות ומותקנות ברציף דלתות אוטומטיות, כמו בקו האדום בת"א. הנקיון הוא כמובן ללא רבב. התדירות היא כל 5 דק' בערך, לא רע בכלל. שיטת התשלום קצת מבלבלת. יש כרטיסי זהב (למקומות שמורים) וכרטיסי כסף (רגילים), והתשלום הוא לפי אזורים (אבל ב"טראם" יש אזור אחד?). הכרטיס הרגיל טוב למספר נסיעות בודדות אבל יש גם מנויים תקופתיים מסוגים שונים. את הכרטיס יש לתקף ברציף לפני שעולים לרכבת, וגם - וזה החלק המוזר - לאחר שיורדים ממנה. לפחות ההנחיות כתובות באופן ברור, וכמובן בכל תחנה מוצב עובד זר המסביר לתיירים את אופן השימוש. לא ברור לי אם כרטיס ב"טראם" טוב גם למטרו, אבל מאחר שה"טראם" כפוף לרשות הסעת ההמונים של אמירות דובאי (RTA) אני מניח שכן.
הנסיעה בקו מהירה יחסית, דבר המתאפשר בזכות מיעוט הצמתים וקרבת המסלול לאוטוסטרדות. כמובן שהמסילות מוקפות בגדרות, כאילו שמישהו בדובאי יסתכן בחציית הכביש או בעבירה על החוק (תמונה). בגלל מיזוג האוויר בתחנות היציאה מהן מוגבלת לשני פתחים בלבד בקצות הרציף. למרות זאת העומס בקו בינוני - לא ברמה של הקו האדום הירושלמי, אבל בהחלט גבוה בהרבה ממה שציפיתי בהיחשב באופי הקו. נראה כי רוב הנוסעים הם תיירים הנעים בין המטרו לחוף הים, לבתי המלון או לאי הדקל. פנים הרכבת דומה מאוד לרק"ל בירושלים, אך אין מתלים להחזיק בהם מה שמשווה לרכבת מראה מרווח אך סטרילי (תמונה). בשילוב התחנות הסגורות, זה מזכיר קצת רכבות פנימיות של שדה תעופה.
ירדתי בתחנת דקל ג'ומיירה, שכפי ששמה מרמז נועדה לשמש כתחנת מעבר למבקשים להיכנס לאי הדקל ברכב או במונורייל.
המונורייל נפתח בשנת 2009 זמן קצר לאחר בניית האי המלאכותי, ומתהדר בהיותו המונורייל הראשון במזרח התיכון. הוא יוצא מהיבשה וחוצה את האי לאורך "גזע" הדקל עד לשובר הגלים שבקצהו הצפוני, שם נמצא מלון הפאר "אטלנטיס" (מפה לא עדכנית). לפי ויקיפדיה יש תכניות להאריך אותו דרומה עד לדרך שייח' זאיד והמטרו, אך אלה מוקפאות זמן רב. בקו 4 תחנות בלבד, אך בזמן הקצר שבו הוא פועל כבר הספיקו לפתוח תחנה חדשה ולסגור אחת אחרת, ואני מבין שיש תכניות להוסיף תחנות בהמשך.
ציוד המונורייל, המיוצר ע"י היטאצ'י היפנית, מופעל ללא נהג (תמונה). מוסך הרכבות ככל הנראה נמצא בקצה הדרומי של הקו.
המעבר בין ה"טראם" למונורייל, בניגוד למטרו, בלתי נוח בלשון המעטה. ראשית, תחנת המונורייל נמצאת מעברו השני של כביש מהיר, שניתן לחצות אותו רק בגשר להולכי רגל. הכניסה לגשר אינה רחוקה מתחנת ה"טראם", אבל מסיבה לא ברורה דורשת חציית כביש ואז חצייה חוזרת לצד הראשון (ניתן לראות זאת בגוגל סטריטוויו).
גשר הולכי הרגל גבוה מאוד, אך בניגוד לגשרי המטרו העילי אין בו מדרגות נעות או מסוע (אם כי יש מעלית). לאחר שחצינו את הגשר הארוך לא נגיע לתחנת המונורייל, אלא לחניון רב-קומות ענק (וריק כמעט לחלוטין מכלי רכב), ושילוט מנחה אותנו לחצות את מסדרונותיו החשוכים עד שנגיע לתחנת המונורייל בקצה השני - סך הכול הליכה של 5-10 דק', בלי מדרכה מסודרת. ברור שהמחשבה על הגעה למונורייל שלא ברכב פרטי נעשתה מאוחר מדי, ועדיין בסטנדרטים של דובאי הזנחה בסדר גודל כזה זה משהו יוצא דופן. אפילו קצת סוריאליסטי ללכת בחניון חשוך ופתאום להגיע לתחנת הסעת המונים מוארת, אם כי אני מניח שככה תיראה הכניסה לרכבת מחניון שז"ר בירושלים ובתחנת שפיים.
המונורייל עצמו אינו משולב ב-RTA אלא מופעל על ידי חברה פרטית; לכן, הכרטיס של ה"טראם" אינו יפה לו ונדרש לרכוש כרטיס נפרד ויקר למדי (כ-20 ש"ח בכיוון אחד, אם כי יש כל מיני הנחות). את רכישת הכרטיסים ניתן לבצע רק בקופה מאוישת. גם כאן, התחנות מקורות, ממוזגות ומצוחצחות, וברציף מותקנים מסכים נפתחים (תמונה). התדירות של המונורייל גרועה - כל 15 דק' כשהייתי שם, שזה הזמן הנדרש לעשות את כל המסלול, מה שמעיד כי פועלות בקו סך הכול 2 רכבות בכל עת.
המונורייל מהיר להפליא והנסיעה בו נוחה. כמובן שהאוריינטציה היא תיירותית וזה ברור מעיצוב הפנים בצבעי טורקיז וציורים של עצי דקל וגלי ים (תמונה). הנסועה נמוכה; בתחנת המוצא עלו כ-20 נוסעים, מהם לפחות שניים היו עובדי המפעילה, אך בהמשך הצטרפו עוד. בשל פעולת הרכבות האוטונומית נדרשת נוכחות של עובדים על הרכבת בכל עת לצרכי בטיחות. פרט לתחנת המוצא ביבשה, התחנות מקושרות למרכזי קניות ולבתי מלון, ובגלל אילוצי המרחב באי המלאכותי הגישה אליהן צפופה ומידית יחסית. עם זאת, חוסר המגוון בשימושים והסביבה המלאכותית והיוקרתית מעצימה את התחושה שמדובר במתקן בלונה פארק ולא אמצעי רציני להסעת המונים.
לסיכום: למרות שלנו אין מטרו נוצץ או מונורייל מגניב (שלום מצרים) נראה שיכול להיות גרוע יותר. עם זאת, לישראל בהחלט יש פער להדביק מול דובאי בכל מה שקשור ליצירת חוויית נסיעה יוקרתית ונעימה בתחבורה ציבורית, ובכלל זה הקפדה על ניקיון, התקנת מסועים ודרגנועים, ומיזוג אוויר. קלות המעבר בין ה"טראם" למטרו בדובאי פשוט מעוררת קנאה ביחס למצב הקו האדום בת"א והרכבת הכבדה בירושלים. ואולם הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד מהם הוא הנגשת מידע - שילוט גדול וברור, ב-3 שפות, בניסוח רשמי אך מדויק, במידע מהימן, בעיצוב עקבי, בנוכחות מתמדת על הקירות ועל הרצפה, לא להניח שאנשים ילמדו לבד או ינחשו לאן הם צריכים להתקדם או מה עליהם לעשות.
אם הגעתם עד כאן תודה שקראתם!
ה"טראם" של דובאי, שהוא למעשה רכבת קלה מודרנית לכל דבר, מורכב מקו אחד ולא ארוך במיוחד הפועל ברובע המרינה של דובאי ומשרת נסיעות פנימיות בתוכו. מדובר במתחם חדש יחסית, מדרום-מערב למרכז העיר, המוקדש ברובו לנופש ודירות יוקרה, אך יש בו גם משרדי תקשורת והייטק, קניונים, מוסדות חינוך גבוה וקצת מסחר. ה"טראם" נפתח זמן קצר לאחר פיתוח הרובע, ב-2014.
מסלול הקו (מפה בוויקיפדיה) מתחיל מ(צפון)-מזרח למרינה במסוף הנקרא א-סופוח, וחוצה את הרובע לאורכו ממזרח למערב, במקביל לחוף הים מצפון ודרך שיח' זאיד והמטרו מדרום. בקצה ה(דרום)-מערבי של הקו אין ממש מסוף, במקום זאת נפתחת לולאה שבה 4 תחנות חד סטריות, כך שכל הרכבות עושות את המסלול לשני הכיוונים והיעד הסופי שלהן הוא א-סופוח.
הציוד הוא חשמליות מודרניות של אלסטום הצרפתית, המזכירות מאוד בחזותן את הרכבת הקלה בירושלים. ההבדל העיקרי הוא שבדובאי קצה הקרונוע מתומן ולא מעוגל (רמיזה לאמנות איסלאמית?), ואין קווי מתח עיליים; במקום זאת הרכבת מקבלת הזנה מהקרקע, בטכנולוגיה צרפתית המאפשרת להולכי רגל ולכלי רכב לעבור על קווי החשמל בבטחה כשאין עליהם רכבת. (לפי תמונות מוויקיפדיה בא-סופוח יש הזנה עילית, לא ברור לי למה צריך גם וגם ולמה לא התקינו כבר קווים עיליים לאורך כל המסלול.)
נכנסתי ל"טראם" בתחנת מגדלי ג'ומיירה לייקס. זאת אחת מ-2 תחנות המשולבות עם הקו האדום של המטרו. להפתעתי המעבר בין האמצעים היה מסודר ונוח; תחנת המטרו העילית צמודה לצד הדרומי של דרך שייח' זאיד ("האיילון של דובאי"), ומחובר אליה גשר הולכי רגל החולף מעל האוטוסטרדה ובקצהו הצפוני תחנת ה"טראם". אני נכנסתי לגשר מהרחוב, מדרום לשייח' זאיד, ולא נדרשתי להוציא כרטיס מיוחד או לעבור אבטחה כדי להיכנס אליו כמו בגשר סבידור. כיאה לדובאי הגשר מקורה, ממוזג ואף יש בו מסוע אוטומטי. לצורך אבטחה מסתובבים במקום שוטרים במדים, אם כי אני מניח שהם משמשים בעיקר להרתעה. המעבר בין האמצעים מסומן בבירור בשילוט בערבית ובאנגלית.
תחנות ה"טראם" מקורות וממוזגות ומותקנות ברציף דלתות אוטומטיות, כמו בקו האדום בת"א. הנקיון הוא כמובן ללא רבב. התדירות היא כל 5 דק' בערך, לא רע בכלל. שיטת התשלום קצת מבלבלת. יש כרטיסי זהב (למקומות שמורים) וכרטיסי כסף (רגילים), והתשלום הוא לפי אזורים (אבל ב"טראם" יש אזור אחד?). הכרטיס הרגיל טוב למספר נסיעות בודדות אבל יש גם מנויים תקופתיים מסוגים שונים. את הכרטיס יש לתקף ברציף לפני שעולים לרכבת, וגם - וזה החלק המוזר - לאחר שיורדים ממנה. לפחות ההנחיות כתובות באופן ברור, וכמובן בכל תחנה מוצב עובד זר המסביר לתיירים את אופן השימוש. לא ברור לי אם כרטיס ב"טראם" טוב גם למטרו, אבל מאחר שה"טראם" כפוף לרשות הסעת ההמונים של אמירות דובאי (RTA) אני מניח שכן.
הנסיעה בקו מהירה יחסית, דבר המתאפשר בזכות מיעוט הצמתים וקרבת המסלול לאוטוסטרדות. כמובן שהמסילות מוקפות בגדרות, כאילו שמישהו בדובאי יסתכן בחציית הכביש או בעבירה על החוק (תמונה). בגלל מיזוג האוויר בתחנות היציאה מהן מוגבלת לשני פתחים בלבד בקצות הרציף. למרות זאת העומס בקו בינוני - לא ברמה של הקו האדום הירושלמי, אבל בהחלט גבוה בהרבה ממה שציפיתי בהיחשב באופי הקו. נראה כי רוב הנוסעים הם תיירים הנעים בין המטרו לחוף הים, לבתי המלון או לאי הדקל. פנים הרכבת דומה מאוד לרק"ל בירושלים, אך אין מתלים להחזיק בהם מה שמשווה לרכבת מראה מרווח אך סטרילי (תמונה). בשילוב התחנות הסגורות, זה מזכיר קצת רכבות פנימיות של שדה תעופה.
ירדתי בתחנת דקל ג'ומיירה, שכפי ששמה מרמז נועדה לשמש כתחנת מעבר למבקשים להיכנס לאי הדקל ברכב או במונורייל.
המונורייל נפתח בשנת 2009 זמן קצר לאחר בניית האי המלאכותי, ומתהדר בהיותו המונורייל הראשון במזרח התיכון. הוא יוצא מהיבשה וחוצה את האי לאורך "גזע" הדקל עד לשובר הגלים שבקצהו הצפוני, שם נמצא מלון הפאר "אטלנטיס" (מפה לא עדכנית). לפי ויקיפדיה יש תכניות להאריך אותו דרומה עד לדרך שייח' זאיד והמטרו, אך אלה מוקפאות זמן רב. בקו 4 תחנות בלבד, אך בזמן הקצר שבו הוא פועל כבר הספיקו לפתוח תחנה חדשה ולסגור אחת אחרת, ואני מבין שיש תכניות להוסיף תחנות בהמשך.
ציוד המונורייל, המיוצר ע"י היטאצ'י היפנית, מופעל ללא נהג (תמונה). מוסך הרכבות ככל הנראה נמצא בקצה הדרומי של הקו.
המעבר בין ה"טראם" למונורייל, בניגוד למטרו, בלתי נוח בלשון המעטה. ראשית, תחנת המונורייל נמצאת מעברו השני של כביש מהיר, שניתן לחצות אותו רק בגשר להולכי רגל. הכניסה לגשר אינה רחוקה מתחנת ה"טראם", אבל מסיבה לא ברורה דורשת חציית כביש ואז חצייה חוזרת לצד הראשון (ניתן לראות זאת בגוגל סטריטוויו).
גשר הולכי הרגל גבוה מאוד, אך בניגוד לגשרי המטרו העילי אין בו מדרגות נעות או מסוע (אם כי יש מעלית). לאחר שחצינו את הגשר הארוך לא נגיע לתחנת המונורייל, אלא לחניון רב-קומות ענק (וריק כמעט לחלוטין מכלי רכב), ושילוט מנחה אותנו לחצות את מסדרונותיו החשוכים עד שנגיע לתחנת המונורייל בקצה השני - סך הכול הליכה של 5-10 דק', בלי מדרכה מסודרת. ברור שהמחשבה על הגעה למונורייל שלא ברכב פרטי נעשתה מאוחר מדי, ועדיין בסטנדרטים של דובאי הזנחה בסדר גודל כזה זה משהו יוצא דופן. אפילו קצת סוריאליסטי ללכת בחניון חשוך ופתאום להגיע לתחנת הסעת המונים מוארת, אם כי אני מניח שככה תיראה הכניסה לרכבת מחניון שז"ר בירושלים ובתחנת שפיים.
המונורייל עצמו אינו משולב ב-RTA אלא מופעל על ידי חברה פרטית; לכן, הכרטיס של ה"טראם" אינו יפה לו ונדרש לרכוש כרטיס נפרד ויקר למדי (כ-20 ש"ח בכיוון אחד, אם כי יש כל מיני הנחות). את רכישת הכרטיסים ניתן לבצע רק בקופה מאוישת. גם כאן, התחנות מקורות, ממוזגות ומצוחצחות, וברציף מותקנים מסכים נפתחים (תמונה). התדירות של המונורייל גרועה - כל 15 דק' כשהייתי שם, שזה הזמן הנדרש לעשות את כל המסלול, מה שמעיד כי פועלות בקו סך הכול 2 רכבות בכל עת.
המונורייל מהיר להפליא והנסיעה בו נוחה. כמובן שהאוריינטציה היא תיירותית וזה ברור מעיצוב הפנים בצבעי טורקיז וציורים של עצי דקל וגלי ים (תמונה). הנסועה נמוכה; בתחנת המוצא עלו כ-20 נוסעים, מהם לפחות שניים היו עובדי המפעילה, אך בהמשך הצטרפו עוד. בשל פעולת הרכבות האוטונומית נדרשת נוכחות של עובדים על הרכבת בכל עת לצרכי בטיחות. פרט לתחנת המוצא ביבשה, התחנות מקושרות למרכזי קניות ולבתי מלון, ובגלל אילוצי המרחב באי המלאכותי הגישה אליהן צפופה ומידית יחסית. עם זאת, חוסר המגוון בשימושים והסביבה המלאכותית והיוקרתית מעצימה את התחושה שמדובר במתקן בלונה פארק ולא אמצעי רציני להסעת המונים.
לסיכום: למרות שלנו אין מטרו נוצץ או מונורייל מגניב (שלום מצרים) נראה שיכול להיות גרוע יותר. עם זאת, לישראל בהחלט יש פער להדביק מול דובאי בכל מה שקשור ליצירת חוויית נסיעה יוקרתית ונעימה בתחבורה ציבורית, ובכלל זה הקפדה על ניקיון, התקנת מסועים ודרגנועים, ומיזוג אוויר. קלות המעבר בין ה"טראם" למטרו בדובאי פשוט מעוררת קנאה ביחס למצב הקו האדום בת"א והרכבת הכבדה בירושלים. ואולם הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד מהם הוא הנגשת מידע - שילוט גדול וברור, ב-3 שפות, בניסוח רשמי אך מדויק, במידע מהימן, בעיצוב עקבי, בנוכחות מתמדת על הקירות ועל הרצפה, לא להניח שאנשים ילמדו לבד או ינחשו לאן הם צריכים להתקדם או מה עליהם לעשות.
אם הגעתם עד כאן תודה שקראתם!
