שלום, בילי
אני מרגישה את עומק עוצמת הכאב שאת מרגישה, ורואה איך את מתארת אותה היטב ומדויק - במילים, בתמונות נכונות. הכל נכון, אמת וקיים בהרגשה שלך, הכל כך ברורה ומובנת.
ומי כמוני מבינה בעוצמות של כאבים בלתי נתפסים, שעינו אותי בעברי כל כך עד שהנפש לקחה ביוזמתה חופשה מהחיים ונחה, מאחורי התקפים פסיכוטיים חריפים.
אני לא יכולה לעזור לך בקונפליקט עם המטפלת, לצערי.
אני יכולה להושיט לך עזרה בנושא כללי, שאולי ישליך גם על הקונפליקט הזה בסופו של דבר - בנושא העוצמה של הכאבים, איך לעזור לעצמך להפחית אותה.
בטיפולים הפסיכולוגיים העבריים שלי נחשפתי לתובנה שאני יכולה לעזור לעצמי להפחית את עוצמת הסבל ע"י מילים ומחשבות. השתמשתי בזה, וזה מאוד עזר. וגם הגיל המתבגר עוזר מאוד בהפחתה. ובמקביל, הנפש שלי חדלה לחלוטין "להתאבד" בהתקפיה הפסיכוטיים. נאדא. נחלת העבר לחלוטין כבר עשרות שנים.
העזרה העצמית היא ע"י תובנה ושכנוע עצמי, שהסבל לא כל כך נורא כמו שהוא מרגיש. הוא מרגיש, אבל באמת הוא נסבל יותר. כמו כאבי הלידה שיכולים להרגיש הרבה יותר נוראיים כאשר יש פחד וחוסר הבנה, והרבה יותר נסבלים ונשלטים כשיש הבנה ורוגע.
אז הייתי אומרת לעצמי שזה לא כל כך זוועתי, כשהייתי מרגישה שזה נורא זוועתי. ומדברת עם עצמי, כמו שהאמא מספרת לתינוק הפוחד מהכאב שהכאב לא כל כך נורא, וחולף, ואין סיבה לפחד כל כך וכו'. והתינוק נרגע ומתבגר ומבין שזה באמת לא כל כך מפחיד וכואב. כן, קצת, דיי, לפעמים גם מאוד, אבל לא זוועתי.
דיברתי הרבה לעצמי, כמו אמא של עצמי.
סירבתי להמחיש לעצמי בתמונות חריפות, ובביטויים וציורים חריפים את עוצמת הכאב. ההמחשה העצמית היא שיתוף פעולה עם העוצמה, והיא העצמה של העוצמה. ואני סירבתי להעצים את העוצמה והשתדלתי להקטין אותה ולגמד אותה ככל יכולתי.
וותרי על התמונות, וותרי על החשיבה של "חיי נתונים בידייך". האמיני לי שאת יכולה לעזור לעצמך, וכנראה שרק את יכולה. תני כוח ליכולותייך ולכוחותייך. האמיני בהם עוד ועוד, והעצימי אותם במחשבתך. על בסיס כל מה שיכולת כל החיים, כגון העוצמה ששיתקה את נהג המונית וכד'.
לימדתי את עצמי להשתלט על ההתנהגות שלי בזמן כאב נורא, וממילא גם על הנוראות של הכאב. היא פחתה תוך כדי שהתעקשתי ללמוד להתנהג יותר ויותר נורמלי (היתה לי בעיה של התנהגות חריגה עקב הכאב החזק. היום הבעיה קיימת בצורתה הנורמלית, כבכל האדם).
גם אם אין לך בעיה של התנהגות חריגה, בכל זאת זה מלמד אותך שאנו יכולים להפחית את העוצמה של הכאב ע"י לימוד עצמי.
נסי להרגיש שאין מי שיעזור לך פרט לעצמך. בדיוק כמו עם נהג המונית. נסי להתחיל לדבר עם עצמך על כך.
אני בטוחה שבתחילה זה לא יעזור לך בזמן אמת, באותו הרגע של הדיבור המכאיב ושאר החוויות הקשות והנוראות. אבל בהמשך זה כן יעבוד, ועם הזמן הדיבור פחות יכאיב. זו השקעה משתלמת לטווח ארוך.
