אה כן? צ'ק מי אאוט
כששומעים את האו דה ווסט וואז וואן מרגישים תחושת צמר גפן מתוק שחודר אל תוך אוזנייך כשמגיעים לסולואים השמימיים של ג'ימי אפשר ממש להרגיש כל מיתר ומיתר זז בתוך מערכת העיכול שלנו, כשממש רוצים לחקות את הגיטרה של ג'ימי בסך הכל צריך לקחת ילדה פעוטה בת 3-4 ולרצוח את שני ההורים שלה לנגד עיניה. התופים של בונהאם נותנים לך תחושת פלאשבק למלחמת העולם הראשונה כאשר מכונות יריה ובקבוקי תבערה היו בכל מקום, כשבונהאם נותן מכה על המצילות זה כאילו היכה בראשכם עם עמוד מתכת במשקל תריסר קילוגרם ומחצה. את הבאס של ג'ון פול ג'ונס אפשר להשוות להרגשה שמקבלים כאשר יש שיפוצניקים בבית, אני מדבר כמובן על המקדחה שמרטיטה עולמות ועל הפעולה השלמה שלהם שבסופו של דבר קובעת את הקצב של הזמן עד לשיפוצניק הבא, עוד השוואה מעניינת בין שיפוצניקים לג'ון פול ג'ונס היא כשמסתכלים על הרווח בין שני המיתרים הנמוכים בגיטרה שלו אפשר למצוא הרבה במשותף לתמונת תקריב של חריץ ממוצע (לא כולל שיערות) את הקול של רוברט שמעתי לראשונה בחורשת עורבים כאשר עורב עם מחלה בגרון ניסה לעשות קאבר לבוב דילן, מיד ידעתי שזהו הקול המושלם לניפוץ החלון של השכן ממול, בתור נקמה על הביצים שהבן שלו זרק אתמול. אז לסיכום, ארבעת חברי הלהקה ביחד נשמעים כמו עורבת-שיפוצניקית בגיל 3 שניצבת חסרת סיכוי מול חיילי ארצות הברית.