התחושה הטובה שלפני הסערה...

[פושע מחשבתי]

התחושה הטובה שלפני הסערה...

זוכרים אותי? בעמוד 2 או 3 פרסמתי הודעה עלי ועל החברה שלי שבאנגליה. בקיצור - החלטנו על הפסקה, בעיקר כי אני רציתי לחקור ולהתנסות, אבל חטפתי בוקס לפרצוף כשהיא החלה לחקור ולהתנסות עם בחור בריטי כלשהו (מסתבר שלבנות שנראות טוב זה קל יותר, בעיקר כשהן בחו"ל ועובדות מול אנשים כל היום). אתם לא מכירים אותה, אבל אותי זה נורא זעזע. היינו יחד 4 שנים, הייתי היחיד שלה, והיא מעולם לא הראתה התעניינות בבנאדם אחר, ועכשיו פתאום היא "נפתחת" במובנים שקשה לי לקבל. ואני מצדי חי בעבודה ולא רואה אור יום... המצב החדש התחיל לפני יותר מחודש, ומאז ניסיתי הרבה דברים: -להמשיך קשר כאילו כלום לא קרה: התפוצץ בפרצוף כשגיליתי שהיא טסה איתו לספרד לשלושה ימים. -לנתק קשר לגמרי: לא עבד כי נכנענו לרגשות. -לחזור לקשר ולא לדבר על זה: עבד מעט זמן עד ששכנעתי את עצמי שזה נגמר בינה לבינו, ואז זה שוב התפוצץ בפרצוף כששאלתי שאלה תמימה ודבילית. -לנתק איתה קשר בפתאומיות ולסנן אותה: עבד עד שנכנעתי ועניתי לה, והיא אמרה שהיא רוצה לחזור להיות חברים, אז אמרתי לה שאני צריך לחשוב על זה. -התלבטות אם לחזור להיות חברים בשלט רחוק: אחרי יום נתתי לה תשובה חיובית כי שיערתי שהיא תתקפל ותחזור בה מההצעה: צדקתי אבל שוב נפגעתי. -החלטה משותפת לנתק קשר סופית ולדבר כשהיא תחזור: זה היה אתמול, והיום אני מרגיש מצויין. אני יכול לספור על יד אחת את מספר השעות בחודש האחרון שבהן הרגשתי טוב ונינוח כמו היום. פתאום הפסקתי להתאבל על החברה שהשתחררה לי בחו"ל, ועל האגו שלי שנשבר לרסיסים, והשלמתי עם זה שאנחנו כבר לא חברים. הרגשתי שחזרתי לתקופה שבה לא הייתי סגור על כך שאני מעוניין בה, ולא היתה לי בעיה להיפרד כדי לבדוק את העניין. העובדה שיש לה שם מישהו שהיא יכולה לבלות איתו כמעט לא מפריעה לי עכשיו, ואם אני לא מכריח את עצמי לדמיין דברים בצורה ויזואלית זה אפילו מנחם אותי שהיא לא לבד. איזור מסויים במוח אומר לי שאם היא מספיק טיפשה כדי להעדיף להיות חופשיה מאשר שנהיה ביחד, כנראה שאני לא צריך אותה (אני מודע לכך שזאת מחשבה שגויה במקור, וההחלטה להיפרד בתקופה הזאת היא טובה בכל מקרה). למדתי כמה דברים: אני לא מאמין בהפסקות - או שחברים או שלא. הבנתי שלא הקרנתי מספיק אהבה כשהיינו יחד, ולמרות שזה הציק לה לא השתנתי. למדתי שאנשים שאני אוהב יכולים לפגוע בי מאד, אם הם עושים דברים שמערערים לי את הביטחון בהם. בסה"כ זאת חוויה מאד מלמדת ומעשירה - אני יודע עכשיו הרבה יותר על קשרים משידעתי לפני זה (אני טיפוס שצריך ללמוד על בשרו כדי להפנים). ועכשיו אני אומר - לעזאזל איתה, שתעשה מה שבא לה. אני לא כועס עליה, ואני לא אנתור לה טינה, אבל כשהיא תחזור ותתקשר אלי אני לא אמהר לחזור לקשר איתה, ואם אני אצא עם מישהי אחרת, אני לא אתן לה להידחף בתור. מה שבעצם באתי להגיד זה... שככה אני מרגיש עכשיו. ואני הייתי שמח מאד לדעת שככה אני ארגיש מעתה והלאה, אבל כמו שכל מי שכותב פה יודע - מצבים משתנים... ואני קם כל בוקר עם מחשבה אחרת שיכולה בנסיבות הקיימות ללוות אותי כל היום ואף יותר מזה. השאלה היא איך אני שומר על הסטטוס המחשבתי שבו אני נמצא היום? איך אני לא קם מחר עם תמונה של איבר מין זכרי ערל? אני מפחד לשקוע שוב בהרהורים מעציבי נפש... זה כבר פגע בהספק העבודה שלי בחודש האחרון (ואני ממש אוהב את העבודה שלי)... תודה על הקשבתכם.

 

[ענבר.]

התחושה הטובה

כפי שכתבת, בה ורק בה תתמקד. למה אתה צריך להעסיק את עצמך בשאלה, איך לשמור על סטטוס מחשבתי נכון להיום? כשיגיע ה"סטטוס" האחר, תתעמק בו. למה להקדים את המאוחר? אם הייתי אדם דתי, הייתי אומרת לך - תתמקד בעשיית תר"יג מצוות. תר"יג זה המון !!! וזה לא משאיר מקום לשום דבר אחר, ובטח שלא למחשבות בסגנון של אבר מין זכרי ערל... ובכל מקרה, מעודד לקרוא אותך מציין שלמדת מהספור הזה פרקים נבחרים במערכת הבינזוגית.

 

[פושע מחשבתי]

בינתיים מרגיש טוב...

אני מתחיל להבין איפה היתה הטעות שלי... הפגיעה החזקה באגו, מיד לאחר שגיליתי שאני כבר לא הגבר היחיד שלה, ושהיא עברה חוויה אינטימית עם בחור אחר, לא הספיקה להתמוסס וכבר התחלנו להרעיף דברי חיבה אחד לשני בטלפון. זה היה מעין "שיכוך כאבים" בשבילי, רסטורציה של האגו. וכמו כל משכך כאבים, התמכרתי והתחלתי להסחף. ראיתי אותה כנערת חלומותי. דמיינתי איך הקשר החדש והרענן שלנו ייראה כשהיא תחזור - אני אהיה אוהב יותר ומשקיע יותר, והיא תהיה שמחה יותר ונעימה יותר. שכחתי לגמרי שהיא עדיין שם, עדיין לבד, עדיין צמאה לריגושים ולאהבה, ושבעוד אני נמצא במרחק שיחת טלפון בינלאומית, האנגלי שלה נמצא במרחק שיחה מקומית. כבר שבוע וחצי עבר מאז שהמציאות חזרה והתנפצה לי בפנים. בהתחלה חשתי זעם כלפיה. הרגשתי מרומה- במקום לעזור, התרופה שלי קמה וסובבה את הסכין שהיה נעוץ בלב. אבל עכשיו, אחרי כמה שיחות איתה שבמהלכם היא הציעה שנחזור להיות חברים ותוך פחות מ-12 שעות חזרה בה מההצעה והחליטה ללכת בכיוון ההפוך ולהיפרד, התחלתי להרגיש משהו שמזכיר יותר רחמים כלפיה. היא נמצאת במצב קשה - מצד אחד הפיתוי להיסחף להרפתקאות בארץ החופש, ומהצד השני הפחד לאבד מישהו שאהבה יותר מכל דבר אחר. ותוך כדי התפיסה הזאת נזכרתי בה. כמו שהיא, בלי קשר לאיך שאני מרגיש כרגע, ולמה שהיא עשתה. פשוט הבנאדם שהיא. והבנתי שאם נחזור, זאת תהיה טעות. אני לא מצטער על מה שהיה, אבל אני יודע שאסור להתפתות ולחזור לזה. נכון, אנחנו משלימים אחד את השני במלא תחומים, והרבה מהתכונות שאני מחפש בבחורה קיימות בה. אבל הדברים שמפריעים לי בה לא הולכים להשתנות, ואני לא חושב שאני אהיה מסוגל לחיות איתם בהרמוניה בעתיד. יש משפט ששמעתי לאחרונה משיר בפסקול של הסרט "מגנוליה" (שאני מודה שלא ראיתי מההתחלה עד הסוף): For the sake of momentum, I condemn my future to death, so I can re-live the past. ובתרגום חפשי: "ברוח המומנטום, אני דן את העתיד שלי למוות, על מנת שאוכל לחיות בעבר". לדעתי זה משפט מאד רלוונטי, בעיקר לי אישית - אני מצאתי את עצמי מלא פעמים במערכת היחסים הזאת, עומד מול יציאה, ובוחר להישאר במסלול המוכר והרגיל. ולעניין קשור: חבר שלי אמר לי היום שמשיחות עם חברים נשואים שלו, הוא הבין שהרבה אנשים חושבים שזה לגיטימי שבן\בת הזוג יתאווררו, כל עוד זה נעשה ללא ידיעתם. מעניין אותי לדעת אם אני נאיבי לחשוב שנאמנות היא דבר חשוב במערכת יחסים ארוכת טווח.

 

[ענבר.]

הצליח לו, לחבר שלך,

להצחיק אותי. בוודאי שכל דבר שאתה לא יודע עליו, הוא לגטימי. מכיר את הקלישאה על הפישפשים והכלבים? אז זהו. מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא יתעורר בבוקר עמוס בפשפשים... וכן. נאמנות היא דבר חשוב !! קשה למערכת להתקיים לאורך זמן כשברקע יש צללים של חוסר אמון.

 

[Karma P o l i c e]

שלום שוב,

פחדת לאבד אותה, זה הכל. ואפילו לא בקטע רומנטי, אלא מתוך אגו. רק אחרי ששמעת שהיא כבר לא לבד- התחלת להתגעגע, לחשוב עליה ועליכם, מה יהיה, איך יהיה, התחלת להרעיף עליה דברי חיבה. כי מה, נלקח ממך משהו שהיה שלך! מפתאום!? אבל, לא באמת רצית שהיא תהיה שלך. היא הייתה הרשת בטחון, וואלה מה שלא יהיה, היא תהיה שם. אני לא אהיה לבד. קורה לנו שיש לנו בראש תמונה של אדם מסוים (בעיקר אם הוא שוהה רחוק), והוא מצטייר בעינינו ממש טוב.. ובמציאות, בפגישות איתו פתאום הוא לא אותו דבר. הוא לא כזה יפה כמו שציירתי אותו, הוא לא כזה כיפי כפי שחשבתי, הוא לא כזה מצחיק. זו פנטזיה בראש שאני תולה על האדם הזה. יש בסיפור שלך משהו שאני מאד מתחברת אליו. אני רק חושבת לעצמי, כמה פעמים אני עמדתי מול יציאה במערכת יחסים כלשהי, ובכל זאת בחרתי שלא לצאת, ואז שכן, ואז שלא ... מצבים משתנים מה שאומרים. אני לא חושבת שאתה נאיבי לחשוב שנאמנות היא דבר חשוב, אחד מאבני הבסיס לדעתי! לא רואה לנכון שזוגות ייצאו להתאוורר. מצד שני... מי יודע. אולי אחרי שאני אגיע למערכת יחסים ארוכת טווח (יום אחד..) גם לי וגם לו קצת יימאס , אבל לא ברמה שנרצה לגמרי לחתוך. היא נמצאת במצב מאד קשה, כרגע אני לא בטוחה אם היא שלמה עם עצמה. אולי יותר מאוחר היא תשלים עם זה. היא כן רוצה להיות איתך, עם האהבה שלה, ומצד שני- לוותר על החופש שלה? בעיקר כשאתה זה שהצעת שתעשו הפסקה, כשאתה זה שלא הכי התלהב להיות איתה? החלטה כזו נוקשה של כן או לא, שחור או לבן, יכולה להיות מאד מאד קשה.

 

[פושע מחשבתי]

פחות קשה מהחלטה אפורה...

עכשיו אני יכול להגיד מניסיון שאחרי שחתכתי אותה ב-99%, אני מרגיש באלפי מונים טוב יותר משהרגשתי כשעוד דיברנו. 99% כי אני עדיין חושב עליה פה ושם, לפעמים מדלל מעט את עיסת המחשבות והתחושות כדי שלא תתקשה לגמרי, ואז זה קצת דוקר פה ושם, אבל אני מרוצה מזה שיש לי שליטה בעיסה הזאת, -שהיא לא גולשת ושורפת אותי מבפנים. אז אני מביט בתמונה שלה, נזכר ביופי המיוחד שלה, בצחוק המתגלגל ובחוצפה המרגיזה אבל משכרת שלה. נזכר במבט המאוהב שלה עלי. ושניה אחרי שהעיסה מתחילה לבעבע, אני מזכיר לעצמי בכוח דברים אחרים, כמו העצבנות שלה, השנאה והזלזול שמקנן בה כלפי אנשים, תפיסת המציאות החדגונית המעוותת שלה, והרכושנות הזולה והשאפתנית שלה. ובמקביל - אני מכיר בנות אחרות. אתמול היתה אצלי ידידה, וראינו סרט ביחד. היה מתח מיני, היו ליטופים אבל לא יותר מזה. השתדלתי לא ליזום משהו, הייתי מבולבל והעדפתי להשאר פסיבי ולראות לאן היא תמשוך. בסוף לא קרה כלום, נשיקה קטנה על השפתיים לפני שהיא חזרה הביתה. אני חושב לעצמי: איפה אני ואיפה האנגלי שלה - פגישה שניה הוא כבר ביקר בה, בלי נקיפות מצפון, בלי לחשוב על ההשלכות, על מה שזה גרם לי להרגיש... ואני מקנא בו - הוא קיבל אותה על צלחת, לא היה צריך לסבול עשירית אחוז ממה שאני סבלתי במשך כל הזמן איתה, כל זיבולי השכל, כל הריבים המטופשים, כל ההתלבטויות... הוא פשוט בא ומזיין, ואפילו לא משאיר טיפ. ובאותה נשימה אני כועס עליה. מתאב אותה, מדמיין לעצמי איך כשהיא תחזור אני אגיד לה שאני שונא אותה, היא תהפוך את עצמה לשפחת מין בניסיון להשיג אותי חזרה, ובתום ארבעים לילות אזרוק אותה בלי קמצוץ של חרטה. ואז אחרי שאני משתעשע במחשבה הזאת במשך שניה, אני מרחם עליה. מרחם עליה כי אין לה אף אחד מלבדי. היא בחורה בודדה, ולא רק בגלל שהיא בחו"ל, פשוט אין לה ידידי אמת, היא לא מצליחה לגרום לאנשים לחוש בנוח על ידה, והיא יודעת שאני היחיד שנמצא פה בשבילה באש ובמים - ועכשיו אין לה גם אותי, והיא, כך מסתמן, עדיין לא עיכלה את זה. אתמול היא התקשרה בחמש אחר הצהריים, ותפסה אותי בעבודה (כן אתמול, יום שישי, עבדתי עד 8:30 בערב, גלובלי, 11 שעות ביום, כל יום - אין לי חיים). הנה תמליל מופשט: היא: "הי, מצטערת שאני מתקשרת, אני יודעת שזה אסור, אבל סתם בא לי לשאול מה המצב" אני: "את לא קולטת שאני לא רוצה לדבר איתך?" היא: "אני רק רוצה לשאול מה שלומך, שום דבר אחר!" אני: "נו די! כמה אפשר להגיד לך! אני לא יכול יותר! באמת לא יכול יותר! תפסיקי עם זה, אני לא רוצה לדבר איתך!" היא: "אסור לי אפילו להתקשר רק פעם בשבוע לשאול מה שלומך?!" אני (ברוגז ובהחלטיות): "לא" היא: "טוב, מצטערת... אז ביי" אני: "ביי" -ניתוק- חשבתי להתקשר אליה יותר מאוחר כשאני אחזור הביתה. חשבתי שזה שאמרתי לה "אני לא יכול יותר", זה בעצם סאב-טקסט ל-"אני לא מסוגל לחיות עם זה שאנחנו לא בקשר ואת רק מקשה עלי יותר". ואז החלטתי שלא. פשוט בגלל שאין בשביל מה. שתחשוב מה שהיא רוצה, שתרגיש טוב עם עצמה, אני ב-א-מ-ת לא רוצה לדבר איתה עוד, גם כשהיא תחזור... והיא תגלה את זה במוקדם או במאוחר, וזה יכה בה חזק או חלש, אבל לא איכפת לי כבר. מעניין אותי מה יקרה ב-11 בינואר ואחריו. אני שוקל למקם את החופשה שלי בתאילנד סביב התאריך הזה, שבו היא חוזרת לארץ. פשוט כי הוא נוח לי מבחינת העבודה (וגם המחירים יורדים קצת אחרי הקריסטמס). אבל אני לא יכול להכחיש שאני אשמח לדעת אם זה יעקוץ אותה קצת, לדעת שלתאריך הזה אין יותר משמעות בעיני. היא תרצה שנחזור להיות יחד, או שהיא תרצה שנחזור להיות ידידים, ומאד מעניין אותי איך ישפיע עליה לדעת שאני מבחינתי עוזב את החיים שלה מכל הבחינות. כמה זמן יקח לה (אם בכלל), לאסוף את עצמה מהשלולית וללכת למצוא בחור אחר שיצליח לסבול אותה ובעת ובעונה אחת שיהיה מה שאני הייתי בשבילה. מעניין אותי כמה זמן יקח לה למצוא אותו, אם בכלל. מעניין? כרגע כן, אבל כנראה שעד שהיא תחזור, זה כבר לא יעניין אותי... בעיקר אם אני אתאהב במישהי אחרת עד אז (קיים סיכוי קלוש, כי אני לא נועז בכל מה שקשור ללהתחיל עם בנות, אבל הוא ישנו).

 

[Karma P o l i c e]

אבל תבין,

זיון הוא רק זיון. זה שהיא הלכה והזדיינה עם איזה מישהו, לאו דווקא אומר הרבה. (לא שאני מצדיקה את זה, אבל זה נראה לי יותר מבחן. וגם מעין רשת בטחון- למקרה שאתה תעשה את זה, אז היא גם עשתה את זה, לפניך.) אני רואה את זה ככה; בנאדם שהיא אוהבת, חבר שלה, הססן בקשר אליה. לא נחמד. כשהיא נוסעת לחו"ל הוא אומר לה "נזרום עם החיים, יהיה מה שיהיה, את תלכי עם מישהו אני אלך עם מישהי, כל אחד יילך עם ראש פתוח לדברים", אז היא חושבת לעצמה "וואלה, ככה הוא חושב. סבבה. אין בעיה. נראה לו מה זה ראש פתוח." אז היא הולכת ושוכבת עם מישהו אחר, כדי שאתה תדע על זה, כדי לראות (בין היתר) אם זה יזיז לך משהו. נשמע שאתה כועס, ואני מבינה שאתה פגוע (או לפחות היית), אבל למה אתה כועס? על מה? על זה שהיא הלכה ועשתה מה שאמרת לה לעשות? אתה פותח את הכלוב לציפור, היא לא תעוף? היא מתקשרת אלייך מחו"ל, בזמן שיש לה מישהו, אחרי שאמרת שאתה לא רוצה קשר איתה, לשאול אותך מה המצב. היא לא חושבת (עדיין) שאתה רציני, היא לא עיכלה את זה באמת . היא לא רוצה לאבד אותך, והיא מוכנה להתפשר על ידידות. כי כשהיא תסיים את הטיול הקטן שלה, היא תחזור לארץ ותרצה לראות אותך, והיא תשכח מהר מאד את השם של האנגלי הזה, שכולה בילו כמה שבועות ביחד. אם אתה מנתק איתה קשר ככה, כנראה היא ממלאת אצלך הרבה מקום. ואני מכירה את זה, כי אם לא היה לך ממש אכפת, לפחות היית משאיר אותה ידידה שלך. הרי אתם כבר הרבה זמן מכירים, וסבלת עד עכשיו את כל הצדדים הרעים שלה (וגם היא שלך), וכן יש בה תכונות טובות. אתה רוצה שיצבוט לה, אתה רוצה נקמה. אתה מת עליה.

 

[פושע מחשבתי]

רוצה לשמוע סיפור נחמד?

פעם אחת פגשתי מישהי אחרת, ונדלקתי עליה. זה היה בזמן שהיינו חברים, אני והיא, אבל התנדנדתי והמחשבות נדדו אל האחרת. החלטתי לנסות... בסוף נפרדתי מהחברה, ויומיים יותר מאוחר כבר הייתי בזרועות האחרת. ארבעה ימים מאוחר יותר החברה לשעבר כבר ידעה על זה (בטעות, טעות שלי). שבועיים יותר מאוחר נפגשתי עם החברה לשעבר במסיבת יומולדת של חבר משותף, שנינו באנו לבד, וקרה מה שקורה הרבה פעמים בין זוג לאחר פרידה טרייה, בשילוב עם קצת אלכוהול, -מרעננים את הזיכרון... בקיצור, בגדתי באחרת. זה גרם לי להרגיש ממש רע עם עצמי - אף פעם לא האמנתי על עצמי שאני מסוגל לבגוד, אבל בכל זאת, אי אפשר להשוות את הקשר עם האחרת, שנמשך סה"כ פחות מחודש, לקשר עם החברה לשעבר שאז היינו שנתיים יחד. בכל מקרה, החלטתי לספר לחדשה שלי, אבל היססתי, וגם ככה לא נפגשנו לעיתים קרובות... כשנפגשנו החלטתי לדחות את ההתוודות אבל בכל מקרה לא הייתי מסוגל לגעת בה כי הרגשתי אשם מדי... היא לא הרגישה בכלום. כמה ימים מאוחר יותר כשהתכתבתי עם החדשה במייל הצה"לי, היא שאלה מוזרה: "שכבת עם האקסית שלך?" מסתבר שהאקסית, אותה בחורה שאני מדבר עליה כל הזמן, מצאה את המייל של החדשה, וסיפרה לה שקרה מה שקרה. אז מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה? שגם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת במערכת היחסים הזאת, שהיא כבר עשתה דברים מלוכלים בעבר, וסלחתי לה עליהם, ודבר אחרון שאני אישית מרגיש תוך כדי כתיבת השורות האלה - שזה כבר לא ממש מזיז לי. יכול להיות שמתתי עליה זמן קצר אחרי שנודעו לי המעשים שלה באנגליה, ובאמת מדי פעם אני נזכר שהיתה לי פעם חברה והיינו דבוקים אחד לשני כמו דבק, וזה באמת כואב לחשוב שעכשיו היא מבלה עם מישהו אחר בלי להרגיש אשמה, אבל זה לא קשור לאיך אני מרגיש כלפיה עכשיו. זה כמו כשמוכרים מכונית ישנה - מתגעגעים אבל יודעים שאין מה לעשות... אז אני מתגעגע אבל באותו זמן יודע בדיוק למה "מכרתי". יכול להיות שאני עוד מת עליה... אבל אם נחזור זאת תהיה טעות - עכשיו, לאור מה שקרה, -פי כמה.