לא נס ליחי
New member
התחזינה עיני בשובי כעבור ע"ג שנה?
מישאלה מיוחדת לי,אחיי ואחיותיי,ואבקשכם להקשיב לרגע קט, אולי אזכה ויימצא,במיקרה מי שיוכל וירצה לעזור, מי יודע? מדבר כאן אחד שלא מכבר מלאו לו שמונים וששנים רבות, אולי רבות מדי, עברו עליו בגלות, אף-כי יליד המולדת שלנו אני וגם מי שלחם למענה וחרף נפשו תוך כדי כך במחתרת, בשנות השלושים והארבעים ההן, ההן, ההן, במרוצת כעשר שנים תמימות, כך שאל-לי להתבייש כלל בשבתי על נהרות נכר, אם כי יש ואתחרט על התפנית ההיא, אך את הנעשה אין להשיב, כי זקנתי עתה מכדי לשוב ולהתחיל את הכל מחדש בארץ ישראל שלנו שעזבתיה, לפחות גופנית, לפני כחמשים ושש שנה, קרי וכתיב, ואז לאו דוקא על מנת לעזב לצמיתות, אבל כך בינתיים התגלגלו העניינים ונוסף על כל הייתר הנני כעת גם נכה במידה רבה ובקושי מסוגל ללכת, וזאת באיטיות כושלת, מחמת כירסום הסוכרת ברגליי המיסכנות,כך שגם היטלטלות לטבורה של עירי זו במערב התיכון של ארצות הברית היא אכן יגיעה רבה מכלת כוחות והרפתקה מתישת יכולת עבורי, לא כל-שכן סיור בחברון. כן, כן, היטב שמעתם: חברון, כי אכן זו עירי מקור-מחצבתי,בה ראיתי אור עולם,בה שיחקתי בשחר ילדותי, "טיפל מן וסטי אלאטפאל", כלומר ילד בין ילדים, עם ילדי השכנים הערבים בחצר, עת אבי-מורי ז"ל התרועע בערבית עם אבותיהם של אותם "אטפאל", בביתנו או בבתיהם שלהם,ושתה איתם קהווה", כלומר קפה תורכי, כל זאת עד מלאות לי שבע, שאז, בתרפ"ט,היא עשרים ותשע האומללה כיתתו,כזכור,שכנינו וריעינן הידידותיים את הפנאג´ין לשון רבים של פינג´אן,לשיבריאת,כלומר מין גרזינים או חלפי שחיטה,שבעברית היינו קוראים לזה מאכלות, ל"ר ממאכלת, כבפרשת העקידה, כי באשר לנשק חם עובדה שלא היה אז ברשותם ולו רובה שחוק אחד ויחיד אני ומישפחתי גישה היתה לנו למחסן כלים מסויים בעיבורה של ההיא עירנו,אשר שם התחבאנו עד יעבור זעם,וכה ניצלנו מהיספות עם הניספים. לאחר מכן גורשנו, יחד עם כל שרידי הטבח,אחינו ואחיותינו בני חברון היקרים,ע"י עצם יוזמיו הלוא הם קלגסי הוד שיפלותו הנציב העליון, סיר צ´אנסלור מבתינו ומעירנו, בה התגוררו אבות אבותי ואימות אימותי מזה דורי דורות, ובעצם מזה מאות ואלפים בשנים. והינה, קרה מיקרי שבשלב זה בחיי, תכפו עלי געגועיי למקור מחצבתי זה, ולשוב, ולו ליום או לשבוע ימים, ולפקוד את חברון, לא את ביתנו לשעבר שיש להניח שאולי שוב איננו קיים עוד כלל, שבין כה וכה לא הייתי כיום מסוגל עוד לזהותו,ושעל כל פנים היה מראהו בידי זרים אך משרה עלי דיכאון ועגמומית,ולא את חארת אליהוד לשעבר או את הגיטו היהודי הנוכחי, אלא את עיר מולדתי בל כולה, בכללותה, בטרם איאסף אל עמי.ניבצר ממני להצטרף אל קבוצת תיירים סתם,בשל נכותי, ולא ארצה לבוא לחברון על דעת עצמי, פן אזמן לצאצאי שכנינו מאז את ההזדמנות שהחמיצוה קודמיהם להשלים את המלאכה בלתי הגמורה מלפני המבול,משמע שזקוק אני לליווי של חסות.אין בי רתיעה מלבוא בדברים עם ערבים, כי נהירים לי שבילי שפתם ואורחם וריבעם ומוכן אני ומזומן לחזור על קול קוראי זה, אם יידרש הדבר,במקום זה או אתר כלשהו, גם בערבית צחה, היא "פוסחא נחוויא ובכלל אינני שונא ערבים ואף מודע אני בהחלט להיות הבריטים אז שותפיהם הנאמנים לכל דבר,אלא שעם זאת אין ברצוני לטרוף נפשי בכפי,והמבין יבין שכן בעיקבות נכותי חשוף אני לכל סכנה צפויה,עוד לאין ערוך יותר. אם ישנו מי שיהגה כאן רעיון בנידון וימצא לנכון להתקשר, אבקש לפנות אלי אך ורק באמצעות הדו"אל הישיר, שמענו, כלומר מעני הוא, כלהלן [email protected] ובקשתי שטוחה לפניכם כמו-כן, מלבד עצם המען הנ"ל, להימנע, בטובכם מכל זיקה ללועזית, ולהתנסח בעברית בילעדית, או, לחילופין, בערבית סיפרותית, כלומר נחוויא, המאוייתת באותיות ערביות, ושגופניהן כלולים הם בכלל במערכת ההפעלה של מחשבי הנייד,באשר מחבר רבלשוני אני ושפות משפות שונות באמתחתי, וביניהן כאמור שפת ערב, שידעתיה מאז צאתי מרחם אימי, כמוה כעברית. עם זאת ברצוני להדגיש כאן לסיום ולסיכום שמגמת פניי בפירסום הזה נקייה היא מכל רבב של כוונה פוליטית,וכי אך לכך אשאף ואך זאת אתאוו כרגע:שעוד תחזינה עיני בשובי לעיר מולדתי,לפני לכתי לעולמי,והיה אם ייאות מי מכם להנחותי הדרך אלך בה כזה הכיוון - ותבוא עליו הברכה לא נס ליחי لم تذهب نضارتي
מישאלה מיוחדת לי,אחיי ואחיותיי,ואבקשכם להקשיב לרגע קט, אולי אזכה ויימצא,במיקרה מי שיוכל וירצה לעזור, מי יודע? מדבר כאן אחד שלא מכבר מלאו לו שמונים וששנים רבות, אולי רבות מדי, עברו עליו בגלות, אף-כי יליד המולדת שלנו אני וגם מי שלחם למענה וחרף נפשו תוך כדי כך במחתרת, בשנות השלושים והארבעים ההן, ההן, ההן, במרוצת כעשר שנים תמימות, כך שאל-לי להתבייש כלל בשבתי על נהרות נכר, אם כי יש ואתחרט על התפנית ההיא, אך את הנעשה אין להשיב, כי זקנתי עתה מכדי לשוב ולהתחיל את הכל מחדש בארץ ישראל שלנו שעזבתיה, לפחות גופנית, לפני כחמשים ושש שנה, קרי וכתיב, ואז לאו דוקא על מנת לעזב לצמיתות, אבל כך בינתיים התגלגלו העניינים ונוסף על כל הייתר הנני כעת גם נכה במידה רבה ובקושי מסוגל ללכת, וזאת באיטיות כושלת, מחמת כירסום הסוכרת ברגליי המיסכנות,כך שגם היטלטלות לטבורה של עירי זו במערב התיכון של ארצות הברית היא אכן יגיעה רבה מכלת כוחות והרפתקה מתישת יכולת עבורי, לא כל-שכן סיור בחברון. כן, כן, היטב שמעתם: חברון, כי אכן זו עירי מקור-מחצבתי,בה ראיתי אור עולם,בה שיחקתי בשחר ילדותי, "טיפל מן וסטי אלאטפאל", כלומר ילד בין ילדים, עם ילדי השכנים הערבים בחצר, עת אבי-מורי ז"ל התרועע בערבית עם אבותיהם של אותם "אטפאל", בביתנו או בבתיהם שלהם,ושתה איתם קהווה", כלומר קפה תורכי, כל זאת עד מלאות לי שבע, שאז, בתרפ"ט,היא עשרים ותשע האומללה כיתתו,כזכור,שכנינו וריעינן הידידותיים את הפנאג´ין לשון רבים של פינג´אן,לשיבריאת,כלומר מין גרזינים או חלפי שחיטה,שבעברית היינו קוראים לזה מאכלות, ל"ר ממאכלת, כבפרשת העקידה, כי באשר לנשק חם עובדה שלא היה אז ברשותם ולו רובה שחוק אחד ויחיד אני ומישפחתי גישה היתה לנו למחסן כלים מסויים בעיבורה של ההיא עירנו,אשר שם התחבאנו עד יעבור זעם,וכה ניצלנו מהיספות עם הניספים. לאחר מכן גורשנו, יחד עם כל שרידי הטבח,אחינו ואחיותינו בני חברון היקרים,ע"י עצם יוזמיו הלוא הם קלגסי הוד שיפלותו הנציב העליון, סיר צ´אנסלור מבתינו ומעירנו, בה התגוררו אבות אבותי ואימות אימותי מזה דורי דורות, ובעצם מזה מאות ואלפים בשנים. והינה, קרה מיקרי שבשלב זה בחיי, תכפו עלי געגועיי למקור מחצבתי זה, ולשוב, ולו ליום או לשבוע ימים, ולפקוד את חברון, לא את ביתנו לשעבר שיש להניח שאולי שוב איננו קיים עוד כלל, שבין כה וכה לא הייתי כיום מסוגל עוד לזהותו,ושעל כל פנים היה מראהו בידי זרים אך משרה עלי דיכאון ועגמומית,ולא את חארת אליהוד לשעבר או את הגיטו היהודי הנוכחי, אלא את עיר מולדתי בל כולה, בכללותה, בטרם איאסף אל עמי.ניבצר ממני להצטרף אל קבוצת תיירים סתם,בשל נכותי, ולא ארצה לבוא לחברון על דעת עצמי, פן אזמן לצאצאי שכנינו מאז את ההזדמנות שהחמיצוה קודמיהם להשלים את המלאכה בלתי הגמורה מלפני המבול,משמע שזקוק אני לליווי של חסות.אין בי רתיעה מלבוא בדברים עם ערבים, כי נהירים לי שבילי שפתם ואורחם וריבעם ומוכן אני ומזומן לחזור על קול קוראי זה, אם יידרש הדבר,במקום זה או אתר כלשהו, גם בערבית צחה, היא "פוסחא נחוויא ובכלל אינני שונא ערבים ואף מודע אני בהחלט להיות הבריטים אז שותפיהם הנאמנים לכל דבר,אלא שעם זאת אין ברצוני לטרוף נפשי בכפי,והמבין יבין שכן בעיקבות נכותי חשוף אני לכל סכנה צפויה,עוד לאין ערוך יותר. אם ישנו מי שיהגה כאן רעיון בנידון וימצא לנכון להתקשר, אבקש לפנות אלי אך ורק באמצעות הדו"אל הישיר, שמענו, כלומר מעני הוא, כלהלן [email protected] ובקשתי שטוחה לפניכם כמו-כן, מלבד עצם המען הנ"ל, להימנע, בטובכם מכל זיקה ללועזית, ולהתנסח בעברית בילעדית, או, לחילופין, בערבית סיפרותית, כלומר נחוויא, המאוייתת באותיות ערביות, ושגופניהן כלולים הם בכלל במערכת ההפעלה של מחשבי הנייד,באשר מחבר רבלשוני אני ושפות משפות שונות באמתחתי, וביניהן כאמור שפת ערב, שידעתיה מאז צאתי מרחם אימי, כמוה כעברית. עם זאת ברצוני להדגיש כאן לסיום ולסיכום שמגמת פניי בפירסום הזה נקייה היא מכל רבב של כוונה פוליטית,וכי אך לכך אשאף ואך זאת אתאוו כרגע:שעוד תחזינה עיני בשובי לעיר מולדתי,לפני לכתי לעולמי,והיה אם ייאות מי מכם להנחותי הדרך אלך בה כזה הכיוון - ותבוא עליו הברכה לא נס ליחי لم تذهب نضارتي
