התחלה של משהו
מעולם לא דיברתי, מעולם לא היה בי את הצורך לבטא את מחשבותיי, הם הרי מחשבותיי הפרטיות. אין שום סיבה שמישהו אחר חוץ ממני ידע עליהם. נולדתי למשפחת מלוכה, רק המחשבה על המילים "משפחת מלוכה" מעלות חיוך על שפתיי, המלוכה הזאת הייתה בסך הכול משפחה עמידה שלפני כמה דורות הייתה בעלת כוח רב, בשנים האחרונות לא נשאר מהכוח שהיה למשפחה כמעט כלום, רק בית גדול ומפואר, ארמון אם תרצו וכמה כפרים קטנים שנותנים להם מיסים, זה הכול. הייתי רק בן שש כשהחלטתי לברוח מן הבית, אבי, שהיה הדמות המשמעותית ביותר בחיי וגם היחידה שאהבתי, מת ממחלה מסתורית בערך שבוע לפני יום הולדתי החמישי. נשארתי נתון לטיפולה ה"מסור" של אמי. לא היו בינינו יחסים טובים, אם בכלל אפשר לקרוא לשנאה הדדית יחסים. היא תמיד ראתה בי מטרד, משהו שיצא ממנה בטעות, משהו שקרה רק בגלל שאביה המלך רצה יורש. למלך אביגדור היו שלושה בנות, כל אחת מכוערת יותר מהשנייה, ובנוסף לכל זה, אף אחת מהן לא הצליחה להביא בנים לעולם, רק בנות. אני לא בטוח שכולן היו מכוערות, הרי רובן עוד היו תינוקות, אבל אם התפוח באמת לא נופל רחוק מן העץ, אז את העץ הזה כדאי לכרות במהירות האפשרית. אמי ה"יקרה" ילדה אותי תוך ציפייה גמורה לבת, אבל להפתעתה או חרדתה ושמחתם של אבי וסבי, יצא לה בן, ולא סתם בן, בן שהוא לא מכוער, אם יותר לי לומר זאת על עצמי. גדלתי באושר יחסי, אני ואבי בילינו זמן רב ביחד, תמיד ראיתי בו את ההורה היחידי שלי. בערך בגיל שלוש, כשעדיין לא הוצאתי שום מילה מפי, הזמין סבי המלך מומחה לבעיות של ילדים. המומחה שאל אותי כמה שאלות וניסה לפתוח בשיחה בטלה על נושאים לא ממש מעניינים. אני חושב שאולי הייתי יכול לדבר איתו, אבל הריח שלו היה כל כך נוראי, שפשוט פחדתי שאם אני אפתח את פי, טוב, אני עלול פשוט להקיא על השטיח. המומחה קבע לבסוף שיש לי בעיה חמורה של קליטה. אבי התרגז וטען שיש לי קליטה מצוינת ושכבר מגיל קטן הגבתי למשמע שמי, דין, דרך אגב, נעים מאוד. ובנוסף שיכולתי לבצע פעולות שכמוהם ילדים בגילי לא יכולים לבצע. לעומת אבי שמיהר להגן עליי, אמי ה"יקרה" הסכימה עם המומחה, היא טענה שהיא תמיד ידעה שמשהו לא בסדר איתי ושהעובדה שאני לא מדבר לא מפתיעה אותה כלל וכלל. אבי התרגז ושאל אותה למה היא כל הזמן מתעצבנת שאני לא עונה לא כשהיא קוראת לי, הרי אם הדבר כלל לא מפתיע אותה, היא לא יכולה לצפות ממני לענות לה פתאום. אמי התעצבנה ומיהרה ללכת לחדרה, אבל לא מבלי לפרוק את כעסה על פסל עתיק שעד אותו הרגע היה בידי המשפחה כבר מאה וחמישים שנה, המשרתת שניקתה את ההריסות הייתה צריכה לנקות גם את דמעותיה למראה האבדה. אבל בחזרה לסיפורנו, המומחה עזב והשאיר את סבי המלך מזועזע ופגוע, כל השמחה שהייתה לו כשהוא גילה שיש לו יורש נעלמה לחלוטין כשהוא גילה שליורש המיוחל יש פגם בייצור. ומאז אותו הרגע יחסו היה זהה כמעט ליחסה של אמי, יחס מזלזל ופוגע, מילים כמו "מטומטם", "בעל מום" והאהוב עליי ביותר, "חריגה של הטבע", היו חלק משגרת חיי. כמובן שהכינויים האלו לעולם לא הושמעו כשהייתי עם אבי, שהיה דרך אגב בחור יפה טוהר וחזק, לא מישהו שכדאי לכם להתעסק איתו. אבל לאחר שהוא מת הכינויים הללו נשמעו ללא הפסקה, המלך לא השתמש בהם כמובן, אבל מבטו המשועשע וחוסר נכונותו לשים קץ להם, טוב, בואו נגיד שזה היה מעין אור ירוק להמשכיותם. אז כמו שציינתי מקודם, בערך בגיל שש החלטתי שאין לי מה לחפש בביתי עם משפחתי ה"אוהבת", אז ארזתי לי כמה בגדים ומעט אוכל שהצלחתי לגנוב מהמטבח ויצאתי לדרכי. אל תחשבו אפילו לרגע שהתגנבתי החוצה באמצע הלילה, לא! אינני פושע עלוב שפועל בחשכה, הלילה נועד לשינה ולא להליכה, כך אמר לי אבי כשבאמצע הלילה הייתי מתעורר ומתחיל להתהלך ברחבי הארמון. פשוט מאוד יצאתי החוצה, בערך בשעה עשר בבוקר, האוכל והבגדים היו בתוך תרמיל כחול שהיה על גבי, הייתי לבוש בנעלי הליכה חומות ונוחות, מכנסיים פשוטות ונוחות לא פחות וחולצה אדומה עם שרוולים קצרים. ככה יצאתי לי החוצה, המשרתות ושאר עובדי המשק הסתכלו עליי במבטים מבולבלים, אבל אני מצידי המשכתי ללכת, לא משקיע במחשבות שלהם אפילו שניה אחת ממחשבותיי. אז ככה, מבלי שאיש יעצור אותי, או אפילו ינסה, עזבתי, או ברחתי אם תרצו, מהבית.
מעולם לא דיברתי, מעולם לא היה בי את הצורך לבטא את מחשבותיי, הם הרי מחשבותיי הפרטיות. אין שום סיבה שמישהו אחר חוץ ממני ידע עליהם. נולדתי למשפחת מלוכה, רק המחשבה על המילים "משפחת מלוכה" מעלות חיוך על שפתיי, המלוכה הזאת הייתה בסך הכול משפחה עמידה שלפני כמה דורות הייתה בעלת כוח רב, בשנים האחרונות לא נשאר מהכוח שהיה למשפחה כמעט כלום, רק בית גדול ומפואר, ארמון אם תרצו וכמה כפרים קטנים שנותנים להם מיסים, זה הכול. הייתי רק בן שש כשהחלטתי לברוח מן הבית, אבי, שהיה הדמות המשמעותית ביותר בחיי וגם היחידה שאהבתי, מת ממחלה מסתורית בערך שבוע לפני יום הולדתי החמישי. נשארתי נתון לטיפולה ה"מסור" של אמי. לא היו בינינו יחסים טובים, אם בכלל אפשר לקרוא לשנאה הדדית יחסים. היא תמיד ראתה בי מטרד, משהו שיצא ממנה בטעות, משהו שקרה רק בגלל שאביה המלך רצה יורש. למלך אביגדור היו שלושה בנות, כל אחת מכוערת יותר מהשנייה, ובנוסף לכל זה, אף אחת מהן לא הצליחה להביא בנים לעולם, רק בנות. אני לא בטוח שכולן היו מכוערות, הרי רובן עוד היו תינוקות, אבל אם התפוח באמת לא נופל רחוק מן העץ, אז את העץ הזה כדאי לכרות במהירות האפשרית. אמי ה"יקרה" ילדה אותי תוך ציפייה גמורה לבת, אבל להפתעתה או חרדתה ושמחתם של אבי וסבי, יצא לה בן, ולא סתם בן, בן שהוא לא מכוער, אם יותר לי לומר זאת על עצמי. גדלתי באושר יחסי, אני ואבי בילינו זמן רב ביחד, תמיד ראיתי בו את ההורה היחידי שלי. בערך בגיל שלוש, כשעדיין לא הוצאתי שום מילה מפי, הזמין סבי המלך מומחה לבעיות של ילדים. המומחה שאל אותי כמה שאלות וניסה לפתוח בשיחה בטלה על נושאים לא ממש מעניינים. אני חושב שאולי הייתי יכול לדבר איתו, אבל הריח שלו היה כל כך נוראי, שפשוט פחדתי שאם אני אפתח את פי, טוב, אני עלול פשוט להקיא על השטיח. המומחה קבע לבסוף שיש לי בעיה חמורה של קליטה. אבי התרגז וטען שיש לי קליטה מצוינת ושכבר מגיל קטן הגבתי למשמע שמי, דין, דרך אגב, נעים מאוד. ובנוסף שיכולתי לבצע פעולות שכמוהם ילדים בגילי לא יכולים לבצע. לעומת אבי שמיהר להגן עליי, אמי ה"יקרה" הסכימה עם המומחה, היא טענה שהיא תמיד ידעה שמשהו לא בסדר איתי ושהעובדה שאני לא מדבר לא מפתיעה אותה כלל וכלל. אבי התרגז ושאל אותה למה היא כל הזמן מתעצבנת שאני לא עונה לא כשהיא קוראת לי, הרי אם הדבר כלל לא מפתיע אותה, היא לא יכולה לצפות ממני לענות לה פתאום. אמי התעצבנה ומיהרה ללכת לחדרה, אבל לא מבלי לפרוק את כעסה על פסל עתיק שעד אותו הרגע היה בידי המשפחה כבר מאה וחמישים שנה, המשרתת שניקתה את ההריסות הייתה צריכה לנקות גם את דמעותיה למראה האבדה. אבל בחזרה לסיפורנו, המומחה עזב והשאיר את סבי המלך מזועזע ופגוע, כל השמחה שהייתה לו כשהוא גילה שיש לו יורש נעלמה לחלוטין כשהוא גילה שליורש המיוחל יש פגם בייצור. ומאז אותו הרגע יחסו היה זהה כמעט ליחסה של אמי, יחס מזלזל ופוגע, מילים כמו "מטומטם", "בעל מום" והאהוב עליי ביותר, "חריגה של הטבע", היו חלק משגרת חיי. כמובן שהכינויים האלו לעולם לא הושמעו כשהייתי עם אבי, שהיה דרך אגב בחור יפה טוהר וחזק, לא מישהו שכדאי לכם להתעסק איתו. אבל לאחר שהוא מת הכינויים הללו נשמעו ללא הפסקה, המלך לא השתמש בהם כמובן, אבל מבטו המשועשע וחוסר נכונותו לשים קץ להם, טוב, בואו נגיד שזה היה מעין אור ירוק להמשכיותם. אז כמו שציינתי מקודם, בערך בגיל שש החלטתי שאין לי מה לחפש בביתי עם משפחתי ה"אוהבת", אז ארזתי לי כמה בגדים ומעט אוכל שהצלחתי לגנוב מהמטבח ויצאתי לדרכי. אל תחשבו אפילו לרגע שהתגנבתי החוצה באמצע הלילה, לא! אינני פושע עלוב שפועל בחשכה, הלילה נועד לשינה ולא להליכה, כך אמר לי אבי כשבאמצע הלילה הייתי מתעורר ומתחיל להתהלך ברחבי הארמון. פשוט מאוד יצאתי החוצה, בערך בשעה עשר בבוקר, האוכל והבגדים היו בתוך תרמיל כחול שהיה על גבי, הייתי לבוש בנעלי הליכה חומות ונוחות, מכנסיים פשוטות ונוחות לא פחות וחולצה אדומה עם שרוולים קצרים. ככה יצאתי לי החוצה, המשרתות ושאר עובדי המשק הסתכלו עליי במבטים מבולבלים, אבל אני מצידי המשכתי ללכת, לא משקיע במחשבות שלהם אפילו שניה אחת ממחשבותיי. אז ככה, מבלי שאיש יעצור אותי, או אפילו ינסה, עזבתי, או ברחתי אם תרצו, מהבית.
