התחלה של סיפור
רציתי לסיים את הסיפור ורק אז להציגו, אבל קצת נתקעתי. גם יש לי סיבוך בעלילה שאני צריך למצוא לו פיתרון וגם אין לי חשק לכתוב (אני מקווה שזה יעבור מהר...). בכל מקרה, אני מתכוון להמשיך את הסיפור הזה. אה כן, אני מישל, שלום לכולם!
ההתחלה: מפציץ B-29 המכונה "אנולה גיי" המריא מהאי טיניין שבמערב האוקיינוס השקט בשעת בוקר מוקדמת. הוא נשא עמו צוות של אחד עשר חיילים, בפיקודו של קולונל פול טיבטס, ואת הפצצה האטומית המבצעית הראשונה בתולדות ההיסטוריה, "ילד קטן". עוד דקות מספר והעיר הירושימה שביפן תיהרס כליל באמצעות פצצה אחת – הנשק בעל העוצמה הרבה ביותר שידע העולם מימיו. כל זה לא הפר את שלוות הבוקר בעיירה הקטנה סילוורלייק שבמרכז ארצות הברית. ג'ואי עמד לסיים את מסלול חלוקת העיתונים שלו, הדוור העמיס שקי דואר לרכבו, הורים מיהרו לעבודה וילדים בחופש נהנו משינה ארוכה. אבל אן סטיוארט לא יכלה להרשות לעצמה שינה ארוכה, היום היה לה "חצי יום הולדת" – היא הייתה בת שש וחצי, בדיוק. היא מיהרה לקום ולהתלבש ואז גילתה בלון צהוב קשור למשענת הכיסא בחדרה. היא הביטה לרגע בבלון ומיד התלבשה בבגדים מתאימים. לבסוף לקחה את הבלון ורצה החוצה לחגוג את המאורע שקורה רק פעם בשנה יחד עם בנם של השכנים, איאן. אין פלא שאן ואיאן הפכו לחברים הכי טובים. הם גרו בשכנות מאז שנולדו. איאן היה בן יחיד וכך גם אן. הם לא למדו יחד כיוון שהיה גדול ממנה כמעט בשנה, אבל דאגו לבלות את כל אחר הצהריים יחדיו. הם היו טובלים באגם, מתנדנדים בנדנדות העץ ומטיילים בשדות הפרחים הפראיים. כאשר היה משעמם לו הוא היה קורא לה וכאשר היה משעמם לה היא הייתה קוראת לו. הפעם הם שיחקו בבית הקברות הישן. טל כיסה את המצבות הישנות וצל העצים היה מעודן. יחד עם הרוח הקלילה, היה זה בוקר מושלם למשחקים. הם רצו בין המצבות, קטפו פרחים וחיפשו חרקים. "אן, תראי, מצאתי חילזון!" קרא בשמחה איאן וירד על ברכיו אל מול המצבה. אן מיהרה להגיע למקום ולהתיישב לצד איאן. "זה לא חילזון, זה שבלול", היא אמרה. "מה פתאום שבלול, זה חילזון", השיב איאן וניסה להרים אותו. "אם זה חילזון", שאלה, "אז מה זה שבלול?" "את שבלול" אמר איאן ואיים לקרב את החילזון לחולצתה של אן. "איכס, די!", אן קמה בפתאומיות ואיבדה את האחיזה בבלון הצהוב שהתרומם ועף השמיימה. "אתה שבלול!" היא צעקה בבכי ורצה הרחק מאיאן. איאן לא התכוון להעיף לה את הבלון. הוא הביט בה מתרחקת בבכי. מאוחר יותר הוא יביא לה פרח צהוב במקום הבלון הצהוב והיא תסלח לו.
רציתי לסיים את הסיפור ורק אז להציגו, אבל קצת נתקעתי. גם יש לי סיבוך בעלילה שאני צריך למצוא לו פיתרון וגם אין לי חשק לכתוב (אני מקווה שזה יעבור מהר...). בכל מקרה, אני מתכוון להמשיך את הסיפור הזה. אה כן, אני מישל, שלום לכולם!
ההתחלה: מפציץ B-29 המכונה "אנולה גיי" המריא מהאי טיניין שבמערב האוקיינוס השקט בשעת בוקר מוקדמת. הוא נשא עמו צוות של אחד עשר חיילים, בפיקודו של קולונל פול טיבטס, ואת הפצצה האטומית המבצעית הראשונה בתולדות ההיסטוריה, "ילד קטן". עוד דקות מספר והעיר הירושימה שביפן תיהרס כליל באמצעות פצצה אחת – הנשק בעל העוצמה הרבה ביותר שידע העולם מימיו. כל זה לא הפר את שלוות הבוקר בעיירה הקטנה סילוורלייק שבמרכז ארצות הברית. ג'ואי עמד לסיים את מסלול חלוקת העיתונים שלו, הדוור העמיס שקי דואר לרכבו, הורים מיהרו לעבודה וילדים בחופש נהנו משינה ארוכה. אבל אן סטיוארט לא יכלה להרשות לעצמה שינה ארוכה, היום היה לה "חצי יום הולדת" – היא הייתה בת שש וחצי, בדיוק. היא מיהרה לקום ולהתלבש ואז גילתה בלון צהוב קשור למשענת הכיסא בחדרה. היא הביטה לרגע בבלון ומיד התלבשה בבגדים מתאימים. לבסוף לקחה את הבלון ורצה החוצה לחגוג את המאורע שקורה רק פעם בשנה יחד עם בנם של השכנים, איאן. אין פלא שאן ואיאן הפכו לחברים הכי טובים. הם גרו בשכנות מאז שנולדו. איאן היה בן יחיד וכך גם אן. הם לא למדו יחד כיוון שהיה גדול ממנה כמעט בשנה, אבל דאגו לבלות את כל אחר הצהריים יחדיו. הם היו טובלים באגם, מתנדנדים בנדנדות העץ ומטיילים בשדות הפרחים הפראיים. כאשר היה משעמם לו הוא היה קורא לה וכאשר היה משעמם לה היא הייתה קוראת לו. הפעם הם שיחקו בבית הקברות הישן. טל כיסה את המצבות הישנות וצל העצים היה מעודן. יחד עם הרוח הקלילה, היה זה בוקר מושלם למשחקים. הם רצו בין המצבות, קטפו פרחים וחיפשו חרקים. "אן, תראי, מצאתי חילזון!" קרא בשמחה איאן וירד על ברכיו אל מול המצבה. אן מיהרה להגיע למקום ולהתיישב לצד איאן. "זה לא חילזון, זה שבלול", היא אמרה. "מה פתאום שבלול, זה חילזון", השיב איאן וניסה להרים אותו. "אם זה חילזון", שאלה, "אז מה זה שבלול?" "את שבלול" אמר איאן ואיים לקרב את החילזון לחולצתה של אן. "איכס, די!", אן קמה בפתאומיות ואיבדה את האחיזה בבלון הצהוב שהתרומם ועף השמיימה. "אתה שבלול!" היא צעקה בבכי ורצה הרחק מאיאן. איאן לא התכוון להעיף לה את הבלון. הוא הביט בה מתרחקת בבכי. מאוחר יותר הוא יביא לה פרח צהוב במקום הבלון הצהוב והיא תסלח לו.