המשך (2)
- 2 - אין ביטוי מוצלח יותר לתאר בו את ג'פרי אליוט מאשר "איך נפלו גיבורים". בזמנו הוא היה איש מרשים מכל הבחינות. איש רנסנס אמיתי, ונאה, כמו שאומרים, כשד משחת. מעלליו האגדיים ברוסיה-של-אז נכנסו לספר דברי הימים של הארגון, כמו גם לספרי הלימוד של האקדמיה; אך מאז עברו כמעט ארבעים שנה, ואיש השטח המיתולוגי הפך לבירוקרט מסואב – וגרוע מכך, מושחת. מכל תכונותיו וכישרונותיו הרבים נותרה לו רק המניפולטיביות, ובזכותה הגיע לאן שהגיע והצליח להישאר שם. אינני חושב שיש אדם אחד בארגון שמכיר את אליוט ולו במקצת, ועדיין מחבב אותו. למעט, אולי, ראש הלשכה שלו, קלריסה. "היי מקס, מה שלומך?" קיבלה את פניי בחיוך מזויף ענק. "מצוין," אמרתי, "אין כמו שניים-שלושה שבועות במרתף כדי לרענן את הבן-אדם". "יופי," אמרה, חיוך נערת-השער המעצבן לא מש מפניה. אף אחד לא נולד עם שיניים כל-כך לבנות. "נתקע לך משהו שם," הערתי בשיא העדינות, מצביע על שיניי. קלריסה הרצינה באחת, ובעודה מחפשת מראה בדחיפות הגובלת בפאניקה, התפרצתי, מגחך, אל משרדו של אליוט. הוא פשוט חיכה לי שם, הורס את כל אלמנט ההפתעה. ידיו היו פשוטות לפנים על שולחן העץ השחור, המאסיבי. הוא קם והלך לקראתי, מושיט לי את ידו. "זה בסדר, קלריסה, את יכולה להכניס אותו," אמר בקול רם וקרץ לעברי. לחצתי את ידו מוכנית, בהבעה קפואה, והוא סגר את הדלת מאחוריי. חזרנו אל השולחן והתיישבנו משני עבריו. "שלום, מקס," אמר בלבביות. הוא נשאר, מסתבר, שחקן מצוין. "ג'פרי," עניתי בנימה עסקית. "אתה בוודאי תוהה למה הזמנתי אותך," אמר. "לא ממש," עניתי. "שמעתי שאחד מהשומרים בחניון התפטר". ג'פרי נאנח והשפיל מבטו אל שפת השולחן שלפניו, מצמיד את כריות אצבעותיו לרקותיו. כמה שניות עברו. "מקס," אמר והרים את עיניו, "אתה לא מחבב אותי, זה ברור. גם אני הייתי פעם אידיאליסט תמים כמוך-" "מעניין לאן זה נעלם," סיננתי. "לכל הרוחות, מקס!" צעק ג'פרי פתאום והטיח את שתי כפות ידיו בשולחן בזעם. "תן לי לדבר!". השתתקתי. כל אחד צריך לדעת את הגבולות שלו. ג'פרי נשם עמוקות. "תן לי לדבר, מקס" חזר. "אין להכחיש, אתה תקוע לי כמו עצם בגרון. בשמחה הייתי נפטר ממך. הבעיה, מקס, היא שאתה למרות הכול ולצערי איש השטח הכי טוב שלי. אפילו שחרגת לגמרי מהגדרת המשימה שלך בפעם האחרונה, הביצוע כולו היה ללא רבב. מקצועי לגמרי". לכל אדם יש חולשות. החוכמה היא להכיר בהן. יש אמרה עממית האומרת, שפיקח הוא אדם היודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם. אני, לפי הגדרה זו, הייתי פיקח שבפיקחים: אנשים כמו ג'פרי שלחו אותי למשימות קשות, מסוכנות, לפעמים כמעט בלתי אפשריות, ואני מצאתי דרכים לבצע אותן בכל זאת על הצד הטוב ביותר. החולשה שלי היא שאני צריך את הפקודה, את הנסיבות שיכפו עליי את האלתורים ואת שאר המעשים הפיקחים שלי. כאשר אני צריך לפעול ללא הנחיות מלמעלה, ספונטאנית – במילים אחרות, להיות חכם – זה פשוט לא הולך. משום כך, אני מניח, לא פניתי לתקשורת עם מה שגיליתי. משום כך נשארתי בתוך הארגון, הסכמתי לעבור לעבודה הבזויה בארכיון בתירוץ הקלוש של "הורדת פרופיל" והנחתי לאליוט ולסנטור המנוול שלו להתחיל לטשטש את עקבותיהם במקסיקו. משום כך ישבתי בסבלנות והקשבתי לבוס שלי, במקום לסחוט אותו עד קצה גבול היכולת. פעמים רבות תפסתי את עצמי חולם בהקיץ שסוכן כלשהו מהבולשת יוצר איתי קשר. "יש לנו חשד, אבל אין לנו הוכחות," הוא אומר לי "אתה היחיד שיכול לעזור לנו. אנא, מקס, עזור לנו להפיל את אלוורז ואת אליוט". אלוהים, מה שהייתי עושה אז. "אני מקווה שתוכל לשים את ה... עניין שלנו בצד לעת עתה." המשיך ג'פרי. "מדובר בנושא חדש, מסובך ורגיש ביותר". "דבר," אמרתי. כשמגיעים למעמד כמו שלי, כל הגינונים נעלמים, כולל הטקסים של שמירת הסודיות. "יש מקום לחשד בקיומה של פעילות חתרנית באוראקל". "אבל האוראקל הוא מתקן ממשלתי," אמרתי מייד. ג'פרי הביט בי כמה שניות כאילו הייתי מטומטם. "אני יודע שזה מתקן ממשלתי," אמר לבסוף. "בחייך, ג'פרי," לא ויתרתי "הרי זו חבורה של מתמטיקאים חנונים מהמעלה הראשונה שעושים מה שתמיד רצו לעשות, ומקבלים תנאים שאף פעם לא חלמו עליהם. אנשים כאלה אינם עוסקים בפעילויות מחתרתיות". במקום לענות, הוציא ג'פרי מאיזו מגירה חוברת דקה, שעל כריכתה התנוסס התאריך של שבועיים לפני כן, ומעליו הכיתוב 'סודי ביותר'. "האם אתה יודע מה זה?" שאל. פתחתי את החוברת ועלעלתי בה. כל דף התחלק לשלושה חלקים: כותרת ובה שעה מדויקת עד לשמונה ספרות אחרי הנקודה, אוסף מבהיל של נוסחאות מתמטיות מכל המינים והגדלים, ועוד בליל משונה של סימנים, מספרים, שמות-קוד והפניות. "אני מניח שזה יומן התקשורת של האוראקל מהרביעי לדצמבר," אמרתי, ומכיוון שלא הצלחתי להפיק משמעות כלשהי מהכתוב הושטתי לו את החוברת. הוא הדף את ידי בחזרה. "נכון," אמר. "מה אומרים לך המספרים שמונה, ארבעים וארבע, שש-מאות ושמונים?" "דקות, שניות ומילי-שניות," השבתי "הזמן שמקציב הספינקס לתשובה. זה פורסם בכל העיתונים". "יפה. פתח את החוברת בעמוד שבע, ואחר כך בעמוד שמונה. קרא בתשומת לב." עשיתי זאת. בזכות הרמז שלו קפצה החריגה לנגד עיניי מייד. "הזמן שבין שתי התשדורות האלה הוא שלוש-עשרה דקות ושתי שניות. כנראה נשמט להם דף או שניים". "שום דף לא נשמט," אמר ג'פרי. "התשדורת בעמוד שבע היא של הספינקס, ובשמונה התשובה של האוראקל – עם אותו הצופן, שים לב. אילו היה מדובר בדפים חסרים היינו רואים צופן שונה". "נכון," הבנתי. "אז מה קרה? הספינקס שינה את המדיניות שלו?" "בוודאי שלא. הם היו מדווחים על דבר כזה". "טעות של המחשב, אם כך?" "לא. זו לא טעות מהסוג שמחשבים עושים. המומחים שלנו תמימי דעים בעניין". "וכמובן, הם משדרים בקרן צרה ואיננו יכולים לעקוב אחרי התשדורות בעצמנו," השלמתי. "בדיוק," ענה ג'פרי. הרהרתי קצת. "מה שאתה אומר, אם כך, זה שהיה כאן ניסיון להסתיר מידע. אבל גם זה לא הגיוני. הרי אנחנו מדברים על המדענים והמתמטיקאים הכי מבריקים בארץ. הם לא יעשו שגיאה בנאלית כל-כך". "כאן מתחיל החלק המעניין," רכן ג'פרי לעברי ועיניו בורקות. באותו רגע נדמה היה שבאמת שכח את כל המתחים בינינו ושקע כל-כולו בתעלומה שפרש לפניי. "בזמנו ביקשנו לקבל את המידע הזה בזמן אמת, והם סירבו. הם אמרו שהם זקוקים לכל חלקיק שנייה, כל ביט זיכרון וכל טיפת כוח חישוב שבנמצא כדי לעבוד על הצפנים, והם ישלחו את המידע במרוכז אחרי שהתקשורת עם הספינקס תתנתק. יש בזה היגיון, אבל מצד שני זה גם משאיר להם מרווח זמן קטן לעקוף את המחשב ולערוך את מה שהם שולחים לנו כרצונם. יכול להיות שהחוברת הזאת היא הטעות האחת והיחידה שעשו במשך זמן רב מאד. אתה מבין, ככל שידיעתנו מגעת יכול להיות שהם מזייפים רישומים מאז תחילת הפרויקט. המלכוד כאן הוא שכל מי שבאמת מסוגל להתמודד עם המידע הזה נמצא שם – ואצלנו נמצאים כל השאר. המתמטיקאים הבינוניים שלנו עוד תקועים אי-שם בתשדורות של אמצע אוגוסט. נכון לעכשיו הם לא מצאו שום טעות, אבל כשמיטב המוחות עובדים עליך, מה הסיכוי שתדע?" "ואולי פשוט תשאלו אותם מה קרה ברביעי לחודש בין שש ועשרה בבוקר לבין שש עשרים ושלוש?" אמרתי. [המשך...]
