אלון משה ברוך
New member
התחלתי לעכל
את המסע עברתי באמצע ספטמבר 2006, כלומר לפני כחודש וחצי. יצאתי עם המון ציפיות, חזרתי עם תחושת אכזבה. תחושה שפיספסתי, שלא התחברתי, או לחלופין, שלא הצלחתי להתחבר בזמן המתאים. כבר חשבתי שהמסע הזה, לא יהיה חקוק לי בזיכרון, כמו לאחרים. הכל השתנה למעשה השבוע. הרגשתי שהתחלתי להבין, לעכל, ללמוד. התחלתי לחוות באמת את המסע, חודש וחצי אחרי, כאן, בישראל. פתאום התפרצו בי המון חוויות, זכרונות, געגועים. אני כל-כך רוצה לחזור לאותו המקום, לחוות שוב את אותם הדברים, להעצים את הרגש. יותר מכך, התחלתי לחלום על הנושא, כולל סיוטים לא מעטים. כעת אני מבין עד כמה נוראיים הדברים שראיתי, שנגעתי, באופן המוחשי ביותר שרק יכול להיות. אין לי ספק, את המסע הזה לא אשכח לעולם, ואני מקווה שתהיה לי הזכות לחוות אותו שוב, אם כי לדעתי, זה כבר לא יהיה אותו הדבר, כבר לא אוכל לחוות את המסע עם החברים הקרובים ובעיקר לקבל תמיכה כמו שקיבלתי. למתלבטים למיניהם - אל תעיזו להסס. זו הזדמנות שרוב האנשים מקבלים פעם אחת בחיים, לא יותר. זו הזדמנות לעבור את המסע עם החברים, לשתף חוויות ותחושות. ולצד כל הדברים המזעזעים - יש גם לא מעט צחוקים - אם זה באוטובוס, במלון וב-יום כיף שכלול במסע (כולל קניות). למתאכזבים למיניהם - יש לי דבר אחד לומר - סבלנות. תמתינו. תנו לזמן לעשות את שלו. אני מבטיח לכם, לכל אחד ואחת, שאת המסע הזה אתם תחוו, כמו כל אחד אחר, בדךר האישית שלכם, גם אם כעבור חודשים ואפילו שנים. יש כאלה שיחוו אותו באופן מקסימאלי באותו הרגע, ויש כאלה שהעיכול הרבה יותר הדרגתי.
את המסע עברתי באמצע ספטמבר 2006, כלומר לפני כחודש וחצי. יצאתי עם המון ציפיות, חזרתי עם תחושת אכזבה. תחושה שפיספסתי, שלא התחברתי, או לחלופין, שלא הצלחתי להתחבר בזמן המתאים. כבר חשבתי שהמסע הזה, לא יהיה חקוק לי בזיכרון, כמו לאחרים. הכל השתנה למעשה השבוע. הרגשתי שהתחלתי להבין, לעכל, ללמוד. התחלתי לחוות באמת את המסע, חודש וחצי אחרי, כאן, בישראל. פתאום התפרצו בי המון חוויות, זכרונות, געגועים. אני כל-כך רוצה לחזור לאותו המקום, לחוות שוב את אותם הדברים, להעצים את הרגש. יותר מכך, התחלתי לחלום על הנושא, כולל סיוטים לא מעטים. כעת אני מבין עד כמה נוראיים הדברים שראיתי, שנגעתי, באופן המוחשי ביותר שרק יכול להיות. אין לי ספק, את המסע הזה לא אשכח לעולם, ואני מקווה שתהיה לי הזכות לחוות אותו שוב, אם כי לדעתי, זה כבר לא יהיה אותו הדבר, כבר לא אוכל לחוות את המסע עם החברים הקרובים ובעיקר לקבל תמיכה כמו שקיבלתי. למתלבטים למיניהם - אל תעיזו להסס. זו הזדמנות שרוב האנשים מקבלים פעם אחת בחיים, לא יותר. זו הזדמנות לעבור את המסע עם החברים, לשתף חוויות ותחושות. ולצד כל הדברים המזעזעים - יש גם לא מעט צחוקים - אם זה באוטובוס, במלון וב-יום כיף שכלול במסע (כולל קניות). למתאכזבים למיניהם - יש לי דבר אחד לומר - סבלנות. תמתינו. תנו לזמן לעשות את שלו. אני מבטיח לכם, לכל אחד ואחת, שאת המסע הזה אתם תחוו, כמו כל אחד אחר, בדךר האישית שלכם, גם אם כעבור חודשים ואפילו שנים. יש כאלה שיחוו אותו באופן מקסימאלי באותו הרגע, ויש כאלה שהעיכול הרבה יותר הדרגתי.
