Wanna Live
New member
התחלת סיפור שלי
היה קצת חם במטוס, אולי בגלל ההתרגשות. ישבתי עם הרגליים על המושב וחייכתי לעצמי, מריצה במוחי את כל המראות, החוויות, דואגת שלעולם לא יישכחו. ביד החזקתי את הפומית שקניתי באיטליה, עם פינוקיו בקצה החיצוני. איזה בחור צעיר שישב לידי הסתכל עליי וחייך, "ממש מגניב. מאיפה זה?" הוא שאל. צחקתי. "איך אתה יודע שאני מדברת עברית?" והוא הצביע על ה"It's OK to be GAY" שלירון כתבה לי על הג'ינס בכיתה י"א. "נו, אז מה?" "זה כתב של בחורה ישראלית. וחוץ מזה, המשפט הזה לא קיים בארצות אחרות... המצאה של מצעד הגאווה התלאביבי." "באמת?" חייכתי, "אבל לגבי הכתב... זה אפילו לא אני כתבתי." "אה, וואלה? מי כתבה?" "אקסית שלי." אמרתי בהתגוננות, כמו תמיד. כמה ימים לפני שטסתי ישבתי עם לירון על סיגריה בחוף הים, ובמשך לילה שלם דיברנו על ההתגוננות האוטומטית אצלי כשאני צריכה לחשוף משהו לגבי המיניות שלי. כנראה ששום דבר לא נקלט. שנה וחצי השטיפה הזאת יכלה לחלחל פנימה, ובכל זאת אני ממשיכה להתגונן. כנראה שיש דברים ששטיפות מוח לא יכולות לשנות, וגם זמן לא. וגם לא יבשות שונות. "למה אקסית?" הוא חייך חיוך רך ואפילו לא התייחס לטון התוקפני שלי. סלחניות, חשבתי לעצמי... אני אוהבת אנשים סלחניים. "סתם, כי היינו ילדות קטנות." "בנות כמה הייתן?" "התחלנו את הקשר בסוף כיתה ט', סיימנו אותו באמצע י"ב. זה ילדות קטנות." הבטתי בצמיד שעל היד שלי כבר ארבע וחצי שנים. התפללתי שהשיחה הזאת לא תגיע לדמעות. "זה ילדות קטנות שיודעות להחזיק קשר הרבה פאקינג זמן!" צחקתי. "אל תחשוב שזה היה קל..." גם הוא קצת צחק. יכולתי לראות איזו התעניינות בעיניים שלו, וכבוד. כבוד שמעולם לא חשתי כשדיברתי עם מישהו על 'עניינים של לסביות'. "איך קוראים לה?" הוא שאל. "לירון." אמרתי בקול חנוק מעט. כמה שהתגעגעתי אליה. שנה וחצי שלא דיברתי עם הילדה הזאת, חוץ משיחה של חמש דקות כל חודש, כי הבטחתי, ולא היה כסף ליותר. "את תמיד חונקת בכי כשאת אומרת שם של מישהו?" "לא," גחכתי "לא חנקתי בכי... במקרה קצת השתעלתי." שוב המבט הסלחני שלו הופיע, ואני צחקתי על עצמי מבפנים, על התירוץ המפגר הזה. "אז איך קוראים לך בכלל?" שאלתי, ממהרת להשכיח את לירון מהשיחה. "דניאל." הוא אמר והושיט לי יד ללחיצה. רק אז שמתי לב לצמיד צבעי הגאווה שהיה קשור על ידו. חייכתי לעצמי במן הירגעות, שהרי זה ברור שהוא הומו... זה מסביר את היכולת שלי לדבר איתו. "אז מה?" אמרתי תוך כדי הרפייה מלחיצת היד, "יש לך איזה אלטון ג'ון מחכה בנתב"ג?" לקח לו זמן להבין. קצת הצחיקה אותי ההבעה האובדת שלו. "I can see Daniel waving goodbye... God it looks like Daniel - must be the clouds in my eyes..." הסברתי לו בזימזום אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם. "אף פעם לא חשבתי על זה" הוא אמר בחיוך, "וזה דווקא מתאים... נדמה לי שהוא אפילו שר את זה בהקשר של טיסה..." "כן" אמרתי, "Daniel is travelling tonight on a plane. אז מחכה לך אחד בישראל?" הוא הניד את ראשו בשלילה כאילו מובן כל כך שלא יחכה לו אף אחד. "לא היה לי חבר מאז גיל 22. נפרדנו קצת אחרי שהשתחררתי. ואיך את בכלל יודעת שאני הומו?" חייכתי והעברתי את הפומית שלי על הצמיד הצבעוני שלו. "אה." הוא אמר, קצת במבוכה, "ובכלל לא אמרת לי מאיפה הפומית הזאת!" הוצאתי מהתיק שהיה איתי במטוס עוד כמה חפצי-פינוקיו שקניתי בעיירה קולודי באיטליה, וכמו ילדת אינטרקונטיננטליה טובה מהמאה ה-21 הסברתי לו על העיירה, סיפרתי לו עד כמה היא יפה, וכל זכרונות האיטליה שלי התעופפו לי בראש, ביניהם גם הגלויה ששלחתי ללירון... ושוב שקעתי בגעגועים ביני לבין עצמי. כל כך רציתי לראות את ההבעה שלה כשקיבלה את הגלויה, קראה את השטויות שלי ממרחק על גבו של פינוקיו. 'פ-י-נ-ו-ק-י-ו' חזרתי על השם הזה לאט במוחי, הזכרתי לעצמי את התקופה שנהגתי לקרוא לעצמי כך. החודשים הראשונים אחרי הפרידה מלירון - טענתי שהיא לקחה איתה גם את היכולת שלי להרגיש, והפכה אותי לילדה לא אמיתית. מישהו שמע את זה פעם ואמר שהילד הלא-אמיתי הראשון שהומצא הוא פינוקיו, עד שבאה הפיה הטובה והחליטה להחיות אותו. ואני חיכיתי חודשים שלמים לפיה הטובה שלי, עד שהתגברתי סוף-סוף וחזרתי לקשר עם לירון. כמו בקסם התמלאתי שוב ברגש, ושוב הייתי ילדה אמיתית. הזכרונות האלה דיגדגו בי את הגעגועים, ופתאום גל צחוק בלתי מוסבר פרץ מתוכי. "את צוחקת עליי שאני לא מכיר את העיירה קולודי?" הוא שאל בציניות שחוקה אך חיננית. "לא, לא," אמרתי, איכשהו משתלטת על הצחוק שלי, "זה סתם... נזכרתי במשהו." "זכרונות מצחיקים מהאקסית שלך, אה?" "בטח גם לך יש כאלה." "לא." הוא אמר בטון מאוכזב משהו, כאילו ידע שאני מצפה לסיפורים היסטריים של שני הומואים צעירים. "אין לי כאלה. בחמש שנים האחרונות לא היה לי קשר עם אף אחד. היה לי חבר אחד בכיתה י"ב ובמשך הצבא, וזה היה היחיד... ולא, לא היו לי רגעים מצחיקים איתו." "מה ז"א? בכל קשר יש רגעים מצחיקים..." "לא בקשר שלנו. הקשר שלנו היה מבוסס אך ורק על אהבה, וזה לא מספיק לקשר. צריך להכיר, צריך משהו שיהיה במשותף, ורק אז יכולים להיות כל הרגעים האלה - בין אם מצחיקים ובין אם מרגשים עד דמעות שאחר כך מספרים לכל אדם שפוגשים." "לא היה לכם שום דבר במשותף?" "לא. אפילו קשה להגיד שהיתה לנו נטייה מינית משותפת. הוא אומנם היה הומו אבל כל כך סטרייט... מאלה שגם אם כל העולם יידע מה הם, הם עדיין ייראו כמו בתוך הארון... ובגלל זה היה לי כל כך קל להתגבר עליו, אני חושב. הידיעה שכל הזמן הזה הוא בעצם התבייש להיות איתי... זה השניא אותו עליי." לרגע השתתקתי. חשבתי על מה שהוא אמר. בקשר שלי עם לירון היה כל כך הרבה יותר מזה, יותר מהאהבה הבסיסית הזאת. ופתאום הבנתי מה כל כך פגע בה בסגירות שלי, בפחד שאנשים "יגלו". אני לא רציתי לפגוע בה. לא התביישתי להיות איתה, התביישתי להיות אני. וכל כך אהבתי אותה, כל כך האמנתי בה. כבר מהשיחות הראשונות בינינו נוצר איזה אמון בלתי ניתן להפרה, מהדברים הקטנים שאמרנו, והמבטים החמימים שהוחלפו בינינו כהבטחות שלעולם לא נפגע אחת בשניה. המבט המבין שלה בשיחה הראשונה ההיא... אני לא יכולה לשכוח.
היה קצת חם במטוס, אולי בגלל ההתרגשות. ישבתי עם הרגליים על המושב וחייכתי לעצמי, מריצה במוחי את כל המראות, החוויות, דואגת שלעולם לא יישכחו. ביד החזקתי את הפומית שקניתי באיטליה, עם פינוקיו בקצה החיצוני. איזה בחור צעיר שישב לידי הסתכל עליי וחייך, "ממש מגניב. מאיפה זה?" הוא שאל. צחקתי. "איך אתה יודע שאני מדברת עברית?" והוא הצביע על ה"It's OK to be GAY" שלירון כתבה לי על הג'ינס בכיתה י"א. "נו, אז מה?" "זה כתב של בחורה ישראלית. וחוץ מזה, המשפט הזה לא קיים בארצות אחרות... המצאה של מצעד הגאווה התלאביבי." "באמת?" חייכתי, "אבל לגבי הכתב... זה אפילו לא אני כתבתי." "אה, וואלה? מי כתבה?" "אקסית שלי." אמרתי בהתגוננות, כמו תמיד. כמה ימים לפני שטסתי ישבתי עם לירון על סיגריה בחוף הים, ובמשך לילה שלם דיברנו על ההתגוננות האוטומטית אצלי כשאני צריכה לחשוף משהו לגבי המיניות שלי. כנראה ששום דבר לא נקלט. שנה וחצי השטיפה הזאת יכלה לחלחל פנימה, ובכל זאת אני ממשיכה להתגונן. כנראה שיש דברים ששטיפות מוח לא יכולות לשנות, וגם זמן לא. וגם לא יבשות שונות. "למה אקסית?" הוא חייך חיוך רך ואפילו לא התייחס לטון התוקפני שלי. סלחניות, חשבתי לעצמי... אני אוהבת אנשים סלחניים. "סתם, כי היינו ילדות קטנות." "בנות כמה הייתן?" "התחלנו את הקשר בסוף כיתה ט', סיימנו אותו באמצע י"ב. זה ילדות קטנות." הבטתי בצמיד שעל היד שלי כבר ארבע וחצי שנים. התפללתי שהשיחה הזאת לא תגיע לדמעות. "זה ילדות קטנות שיודעות להחזיק קשר הרבה פאקינג זמן!" צחקתי. "אל תחשוב שזה היה קל..." גם הוא קצת צחק. יכולתי לראות איזו התעניינות בעיניים שלו, וכבוד. כבוד שמעולם לא חשתי כשדיברתי עם מישהו על 'עניינים של לסביות'. "איך קוראים לה?" הוא שאל. "לירון." אמרתי בקול חנוק מעט. כמה שהתגעגעתי אליה. שנה וחצי שלא דיברתי עם הילדה הזאת, חוץ משיחה של חמש דקות כל חודש, כי הבטחתי, ולא היה כסף ליותר. "את תמיד חונקת בכי כשאת אומרת שם של מישהו?" "לא," גחכתי "לא חנקתי בכי... במקרה קצת השתעלתי." שוב המבט הסלחני שלו הופיע, ואני צחקתי על עצמי מבפנים, על התירוץ המפגר הזה. "אז איך קוראים לך בכלל?" שאלתי, ממהרת להשכיח את לירון מהשיחה. "דניאל." הוא אמר והושיט לי יד ללחיצה. רק אז שמתי לב לצמיד צבעי הגאווה שהיה קשור על ידו. חייכתי לעצמי במן הירגעות, שהרי זה ברור שהוא הומו... זה מסביר את היכולת שלי לדבר איתו. "אז מה?" אמרתי תוך כדי הרפייה מלחיצת היד, "יש לך איזה אלטון ג'ון מחכה בנתב"ג?" לקח לו זמן להבין. קצת הצחיקה אותי ההבעה האובדת שלו. "I can see Daniel waving goodbye... God it looks like Daniel - must be the clouds in my eyes..." הסברתי לו בזימזום אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם. "אף פעם לא חשבתי על זה" הוא אמר בחיוך, "וזה דווקא מתאים... נדמה לי שהוא אפילו שר את זה בהקשר של טיסה..." "כן" אמרתי, "Daniel is travelling tonight on a plane. אז מחכה לך אחד בישראל?" הוא הניד את ראשו בשלילה כאילו מובן כל כך שלא יחכה לו אף אחד. "לא היה לי חבר מאז גיל 22. נפרדנו קצת אחרי שהשתחררתי. ואיך את בכלל יודעת שאני הומו?" חייכתי והעברתי את הפומית שלי על הצמיד הצבעוני שלו. "אה." הוא אמר, קצת במבוכה, "ובכלל לא אמרת לי מאיפה הפומית הזאת!" הוצאתי מהתיק שהיה איתי במטוס עוד כמה חפצי-פינוקיו שקניתי בעיירה קולודי באיטליה, וכמו ילדת אינטרקונטיננטליה טובה מהמאה ה-21 הסברתי לו על העיירה, סיפרתי לו עד כמה היא יפה, וכל זכרונות האיטליה שלי התעופפו לי בראש, ביניהם גם הגלויה ששלחתי ללירון... ושוב שקעתי בגעגועים ביני לבין עצמי. כל כך רציתי לראות את ההבעה שלה כשקיבלה את הגלויה, קראה את השטויות שלי ממרחק על גבו של פינוקיו. 'פ-י-נ-ו-ק-י-ו' חזרתי על השם הזה לאט במוחי, הזכרתי לעצמי את התקופה שנהגתי לקרוא לעצמי כך. החודשים הראשונים אחרי הפרידה מלירון - טענתי שהיא לקחה איתה גם את היכולת שלי להרגיש, והפכה אותי לילדה לא אמיתית. מישהו שמע את זה פעם ואמר שהילד הלא-אמיתי הראשון שהומצא הוא פינוקיו, עד שבאה הפיה הטובה והחליטה להחיות אותו. ואני חיכיתי חודשים שלמים לפיה הטובה שלי, עד שהתגברתי סוף-סוף וחזרתי לקשר עם לירון. כמו בקסם התמלאתי שוב ברגש, ושוב הייתי ילדה אמיתית. הזכרונות האלה דיגדגו בי את הגעגועים, ופתאום גל צחוק בלתי מוסבר פרץ מתוכי. "את צוחקת עליי שאני לא מכיר את העיירה קולודי?" הוא שאל בציניות שחוקה אך חיננית. "לא, לא," אמרתי, איכשהו משתלטת על הצחוק שלי, "זה סתם... נזכרתי במשהו." "זכרונות מצחיקים מהאקסית שלך, אה?" "בטח גם לך יש כאלה." "לא." הוא אמר בטון מאוכזב משהו, כאילו ידע שאני מצפה לסיפורים היסטריים של שני הומואים צעירים. "אין לי כאלה. בחמש שנים האחרונות לא היה לי קשר עם אף אחד. היה לי חבר אחד בכיתה י"ב ובמשך הצבא, וזה היה היחיד... ולא, לא היו לי רגעים מצחיקים איתו." "מה ז"א? בכל קשר יש רגעים מצחיקים..." "לא בקשר שלנו. הקשר שלנו היה מבוסס אך ורק על אהבה, וזה לא מספיק לקשר. צריך להכיר, צריך משהו שיהיה במשותף, ורק אז יכולים להיות כל הרגעים האלה - בין אם מצחיקים ובין אם מרגשים עד דמעות שאחר כך מספרים לכל אדם שפוגשים." "לא היה לכם שום דבר במשותף?" "לא. אפילו קשה להגיד שהיתה לנו נטייה מינית משותפת. הוא אומנם היה הומו אבל כל כך סטרייט... מאלה שגם אם כל העולם יידע מה הם, הם עדיין ייראו כמו בתוך הארון... ובגלל זה היה לי כל כך קל להתגבר עליו, אני חושב. הידיעה שכל הזמן הזה הוא בעצם התבייש להיות איתי... זה השניא אותו עליי." לרגע השתתקתי. חשבתי על מה שהוא אמר. בקשר שלי עם לירון היה כל כך הרבה יותר מזה, יותר מהאהבה הבסיסית הזאת. ופתאום הבנתי מה כל כך פגע בה בסגירות שלי, בפחד שאנשים "יגלו". אני לא רציתי לפגוע בה. לא התביישתי להיות איתה, התביישתי להיות אני. וכל כך אהבתי אותה, כל כך האמנתי בה. כבר מהשיחות הראשונות בינינו נוצר איזה אמון בלתי ניתן להפרה, מהדברים הקטנים שאמרנו, והמבטים החמימים שהוחלפו בינינו כהבטחות שלעולם לא נפגע אחת בשניה. המבט המבין שלה בשיחה הראשונה ההיא... אני לא יכולה לשכוח.
