התחנה הסופית....

התחנה הסופית....

אמא כבר כמעט שנתיים בבית אבות. מצבה מתדרדר באיטיות אבל בעקביות. וב"ה, היא לא איבדה את התיאבון שלה ואנו מאכילים אותה פעמיים ביום ומשאירים לצוות להאכיל אותה רק פעם ביום, בבוקר.

אני מביטה מסביב ורואה את האנשים בתחנה הסופית שלהם. זה נראה בערך כמו גן ילדים, אבל הפוך. אתמול בלילה כשהגעתי להאכיל את אמא נעדרה מהשולחן שלה גברת בת למעלה מ-90, שיש לה ב"ה גם חוש הומור, גם אלצהיימר, גם דור חמישי ושמחת חיים. אמש היא נעדרה מהשולחן וסיפרו לי שהיא חזרה מבית החולים בו אושפזה בשל בלבול, קוצר נשימה וחום. כשנכנסתי לחדר שלה לשאול לשלומה היא אמרה לי שהיא הרגישה שלא בטוב ושאקרא לאחת מהצוות כדי שתיקח אותה לשירותים... הייתי קצת מעודדת, אבל הערב היא שוב לשלחה לאשפוז....

לפני זה, כשהגעתי למקום, ראיתי אמבולנס טיפול נמרץ בחוץ ושלט על הדלת האומר שהכניסה לכהנים אסורה. כשביררתי, מישהו מקומה אחרת נפטר וצוות טיפול נמרץ נלחם על גברת בקומה של אמא ופינה גם אותה לבית רפואה.

ואחת הנשים שיושבת אף היא בשולחן של אמא וגם היא כבר עמוק באלצהיימר, רואה מולה את הקולות, מודעת איכשהו שהגברת הישובת לצידה בשולחן נעדרת ולראשונה מזה זמן רב היא אכלה ואכלה ואכלה....
 

אלונה מ1

New member
שלום לכולם

בעקבות מכתבך אפס שתיים 1 אני רוצה לשתף אותכם במחשבות ושיקולים,
למה אני לא מאשפזת את בעלי משה בבית אבות.
משה חולה ותיק ומאד שקט ביום ובלילה, לפעמים אי אפשר להאמין שיש אדם נוסף
בבית. אוכל כשנותנים אין בעיה בקבלת תרופות. מבחינה פיזית קשה מאד לטפל בו כי הוא מונח ולכן כבד אם כי
שוקל פחות מששים קילו יש לנו מנוף חשמלי בשכירות מיד שרה אבל המטפלת ממעטת להשתמש בו
ולדעתי מאמצת מדי את הגב. מדי פעם אני מציעה לה להשתמש יותר אבל שתהיה בריאה
אני כנראה שקופה כי היא לא כל כך מתיחסת למה שאומרים לה גם אם זה לטובתה.
עדיין מוסע ברכב של יד שרה למרכז יום שם הוא הפציינט הכי "מתקדם" במחלה אבל
זה מאפשר למטפלת אפשרות לצאת ולפגוש אחרים.
המטפלת של משה מצויינת הוא מצוחצח ומטופח והיחס שלה אליו הוא כמו לתינוק שעוד אין לה.
בנוסף לשיקול של טובתו אני דואגת לעצמי, כי היטב יודעת שאיזפוז לא מסיר את הדאגה,שצריך לעמוד על המשמר ולבקר הרבה.
ואני אקח חלק בגורלם של השכנים לשולחן ולחדר וזה לא קל לראות בני אדם בתחנת הסופית
כמו שתיארת. וגם הפחד מהלבד הוא גורם חשוב. כל החיים אנחנו במרוץ של דאגה ואחריות למשפחה
והלבד הוא מפחיד. ביי ביי ח נ ה פ ר ל מ ן
 
רק עכשיו ראיתי את התכתבויות שלכן,

שונה הדבר בין טיפול בבעל ובין טיפול בהורה, כשיש משפחה פרטית גם שדורשת התייחסות, גם אני מטפלת בבעלי בבית, גם לנו יש עובד זר מצויין, כבר 4 שנים ואין שום בעיות, גם לנו יש מנוף שרק אני משתמשת בו בימי שישי שבת כשאני איתו, את המנוף קיבלנו ממשרד הבריאות, ואני נהנת ממנו בלי סוף, מקל על החיים בצורה משמעותית, לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיו.
בעלי בבית כי זה יותר נוח לי, וטוב לו, הטיפול אחד על אחד מבחינתנו הוא המקסימום שאפשר לתת לו. אני יודעת שלא הייתי מסתפקת באישפוז ובביקור חטוף, אלא יושבת לידו רוב שעות היום, ובמצב הנוכחי אין לי צורך כלל לשבת לידו, ההפך אני חופשיה לעשות כראות עיני בלי שום הגבלה.
כך שכל מצב צריך להשקל לגופו של עניין.

שרק בשורות טובות נשמע,
ניצה.
 
למעלה