התחרות

[heaven is here]

התחרות../images/Emo70.gif

טוב אכניס קטע שלי להתחיל את התחרות ואנשים!! אל תתביישו נו

זה רק אנחנו פה

אז

קטע שלי

: שקט פה מאוד. מוזיקה כבר לא נחשבת לקולות יש גם את אור השמש שנכנסת בכח ואת האור של הכפתור של המכשיר החדש ויש את הזמזום של המחשב אבל עדיין מאוד שקט פה. יש כאלה ימים כבר שבועות שכל מה שאני שומעת זה את אצבעותיי לוחצות על המקלדת כותבות נכון או בטעות והנה יש רעש של מכונית בחוץ והנה אני מגרדת את כף היד וישנו רעש קטן וכשאני זזה יש את רעש הכיסא הכחול ופתאום מופיעה הודעה ויש רעש אחר ושונה ומישהו עולה במדרגות וכשהכנתי טוסט הטוסטר הרעיש שאדע להוציא אותו כעת המדפסת הטיפשית מדפיסה בקולי קולות אבל עדיין שקט פה שקט פה מאוד.

 

[hadarbis]

ממש אהבתי../images/Emo45.gif

 

[העלמה שוקולדה]

יפה מאוד../images/Emo45.gif אהבתי../images/Emo99.gif

ביום שישי או שבת אכתוב משהו משלי

את ממש כישרונית

 

[הציורים של יובל]

יפה מאד, מוכשרת!../images/Emo140.gif

 

[העלמה שוקולדה]

הקטע שלי../images/Emo9.gif

אף אחד לא מבין. וגם לא יבין לעולם. אף אחד לא יבין אותי. ואת הסימנים שלי. והמוזרויות שלי. אם היא רק הייתה מקבלת אותי כמו שאני. אם היא רק הייתה קצת יותר מפרגנת. ולעצמה טוב מאוד היא דואגת. אם הוא היה נותן סימן, סימן קטן. אבל כלום. דממה. ושוב זה קורה. אנשים אגואיסטים שלא מתחשבים באחרים. בא לי לחנך אותם מחדש. מה לא נתנו להם חינוך בבית???? לפעמים אני חושבת, שרק בגלל אנשים כאלה אני מרגישה כמו שאני מרגישה לפעמים. איזו הרגשה גרועה. הרגשה שתקועות שתי אבנים גדולות בגוף שלי:אחת בלב ואחת בגרון. וזה נורא. ואחר כך, באים אנשים. חולפים והולכים. והם מושיטים יד לעזרה. יד קטנה, כל כך רכה וענוגה. ולפתע אני מרגישה כל כך טוב. אך זה זמני בלבד. וכשאני במצב רוח טוב-אף אחד לא מבין. והם יבשים. לא צוחקים, לא מגיבים, אדישים לחלוטין. ואני חושבת:אנשים אטומים שאכפת להם רק מעצמם. ואמן שהאדמה תבלע אותם. אמן. מה מוביל אותם לזה? חינוך גרוע? טראומה? נדמה לי, שהכל מתחיל בבית. ההורים, האחים. זה קשה, אני יודעת. אך בסופו של דבר על הכל מתגברים! ונראה שהם הצליחו בזה ממש נהדר. רק חבל שהם כל כך אטומים בבועה של עצמם שהם לא מבינים מה קורה בחוץ. מעניין מתי הם יבינו. מתי היא תבין. מתי הוא-הנחמד, החמוד, הקטן הזה. מתי הוא יבין. מתי החברה הזאת תקלוט. מתי אנשים יבינו שהם כל כך חומריים ואדישים, עד כדי רוע. מתי? כנראה שאף אחד לא יבין. לא אותי ואת המוזרויות שלי. את הטוב לב הזה. את המילה הכל כך קטנה ופשוטה הזאת. המילה הקטנה, שכולנט מכירים, אך בקושי מבצעים. למילה הזאת קוראים: עזרה. כל הזכויות שמורות לנופר.

 

[הציורים של יובל]

../images/Emo45.gif../images/Emo99.gif../images/Emo99.gifממש יפה!!!../images/Emo24.gif

 

[heaven is here]

מוכשרת../images/Emo9.gif

 

[העלמה שוקולדה]

תודה לכולם על המחמאות../images/Emo9.gif

זה נהדר לדעת שאתם אוהבים את הכתיבה שלי, זה מחמיא מאוד

. שבוע טוב ומבורך

 

[העלמה שוקולדה]

עוד קטע משלי:../images/Emo9.gif

הלוואי שהוא היה נותן לי סימן. סימן קטן, לא משהו משמעותי. סימן חיים, סימן שהוא פועל. סימן שהוא אוהב אותי. מעריך אותי. מודע לקיומי. הלוואי שהוא היה משתף איתי פעולה. הוא היה נעזר בי, ואני בו, כמובן. הייתי כותבת לו דברים. ובימים חמים, היינו הולכים לגלוש קצת. וזה היה כיף. אבל זה כנראה לא אותו דבר. ולא יהיה בחיים. זה לא יהיה כיף כמו פעם. לעולם לא. כי הוא סתם חרא. סתם חרא של מחשב.

 

[heaven is here]

גדול../images/Emo6.gif

חחחחחחחחח!

 

[הציורים של יובל]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo6.gifחחחחחחח איזה יפה!