התיאור הזה נשמע לכם מוכר? שגרתי? טריוויאלי?
קצת קשה לי להסביר את עצמי, כי סוג הכאב שאני מדבר עליו בזמנים הקשים יותר, זה לא אותו מושג "כאב" שאנשים שמרגישים טוב מתכוונים אליו ביומיום. עד כמה שזכור לי, עד שהתחילו הכאבים, כמעט ולא הרגשתי דבר דומה לזה. בכל מקרה אני אנסה.
אני אתחיל כמו מה זה לא:
זה לא כמו המאמץ של לרוץ 2,000 בשמונה דקות (עם כאב כרוני), או ריצת 3,000 עם אפוד וm16 ארוך אחרי לילה לבן (עם כאב כרוני, בסוף קורס קצינים). גם לא כמו הכאב ברגליים של לעלות באופניים עלייה תלולה וארוכה, או מסלול כזה שנמשך שעה וחצי. (עם מוזיקה זה היה די נחמד).
זה לא דומה לטיפול שיניים שכולל סתימה, ומעבר כללי על השיניים, בטח שלא לכאב ברגל אחרי שבוצע ניתוח בציפורן חודרנית וההשפעה של הזריקת הרדמה נחלשה.
ממש לא דומה לחום גבוה שאין כוח לעשות כלום חוץ מלשכב במיטה, או לכאב בטן שלא משאיר כוח לדבר נוסף.
כל אלו היו יותר קלים, הייתי מוכן לשלם כדי להחליף 10 דקות של כאב קשה ב10 דקות של הדוגמאות שכתבתי.
זה שהמוח מדווח שיש יותר מדי כאב ביותר מדי מוקדים, ממה שהוא יכול לשאת. (והוא רגיל כבר הרבה שנים ללא מעט בכלל). זה שהחיפוש האוטומטי אחרי מקומות שכואבים קצת פחות - מעלה שאין מקום כזה.
זה שהגוף זועק שהוא במצב חירום שחייב להיפסק מייד, וכל סירנות האזעקה צורחות בווליום מקסימלי שאי אפשר כבר לשמוע, והנורות האדומות שמתריעות על מצב חירום, נדלקות ונכבות במהירות וללא הפסקה.
וכאילו הרצפה נעה כל הזמן בזוית מסוכנת, כזו שאם לא מחזיקים בחוזקה במשהו יציב, עפים מייד לרצפה.
זה שהשניים - שלושה זיכרונות של דברים טובים שהיו פעם ושאיכשהו אפשר לזכור במטושטש גם ברגע הזה, כל כך עמומים ומעורפלים ולגמרי שייכים להיסטוריה ברגע הזה. זה שהעתיד הוא תרחיש בלתי אפשרי, אם זה ימשך ככה.
זה שהמוח מדווח בכל שנייה, שאתה חייב, חייב, חייב, חייב, חייב, לעצור את העינוי הזה.
זה שכל הדברים שעניינו פעם כל כך חסרי משמעות, ובכלל לא מעניין אותי אם אני הולך ממקום למקום, או אם מישהו מתקשר אליי על איזה משהו שהוא רוצה או צריך, או שהייתי אמור לעשות, ואני צריך להגיד לו איזו שטות כדי שיעזוב אותי בשקט.
זה שאין מקום לברוח אליו, אפילו לא לרגע. ושהנשימות בקצב מהיר.
זה שלבכות זה אמנם מועיל קצת כי זה טיפה מסיח את הדעת מהעינוי הזה, להיות עסוק קצת בצער במקום בכאב, אבל שזה עובד רק לשתיים - שלוש דקות.
זה שאין מקום לברוח אליו, ואפילו לא לרגע.
זה שחוץ מלהרגיש את כל זה, אני צופה מהצד, וחוץ מלראות את עצמי גולש במדרון בלי שיש משהו שאני יכול לעשות, אני לא יכול לעשות כלום.
וזה נמשך, ונמשך, ונמשך, ונמשך, ונמשך, ועוברים שעות, ועוד יום, וכמובן אני אמנם שקט וקצת חיוור, אבל כשאני עם אנשים הם לא רואים עליי כלום.
וברגע שזה נחלש, תוך דקה אני אדם אחר. הצבע חוזר לפנים, הצלילות לעיניים, היכולת לחשוב על דברים נוספים, הנשימה נהיית רגועה ואיטית, ומצב הרוח נרגע ונהיה חיובי והמרץ חוזר.
קצת קשה לי להסביר את עצמי, כי סוג הכאב שאני מדבר עליו בזמנים הקשים יותר, זה לא אותו מושג "כאב" שאנשים שמרגישים טוב מתכוונים אליו ביומיום. עד כמה שזכור לי, עד שהתחילו הכאבים, כמעט ולא הרגשתי דבר דומה לזה. בכל מקרה אני אנסה.
אני אתחיל כמו מה זה לא:
זה לא כמו המאמץ של לרוץ 2,000 בשמונה דקות (עם כאב כרוני), או ריצת 3,000 עם אפוד וm16 ארוך אחרי לילה לבן (עם כאב כרוני, בסוף קורס קצינים). גם לא כמו הכאב ברגליים של לעלות באופניים עלייה תלולה וארוכה, או מסלול כזה שנמשך שעה וחצי. (עם מוזיקה זה היה די נחמד).
זה לא דומה לטיפול שיניים שכולל סתימה, ומעבר כללי על השיניים, בטח שלא לכאב ברגל אחרי שבוצע ניתוח בציפורן חודרנית וההשפעה של הזריקת הרדמה נחלשה.
ממש לא דומה לחום גבוה שאין כוח לעשות כלום חוץ מלשכב במיטה, או לכאב בטן שלא משאיר כוח לדבר נוסף.
כל אלו היו יותר קלים, הייתי מוכן לשלם כדי להחליף 10 דקות של כאב קשה ב10 דקות של הדוגמאות שכתבתי.
זה שהמוח מדווח שיש יותר מדי כאב ביותר מדי מוקדים, ממה שהוא יכול לשאת. (והוא רגיל כבר הרבה שנים ללא מעט בכלל). זה שהחיפוש האוטומטי אחרי מקומות שכואבים קצת פחות - מעלה שאין מקום כזה.
זה שהגוף זועק שהוא במצב חירום שחייב להיפסק מייד, וכל סירנות האזעקה צורחות בווליום מקסימלי שאי אפשר כבר לשמוע, והנורות האדומות שמתריעות על מצב חירום, נדלקות ונכבות במהירות וללא הפסקה.
וכאילו הרצפה נעה כל הזמן בזוית מסוכנת, כזו שאם לא מחזיקים בחוזקה במשהו יציב, עפים מייד לרצפה.
זה שהשניים - שלושה זיכרונות של דברים טובים שהיו פעם ושאיכשהו אפשר לזכור במטושטש גם ברגע הזה, כל כך עמומים ומעורפלים ולגמרי שייכים להיסטוריה ברגע הזה. זה שהעתיד הוא תרחיש בלתי אפשרי, אם זה ימשך ככה.
זה שהמוח מדווח בכל שנייה, שאתה חייב, חייב, חייב, חייב, חייב, לעצור את העינוי הזה.
זה שכל הדברים שעניינו פעם כל כך חסרי משמעות, ובכלל לא מעניין אותי אם אני הולך ממקום למקום, או אם מישהו מתקשר אליי על איזה משהו שהוא רוצה או צריך, או שהייתי אמור לעשות, ואני צריך להגיד לו איזו שטות כדי שיעזוב אותי בשקט.
זה שאין מקום לברוח אליו, אפילו לא לרגע. ושהנשימות בקצב מהיר.
זה שלבכות זה אמנם מועיל קצת כי זה טיפה מסיח את הדעת מהעינוי הזה, להיות עסוק קצת בצער במקום בכאב, אבל שזה עובד רק לשתיים - שלוש דקות.
זה שאין מקום לברוח אליו, ואפילו לא לרגע.
זה שחוץ מלהרגיש את כל זה, אני צופה מהצד, וחוץ מלראות את עצמי גולש במדרון בלי שיש משהו שאני יכול לעשות, אני לא יכול לעשות כלום.
וזה נמשך, ונמשך, ונמשך, ונמשך, ונמשך, ועוברים שעות, ועוד יום, וכמובן אני אמנם שקט וקצת חיוור, אבל כשאני עם אנשים הם לא רואים עליי כלום.
וברגע שזה נחלש, תוך דקה אני אדם אחר. הצבע חוזר לפנים, הצלילות לעיניים, היכולת לחשוב על דברים נוספים, הנשימה נהיית רגועה ואיטית, ומצב הרוח נרגע ונהיה חיובי והמרץ חוזר.
