shira shira
New member
התייחסות של מנהל תיכון גלילי לכישלון במיצ"ב
התלמידים נכשלו במבחן המיצ''ב - המורים אשמים (?) מאת: ד"ר רמי אמיתי מנהל בית חינוך תיכון ע"ש גלילי בכפר-סבא סגן יו"ר הנהלת התאגדות המנהלים לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת ממצאים מדאיגים על כישלונם של תלמידי ישראל במבחני המיצ"ב. קדם לאירוע זה כישלון דומה במבחני "פיזה", מבחני "טימס" ואחרים. כיוון שידם של חלק מהעיתונאים "קלה על ההדק", מיד נמצא האשם - יש להחליף את המורים, שהרי הם מקור הכישלון. מעבר לציון העובדה (העגומה) שאנו המנהלים לא הבחנו עד כה בגדודי מורים המבקשים להיכנס אל בין שערינו, אותם מורים האמורים להחליף את כל המורים ש"סרחו" ויפוטרו בגלל כישלון תלמידיהם, עלינו לקיים דיון מעמיק בסוגיה: האם במערכת החינוך אין שותפים נוספים, בדמותם של התלמידים, הוריהם והחברה הישראלית. עם יד על הלב, בחלק מן המקרים ניתן לתלות את הקולר במורה האחראי לכישלון תלמידיו, אך אין זה אלא המעט שבמיעוט, שאינו מצביע על הכלל. דיוננו יצא מנקודת הנחה שמרבית המורים עושים מלאכתם נאמנה, מתוך תחושת שליחות אמיתית, ומשקיעים עמל רב בהקניית ידע לתלמידיהם. לדוגמה להצלחה אביא את מערכת החינוך בפינלנד, זו אשר תלמידיה הגיעו למקום הראשון במבחני "פיזה", ואשר בה אנו כה מיטיבים לקנא: תלמידי פינלנד נדרשים, כבר בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי, להראות הישגיות אקדמית, כל אחד לפי יכולתו וכישוריו האישיים, מתוך הכרה בחשיבות הלמידה כמפתח להצלחה עתידית. אין מדובר רק במורים המפעילים על תלמידיהם לחץ לימודי. המדינה כולה מתייחסת לתחום הלימודי ברצינות מרבית, ורואה בו מנוף להצלחה. זו גם אחת הסיבות שהמורים נדרשים ללמוד 5 שנים עד קבלת תעודת ההסמכה, אך הם גם מתוגמלים כראוי. במערכת החינוך של פינלנד אין ויתורים, אין "קומבינות", אין קיצורי דרך, וגם אין "עקיפות". תלמידי פינלנד אינם מעיזים להיעדר מבית הספר, ביודעם (זאת יודעים גם הוריהם) כי חיסורים יגרמו במישרין להפסד חומר לימודי ולכישלון במבחנים. (זה המקום להזכיר לקוראים כי תלמידי ישראל נמצאו במקום הראשון בעולם בתחום ה"הברזות", ולא חלילה בתחום הלימודי.) נחזור למתרחש בפינלנד: כיוון שהחברה מתייחסת ללימודים ברצינות מרבית, גם ההורים שותפים לתפיסה חברתית זו, וגם הם תורמים את חלקם להצלחה: הילדים משקיעים שעות רבות בביתם לשינון החומר הלימודי שהם ספגו בכיתה, והם מקפידים מאוד על הכנת שיעורי הבית, והדגש על הצלחה במבחנים רב ביותר. הורה פינלנדי לא יתיר לילדו לזלזל בלימודים, והיות שהילד יודע זאת היטב מגיל צעיר מאוד, גישתו ללימודים היא רצינית ואחראית. מכאן נשוב למערכת החינוך בישראל: מורים מלמדים בכיתות עמוסות לעייפה, בחברה שחרתה על דגלה את ההישגיות - אך לא חלילה זו המושגת בעמל ויזע, אלא זו שאליה תגיע בזכות ה"קומבינה", ה"תכמון" ו"קיצורי הדרך"; חברה שעדיין היא 'תקועה' בשנות ה- 80, שאז התפתחה בעולם התפיסה השגויה שהילד הוא מרכז ההוויה ולכן על המבוגרים לסגוד לו ללא עוררין כי כך יצמח ילד עצמאי ומשוחרר. בעוד במדינות העולם הגיעו זה מכבר להבנה שגישה זו שגויה ותוצאותיה הרסניות, אצלנו עדיין שולטת התפיסה שיש להעניק לילד את מלוא הזכויות (ראה חוק "זכויות התלמיד"), בלא שיידרש לחובות כלשהן, אפילו לחובת נוכחות בבית הספר. בעוד בעולם הרחב הגיעו זה מכבר למסקנה חד משמעית שלא ייתכן להגיע להישגים ללא הצבת דרישות אקדמיות, רק בישראל תלמיד יכול לסיים את בית הספר העל יסודי כשהישגיו הלימודיים נמוכים ביותר, נוכחותו רדודה לפי כל אמת מידה שהיא, ורק "מדיניות משרד החינוך", זו האוסרת קיומו של סף קבלה לבית הספר העל יסודי, מחד, והנשרה מאידך, מאפשרת לו לסיים את כיתה י"ב ללא השקעת מאמצים כלל ובנוכחות מזערית. איני רוצה ליצור רושם שגוי כאילו אני תומך בהנשרה מסיבית של תלמידים ו"השלכתם" לרחובות. ואולם, מאידך, אני מתריע כבר שנים רבות על מצב בלתי נסבל, זה המשווה את מערכת החינוך לרכבת שלה שתי תחנות בלבד - וכל העולה בתחנת המוצא יורד בתחנה האחרונה. אם החלטנו שזו מדיניות החינוך בישראל ואנו בעד מתן אפשרות לכל התלמידים לסיים את כיתה י"ב ללא תלות במאמציהם ובהישגיהם, חייבים אנו לקבל באומץ ובגבורה גם כישלונות חינוכיים, שהינם פרי באושים של החלטה זו. מכיוון שאני מתנגד נמרצות להשלכת ילדים שאינם משיגים לרחובות, אני סבור שחובת המדינה למצוא עבורם מסגרת מתאימה, כדוגמת מערכת החינוך המקצועי, שנעלמה ממחוזותינו. אם לא נמהר להחזירה ונשתהה בפעולה זו, ניאלץ לשלם את המחיר החינוכי עוד שנים רבות. מכאן אני מבקש להשיב את הקוראים לנושא הכישלון במבחני המיצ"ב, "פיזה" ודומיהם: התלמיד הישראלי הממוצע הינו חסר מוטיבציה לימודית שלא באשמתו - עולם המבוגרים הנחיל לו את התחושה הברורה שאין כל סיבה להתאמץ, שהרי דרכו סלולה להמשך הלימודים גם אם לא יעשה מאומה, יפריע לחבריו לכיתה ויהפוך את משימתו של המורה לבלתי אפשרית. מורה המלמד בכיתה עמוסה לעייפה, כאשר חלק ניכר מהתלמידים הם לקויי למידה ללא פתרון חינוכי אמיתי, וחלק הם תלמידי החינוך המיוחד ששובצו בחינוך הרגיל בגלל מדיניות משרד החינוך - מורה כזה אינו יכול להפוך לפתע פתאום לקוסם, ולהשיג את הבלתי אפשרי. ואם התייחסנו להורים - הורה פינלנדי לא יעז לשגר למורהו של בנו מכתב הצדקה לאי הכנת שיעורים בתואנה של ביקור אצל הסבתא (כפי שעושים הורים לתלמיד בכיתה ב', שבה לומדת בתה של אחת המורות מבית ספרנו), לא יעז לקחתו לבילוי באילת באמצע השבוע רק כיוון שמצא "דיל" טוב (לעתים אף ללא הודעה מוקדמת), ואף לא ייצא עם בנו לחופשת סקי יום אחד לאחר תום חופשת החנוכה, כי אז "הכרטיסים זולים". גם שרת החינוך, הפרופ' יולי תמיר, התייחסה לנושא הזה בעת האחרונה בריאיון לכלי התקשורת, כאשר הבהירה ש"החברה הישראלית לא משדרת לילדים את המסר שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב. אנחנו לא מסתכלים על השכלה בתור ערך, והמסרים אצלנו אינם אינטלקטואליים. הורים מעטים בלבד בודקים את שיעורי הבית של ילדם ומקפידים שימלא אחר כל המטלות. הורים מעטים בלבד אומרים לילדים שלהם "זו ההזדמנות שלכם ללמוד ולהשקיע". תחושת המורים היא שההורים דוחפים ילדים לעשות כסף או ללכת ליחידות נבחרות, לא להצטיין בלימודים, וזה בא לידי ביטוי בציונים. איני סבור שהאשם הוא רק בהורים, וייתכן שיימצאו גם מורים ירודים, בדיוק כפי שניתן למצוא בעלי מקצוע כאלה בכל ענף (אמר פעם אדם חכם שבעוד טעויותיהם של המורים נמדדות בבחינות, הרי טעויותיהם של הרופאים קבורות עמוק באדמה...). אך האמת ניתנת להיאמר, שגם החברה הישראלית (אני יודע שאנו לא אוהבים להשתמש בכינוי זה כי החברה הינה אני, אתם ואנחנו) מעדיפה להצהיר על חשיבות החינוך, במקום לקיים את מה שמצריכה חשיבות זו הלכה למעשה. גם משרד החינוך אינו יכול לטעון ל"ניקיון כפיו", שכן המורים אינם פועלים בחלל ריק, והמסרים החינוכיים המועברים לתלמידים, תוכניות הלימודים המתחלפות חדשות לבקרים, הגיבוי הכמעט מוחלט שאותו מקבל התלמיד, והעדר קו ברור של משמעת ו"יד חזקה", כל אלה מעבירים שדר שאותו התלמידים קולטים היטב: אין צורך להתאמץ כי ממילא תוכל להגיע לסוף הדרך ללא קושי (כמעט). אלה הששים כל כך להשמיץ את מערכת החינוך ואת המורים נוטים לשכוח לעתים כי יש לנו גם הישגים הראויים להערכה: אל לנו לשכוח כי אלפי הרופאים, המהנדסים, אנשי הרוח והיצירה, הקצינים הקרביים, האמנים והמשוררים הינם פרי עמלם של אנשי החינוך, שהשקיעו במלאכה זו את מיטב שנותיהם ואונם. לסיכום: אני מאמין כי ניתן להגיע להישגים אקדמיים גבוהים, אך זאת רק אם נשכיל להבהיר לילדינו-תלמידינו ש"בשביל כבוד צריך לעבוד"
התלמידים נכשלו במבחן המיצ''ב - המורים אשמים (?) מאת: ד"ר רמי אמיתי מנהל בית חינוך תיכון ע"ש גלילי בכפר-סבא סגן יו"ר הנהלת התאגדות המנהלים לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת ממצאים מדאיגים על כישלונם של תלמידי ישראל במבחני המיצ"ב. קדם לאירוע זה כישלון דומה במבחני "פיזה", מבחני "טימס" ואחרים. כיוון שידם של חלק מהעיתונאים "קלה על ההדק", מיד נמצא האשם - יש להחליף את המורים, שהרי הם מקור הכישלון. מעבר לציון העובדה (העגומה) שאנו המנהלים לא הבחנו עד כה בגדודי מורים המבקשים להיכנס אל בין שערינו, אותם מורים האמורים להחליף את כל המורים ש"סרחו" ויפוטרו בגלל כישלון תלמידיהם, עלינו לקיים דיון מעמיק בסוגיה: האם במערכת החינוך אין שותפים נוספים, בדמותם של התלמידים, הוריהם והחברה הישראלית. עם יד על הלב, בחלק מן המקרים ניתן לתלות את הקולר במורה האחראי לכישלון תלמידיו, אך אין זה אלא המעט שבמיעוט, שאינו מצביע על הכלל. דיוננו יצא מנקודת הנחה שמרבית המורים עושים מלאכתם נאמנה, מתוך תחושת שליחות אמיתית, ומשקיעים עמל רב בהקניית ידע לתלמידיהם. לדוגמה להצלחה אביא את מערכת החינוך בפינלנד, זו אשר תלמידיה הגיעו למקום הראשון במבחני "פיזה", ואשר בה אנו כה מיטיבים לקנא: תלמידי פינלנד נדרשים, כבר בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי, להראות הישגיות אקדמית, כל אחד לפי יכולתו וכישוריו האישיים, מתוך הכרה בחשיבות הלמידה כמפתח להצלחה עתידית. אין מדובר רק במורים המפעילים על תלמידיהם לחץ לימודי. המדינה כולה מתייחסת לתחום הלימודי ברצינות מרבית, ורואה בו מנוף להצלחה. זו גם אחת הסיבות שהמורים נדרשים ללמוד 5 שנים עד קבלת תעודת ההסמכה, אך הם גם מתוגמלים כראוי. במערכת החינוך של פינלנד אין ויתורים, אין "קומבינות", אין קיצורי דרך, וגם אין "עקיפות". תלמידי פינלנד אינם מעיזים להיעדר מבית הספר, ביודעם (זאת יודעים גם הוריהם) כי חיסורים יגרמו במישרין להפסד חומר לימודי ולכישלון במבחנים. (זה המקום להזכיר לקוראים כי תלמידי ישראל נמצאו במקום הראשון בעולם בתחום ה"הברזות", ולא חלילה בתחום הלימודי.) נחזור למתרחש בפינלנד: כיוון שהחברה מתייחסת ללימודים ברצינות מרבית, גם ההורים שותפים לתפיסה חברתית זו, וגם הם תורמים את חלקם להצלחה: הילדים משקיעים שעות רבות בביתם לשינון החומר הלימודי שהם ספגו בכיתה, והם מקפידים מאוד על הכנת שיעורי הבית, והדגש על הצלחה במבחנים רב ביותר. הורה פינלנדי לא יתיר לילדו לזלזל בלימודים, והיות שהילד יודע זאת היטב מגיל צעיר מאוד, גישתו ללימודים היא רצינית ואחראית. מכאן נשוב למערכת החינוך בישראל: מורים מלמדים בכיתות עמוסות לעייפה, בחברה שחרתה על דגלה את ההישגיות - אך לא חלילה זו המושגת בעמל ויזע, אלא זו שאליה תגיע בזכות ה"קומבינה", ה"תכמון" ו"קיצורי הדרך"; חברה שעדיין היא 'תקועה' בשנות ה- 80, שאז התפתחה בעולם התפיסה השגויה שהילד הוא מרכז ההוויה ולכן על המבוגרים לסגוד לו ללא עוררין כי כך יצמח ילד עצמאי ומשוחרר. בעוד במדינות העולם הגיעו זה מכבר להבנה שגישה זו שגויה ותוצאותיה הרסניות, אצלנו עדיין שולטת התפיסה שיש להעניק לילד את מלוא הזכויות (ראה חוק "זכויות התלמיד"), בלא שיידרש לחובות כלשהן, אפילו לחובת נוכחות בבית הספר. בעוד בעולם הרחב הגיעו זה מכבר למסקנה חד משמעית שלא ייתכן להגיע להישגים ללא הצבת דרישות אקדמיות, רק בישראל תלמיד יכול לסיים את בית הספר העל יסודי כשהישגיו הלימודיים נמוכים ביותר, נוכחותו רדודה לפי כל אמת מידה שהיא, ורק "מדיניות משרד החינוך", זו האוסרת קיומו של סף קבלה לבית הספר העל יסודי, מחד, והנשרה מאידך, מאפשרת לו לסיים את כיתה י"ב ללא השקעת מאמצים כלל ובנוכחות מזערית. איני רוצה ליצור רושם שגוי כאילו אני תומך בהנשרה מסיבית של תלמידים ו"השלכתם" לרחובות. ואולם, מאידך, אני מתריע כבר שנים רבות על מצב בלתי נסבל, זה המשווה את מערכת החינוך לרכבת שלה שתי תחנות בלבד - וכל העולה בתחנת המוצא יורד בתחנה האחרונה. אם החלטנו שזו מדיניות החינוך בישראל ואנו בעד מתן אפשרות לכל התלמידים לסיים את כיתה י"ב ללא תלות במאמציהם ובהישגיהם, חייבים אנו לקבל באומץ ובגבורה גם כישלונות חינוכיים, שהינם פרי באושים של החלטה זו. מכיוון שאני מתנגד נמרצות להשלכת ילדים שאינם משיגים לרחובות, אני סבור שחובת המדינה למצוא עבורם מסגרת מתאימה, כדוגמת מערכת החינוך המקצועי, שנעלמה ממחוזותינו. אם לא נמהר להחזירה ונשתהה בפעולה זו, ניאלץ לשלם את המחיר החינוכי עוד שנים רבות. מכאן אני מבקש להשיב את הקוראים לנושא הכישלון במבחני המיצ"ב, "פיזה" ודומיהם: התלמיד הישראלי הממוצע הינו חסר מוטיבציה לימודית שלא באשמתו - עולם המבוגרים הנחיל לו את התחושה הברורה שאין כל סיבה להתאמץ, שהרי דרכו סלולה להמשך הלימודים גם אם לא יעשה מאומה, יפריע לחבריו לכיתה ויהפוך את משימתו של המורה לבלתי אפשרית. מורה המלמד בכיתה עמוסה לעייפה, כאשר חלק ניכר מהתלמידים הם לקויי למידה ללא פתרון חינוכי אמיתי, וחלק הם תלמידי החינוך המיוחד ששובצו בחינוך הרגיל בגלל מדיניות משרד החינוך - מורה כזה אינו יכול להפוך לפתע פתאום לקוסם, ולהשיג את הבלתי אפשרי. ואם התייחסנו להורים - הורה פינלנדי לא יעז לשגר למורהו של בנו מכתב הצדקה לאי הכנת שיעורים בתואנה של ביקור אצל הסבתא (כפי שעושים הורים לתלמיד בכיתה ב', שבה לומדת בתה של אחת המורות מבית ספרנו), לא יעז לקחתו לבילוי באילת באמצע השבוע רק כיוון שמצא "דיל" טוב (לעתים אף ללא הודעה מוקדמת), ואף לא ייצא עם בנו לחופשת סקי יום אחד לאחר תום חופשת החנוכה, כי אז "הכרטיסים זולים". גם שרת החינוך, הפרופ' יולי תמיר, התייחסה לנושא הזה בעת האחרונה בריאיון לכלי התקשורת, כאשר הבהירה ש"החברה הישראלית לא משדרת לילדים את המסר שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב. אנחנו לא מסתכלים על השכלה בתור ערך, והמסרים אצלנו אינם אינטלקטואליים. הורים מעטים בלבד בודקים את שיעורי הבית של ילדם ומקפידים שימלא אחר כל המטלות. הורים מעטים בלבד אומרים לילדים שלהם "זו ההזדמנות שלכם ללמוד ולהשקיע". תחושת המורים היא שההורים דוחפים ילדים לעשות כסף או ללכת ליחידות נבחרות, לא להצטיין בלימודים, וזה בא לידי ביטוי בציונים. איני סבור שהאשם הוא רק בהורים, וייתכן שיימצאו גם מורים ירודים, בדיוק כפי שניתן למצוא בעלי מקצוע כאלה בכל ענף (אמר פעם אדם חכם שבעוד טעויותיהם של המורים נמדדות בבחינות, הרי טעויותיהם של הרופאים קבורות עמוק באדמה...). אך האמת ניתנת להיאמר, שגם החברה הישראלית (אני יודע שאנו לא אוהבים להשתמש בכינוי זה כי החברה הינה אני, אתם ואנחנו) מעדיפה להצהיר על חשיבות החינוך, במקום לקיים את מה שמצריכה חשיבות זו הלכה למעשה. גם משרד החינוך אינו יכול לטעון ל"ניקיון כפיו", שכן המורים אינם פועלים בחלל ריק, והמסרים החינוכיים המועברים לתלמידים, תוכניות הלימודים המתחלפות חדשות לבקרים, הגיבוי הכמעט מוחלט שאותו מקבל התלמיד, והעדר קו ברור של משמעת ו"יד חזקה", כל אלה מעבירים שדר שאותו התלמידים קולטים היטב: אין צורך להתאמץ כי ממילא תוכל להגיע לסוף הדרך ללא קושי (כמעט). אלה הששים כל כך להשמיץ את מערכת החינוך ואת המורים נוטים לשכוח לעתים כי יש לנו גם הישגים הראויים להערכה: אל לנו לשכוח כי אלפי הרופאים, המהנדסים, אנשי הרוח והיצירה, הקצינים הקרביים, האמנים והמשוררים הינם פרי עמלם של אנשי החינוך, שהשקיעו במלאכה זו את מיטב שנותיהם ואונם. לסיכום: אני מאמין כי ניתן להגיע להישגים אקדמיים גבוהים, אך זאת רק אם נשכיל להבהיר לילדינו-תלמידינו ש"בשביל כבוד צריך לעבוד"