התייעצות פחד מאטרקציה שנבקר

[אנה חדשה]

התייעצות פחד מאטרקציה שנבקר

בשבוע הבא נסע ללונדון. הילד מפחד מארמון המלכה. אמרנו שלא נכנס אלא רק נסתכל על החלפת המשמרות והמסביב. ועדיין הוא לא רוצה. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד. מצד שני, גם אני וגם אחיו מאד רוצים ללכת. לא נחזור ללונדון בשנים הקרובות. האם יש דרך לשנות את הפחד שלו? להסיח את דעתו תוך כדי הביקור?

 

[איילמירי]

ממה הוא מפחד? הוא מסביר?

 

[schlomitsmile]

יתכן שיש דרך
היא מתחילה מלתת לפחד שלו מקום
ומלנסות להבין ממה הוא נובע.
האם אפשרי לשוחח איתו על העניין?
אם לא, אולי הוא יהיה מוכן לצייר את הסצנה של חילופי משמרות,
ומתוך הציור ניתן יהיה לפענח מה מפחיד אותו
ואז לנסות להרגיע את הפחד הזה.
&nbsp
אולי הוא ראה איזה סרט מפחיד שהיה בו ארמון?
האם הארמון מפחיד אותו או אולי החיילים?
אולי עדרי התיירים, ההצטופפות עם ההמונים?
&nbsp
האם הוא צפה בסרטון שרואים בו את חילופי המשמר,
יודע מה באמת קורה שם,
או שיש לו איזושהי תמונה בראש של העניין שמבוססת על דמיונו?

 

[אנה חדשה]

האמת שהוא הסכים לבוא

ראה סרטון של חילופי משמר. סיכמנו שמסתכלים יחסית מרחוק והוא מחזיק לי יד.
מעצבן אותי שאין לי מושג ממה הוא מפחד, לא הצלחתי להבין

 

[schlomitsmile]

יופי

אולי הסרטון הפך את זה למשהו פחות לא ידוע, יותר ברור ולכן פחות מפחיד.
נהדר שהוא יודע להגיד מה הוא צריך (מרחק, יד של אמא)

יתכן שעדיין זה מלחיץ מכדי שיוכל להסביר מה מפחיד אותו
ולאחר מעשה, בתקוה שיהיה לו בסדר, אולי אפילו ייהנה,
הלחץ יירד וזה יאפשר לו להסביר.

 

[arana1]

אולי

אולי זה קשור למשהו שקראתי בביוגרפיה של איינשטיין ומאוד הזדהיתי איתו שהוא מספר שם שכילד מצעדי צבא הטילו עליו אימה גדולה כי נוקשות הקצב והתנועה והצורה האחידה ואנשים מתנהגים בדיוק אותו דבר.
וזה באמת הדבר הכי אלים שישנו, בוודאי לעיני ילד מיוחד, פתוח ורגיש, שמחפש, לשווא, עולם וחברה שבה יש פתיחות וקבלה לקצב וצורה שונה.

אחדות קצב וצורה זה פשיזם כחני, היררכיה נוקשה, בשביל אנשים רגישים ומוסריים זה סיוט נורא, והם חווים אותו כך גם לפני שהחוויה החושית מתרגמת אצלם למחשבה מודעת

 

[אנה חדשה]

זה היה נורא

כמו שרשמתי, הוא הסכים לבוא. הגענו והכל נראה תקין. לא הראה שום סימן של מצוקה והתבונן בעניין וללא פחד. אבל היה מאד עמוס, אולי גם זה קשור.
בכל אופן, אחרי זה קיבל התקף קשה. גם בדיאבד לא הצליח להסביר אלא המציא משהו לגמרי לא נכון.
בכל אופן, הוא סירב להמשיך ללכת. המתנתי בלי ללחוץ עליו אבל בשלב מסוים אמרתי מה הוא רוצה שנעשה. שאם הוא לא רוצה להמשיך, אחזיר אותו ארצה. ביקש לקחת אותו למטוס בתנאי שלא אטוס איתו.
בסוף הלך איתנו אבל סירב לשלב לידי באוטובוס. דיבר בסימני ידיים בלי מילים. ירדנו מהאוטובוס וסירב ללכת. בשלב מסויים משכתי אותו ביד ואז התחיל לעשות קולות התנגדות. אמרתי לו שאנחנו בחו"ל ויחשבו שאני חוטפת אותו. ביקש טלפון להתקשר למשטרה בעצמו.
הפתרון שמצאתי הוא להתקשר ארצה שידבר עם הסבתא. זה עזר והסכים ללכת. נכנסנו לחנות לגו שהוא אוהב וחשבתי שהכל טוב. ואז הגיע הרגע הכי קשה. הוא עמד בקומה שנייה על מן מרפסת איתי ואז אמר שהוא רוצה לקפוץ. נורא נחלצתי. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושלא יסכן את עצמו וכד'. אמר שרוצה לקפוץ כדי לפגוע בי. אז שוב דיברתי איתו והצעתי שיילך לבנות בלגו. הוא הלך בשמחה ואז אמר שהוא הולך לכתוב בלגו אני שונא את אמא שלי. חשוב לציין שהוא הכי קשור אלי וגם אמר שאני הכי נחמדה אליו במשפחה וכד'.
כשהוא אמר שהוא רוצה לקפוץ, הוא לא עשה שום צעד שהראה שיש סיכוי שיעשה זאת. אבל הוא נראה רציני ולא נראה כאילו סתם אמר את זה.
אני לא יודעת מה לעשות.
בהמשך הטיול היו פעמיים שרב עם אחיו ויצא מהחדר במלון אבל נשאר לעמוד ליד.
אולי זה נשמע כמו תירוץ, אבל לחצתי עליו ללכת אחרי שהמתנתי הרבה זמן בתקווה שיירגע. אבל גם אחיו לחץ עלי להמשיך ללכת. הגעתי למסקנה שאני חייבת לספר לו על האבחון כי זה יעזור לו להבין את אחיו וגם אותנו. אבל אחיו עדיין לא בשל לדעת. אז אין לי מושג.
אני מניחה שלאוטיסט קשה לצאת מהמסגרת הרגילה (אם כי עד עכשיו לא הרגשתי את זה בשום שינוי כולל מעבר לארץ אחרת) והוא גם מכור למסכים והיה ללא מסך כל השבוע, והיחסים עם אחיו לא מדהימים והיה תקוע איתו.
אבל אני לא יודעת מה לעשות. האם במצב זה כדאי לשקול לתת לו תרופות?
חזרנו ארצה והכל תקין. וגם מה שלא מושלם, הוא לא מפחיד ואין לנו בעיה להתמודד.

 

[schlomitsmile]

באמת כואב וקשה נורא...
יכול להיות שדוקא בגלל שאת הכי קרובה וקשובה לו, זה יצא כלפייך
כי אולי זו סוג של זעקה, ואת היחידה שיש סיכוי שתשמע אותה.

לעניות דעתי חיוני לספר לו על האבחון.
אבל שהמסר יהיה אמיתי וחיובי-
לא מסר של "אתה לקוי"
אלא מסר מהסוג של אמה של טמפל גרנדין:
DIFFERENT ,NOT LESS
ה

שלי למשל, עד לאבחון נהג להכות על ראשו ולומר "אני דפוק".
מאז ששמע ממני על האבחון ושוחחנו עליו (הוא היה אז בן 6 וחצי),
חדל מזה.
זה עושה סדר בראש, מבהיר דברים, מראה שיש אור בקצה המנהרה
(כאמור- אם מעבירים מסר אמיתי וחיובי).

והאח, בן כמה הוא?
יש ספר שנועד לעזור להורים לשוחח עם האחים הקטנים
על האחים הא"סים שלהם.
גם אם האח הא"ס אינו כמו האח בסיפור, זה יכול להיות פתיח לשיחה.
יש לי אח מיוחד/ מאיה אריאל
http://nuritha.co.il/he/node/11038

 

[אנה חדשה]

אחיו בן 12 בוגר מאד

הקטנים עוד ממש קטנים

 

[schlomitsmile]

כשכתבת "אחיו עדיין לא בשל לדעת" לאיזה אח התכוונת?

 

[אנה חדשה]

המאובחן

בן 9.
אגב, אני חושבת שבן 12 יעזור בבית אם יידע אבל יתבייש בחוץ. גם ככה הוא חסר ביטחון עצמי בצורה חיצונית.

 

[schlomitsmile]

כלומר מי שנראה לך לא בשל לדעת זה הילד הא"ס עצמו, לא אחיו?
למה כוונתך "לא בשל"?
מאיזו בחינה?
&nbsp
האם את מרגישה בשלה לספר לו, לשוחח איתו על העניין?

 

[אנה חדשה]

הוא מאד תינוקי ולא בוגר

הגיל הרגשי שלו לא עובר את גיל 5.
מצד שני, הוא אוהב מאד מדעים אז אולי כדאי ללכת על הקטע של שונות המוח.
כן, אני בשלה מאד לספר לו כי הנסיעה לחו"ל הדגישה את השונות. יכול להיות ואם נכנס לשגרת הלימודים וכו הרצון שלי יפחת.