התיעצות
שלום רב אני בת 30, נשואה מזה 6 שנים ואם לבן שנתיים וחצי. מזה שנתיים כמעט ולא עובר יום שאני לא חושבת על גירושים. אנחנו אנשים שונים מאוד (ואת זה ראיתי גם בתחילת הקשר, וגם אז לא באמת הייתי בטחה האם אני צריכה להתחתן איתו, אבל זה לא משנה כרגע, כי זה נעשה וצריך לראות מה עושים עכשיו). אני בן אדם פתוח ותקשורתי, הוא סגור מופנם ועצבני, לי לוקח די הרבה זמן "להתחמם/להתעצבן" אבל אם זה קורה – לוקח גם זמן לשכוח/לסלוח. בעלי, הוא ההיפך הגמור – "נדלק" בשניה ואחרי כמה דקות נרגע. המשמעות היא שקל מאוד לעורר אצלו התפרצויות שמלוות בצעקות, זריקת דברים, מעבר לכך שזה מאוד לא נעים לי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לגדל ילד בסביבה כזאת ושזה סוג התקשורת אליו ייחשף. אנחנו כמעט ולא מדברים: בטלפון רק בענייני סידורים, קניות, הנחיות לביצוע אחד לשני. מבחינתו – דיבור בטלפון זה בזבוז זמן אבל אנחנו גם לא מדברים בבית כי שנינו עובדים הרבה (לי יש קרירה בהיטק ובעלי עצמאי), ובשעות הערב נמצאים בבית רק לסירוגין, כלומר בכל ערב נתון רק אחד מאיתנו נמצא בבית עם הילד והשני חוזר מאוחר יחסית. אנחנו ביחד בסופי שבוע ואז בעצם יש מריבות. התקשורת בינינו לקויה מאוד. בעלי לא מאמין בטיפול כי לדעתי זה בזבוז כסף. אמרתי לו כבר לא פעם אחת שאני רוצה להתגרש, הוא לא התנגד בתוקף, ואם הייתי מתעקשת זה מה שהיה קורה, עקרונית הוא לא היה רוצה והנימוק שלו לכך שצריך לגדל ילד יחד (אגב, הוא פשוט מטורף על הבן שלנו, מאוד אוהב אותו ואף פעם לא צועק עליו).הצעתי לו ללכת לסדנת הורים (של מכון אדלר) ולהפתעתי הוא הסכים, ואנחנו בעיצומה של סנדה. לפני שבוע הוא אמר לי שהוא מפיק מזה לא מעט גם על עצמו ועל חיי הזוגיות שלנו. יש לי שתי שאלות: האם טיפול שאלך אליו לבד עשוי להועיל? (אם כן, אשמח לקבל המלצות על פסיכולוג/ית בחיפה) הכי קשה לי עם זה שאני כל הזמן בהתלבטות האם זה נכון לי להתגרש (אני משוכנעת שלא נכון להישאר עם בעלי רק בגלל הילד). כי מצד אחד – אני מרגישה שאנחנו שונים ואין בינינו הבנה וחברות כפי שהייתי רוצה, ומצד שני אני נורא מפחדת להיות לבד (למרות ש(סליחה שאומר זאת על עצמי) אני נראית טוב, יש לי עבודה מצוינת,ועל פניו, אין סיבה שכך זה יהיה), ובעלי גם בן אדם מאוד חם (למרות שלא יודע להראות זאת כל כך), הוא מאוד משתדל בכל מה שקשור לבית. מילה "משתדל" לא בדיוק נכונה, זה פשוט האופי שלו (הוא לא עושה את זה למעני), הוא עושה קניות, מנקה, מטפל בילד – ממש לא פחות ממני, זה לא שאני לוקחת זאת כמובן מאליו, והחשש שלי שבחיפוש לאחר התקשורת וחברות, אני אצטרך לוותר על דברים טובים אחרים שיש לי בבית.
שלום רב אני בת 30, נשואה מזה 6 שנים ואם לבן שנתיים וחצי. מזה שנתיים כמעט ולא עובר יום שאני לא חושבת על גירושים. אנחנו אנשים שונים מאוד (ואת זה ראיתי גם בתחילת הקשר, וגם אז לא באמת הייתי בטחה האם אני צריכה להתחתן איתו, אבל זה לא משנה כרגע, כי זה נעשה וצריך לראות מה עושים עכשיו). אני בן אדם פתוח ותקשורתי, הוא סגור מופנם ועצבני, לי לוקח די הרבה זמן "להתחמם/להתעצבן" אבל אם זה קורה – לוקח גם זמן לשכוח/לסלוח. בעלי, הוא ההיפך הגמור – "נדלק" בשניה ואחרי כמה דקות נרגע. המשמעות היא שקל מאוד לעורר אצלו התפרצויות שמלוות בצעקות, זריקת דברים, מעבר לכך שזה מאוד לא נעים לי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לגדל ילד בסביבה כזאת ושזה סוג התקשורת אליו ייחשף. אנחנו כמעט ולא מדברים: בטלפון רק בענייני סידורים, קניות, הנחיות לביצוע אחד לשני. מבחינתו – דיבור בטלפון זה בזבוז זמן אבל אנחנו גם לא מדברים בבית כי שנינו עובדים הרבה (לי יש קרירה בהיטק ובעלי עצמאי), ובשעות הערב נמצאים בבית רק לסירוגין, כלומר בכל ערב נתון רק אחד מאיתנו נמצא בבית עם הילד והשני חוזר מאוחר יחסית. אנחנו ביחד בסופי שבוע ואז בעצם יש מריבות. התקשורת בינינו לקויה מאוד. בעלי לא מאמין בטיפול כי לדעתי זה בזבוז כסף. אמרתי לו כבר לא פעם אחת שאני רוצה להתגרש, הוא לא התנגד בתוקף, ואם הייתי מתעקשת זה מה שהיה קורה, עקרונית הוא לא היה רוצה והנימוק שלו לכך שצריך לגדל ילד יחד (אגב, הוא פשוט מטורף על הבן שלנו, מאוד אוהב אותו ואף פעם לא צועק עליו).הצעתי לו ללכת לסדנת הורים (של מכון אדלר) ולהפתעתי הוא הסכים, ואנחנו בעיצומה של סנדה. לפני שבוע הוא אמר לי שהוא מפיק מזה לא מעט גם על עצמו ועל חיי הזוגיות שלנו. יש לי שתי שאלות: האם טיפול שאלך אליו לבד עשוי להועיל? (אם כן, אשמח לקבל המלצות על פסיכולוג/ית בחיפה) הכי קשה לי עם זה שאני כל הזמן בהתלבטות האם זה נכון לי להתגרש (אני משוכנעת שלא נכון להישאר עם בעלי רק בגלל הילד). כי מצד אחד – אני מרגישה שאנחנו שונים ואין בינינו הבנה וחברות כפי שהייתי רוצה, ומצד שני אני נורא מפחדת להיות לבד (למרות ש(סליחה שאומר זאת על עצמי) אני נראית טוב, יש לי עבודה מצוינת,ועל פניו, אין סיבה שכך זה יהיה), ובעלי גם בן אדם מאוד חם (למרות שלא יודע להראות זאת כל כך), הוא מאוד משתדל בכל מה שקשור לבית. מילה "משתדל" לא בדיוק נכונה, זה פשוט האופי שלו (הוא לא עושה את זה למעני), הוא עושה קניות, מנקה, מטפל בילד – ממש לא פחות ממני, זה לא שאני לוקחת זאת כמובן מאליו, והחשש שלי שבחיפוש לאחר התקשורת וחברות, אני אצטרך לוותר על דברים טובים אחרים שיש לי בבית.