התכשיטים של אשתו של אלוהים
מה זה?!, שאלתי אותו. מצטער, אם הייתה לי ממחטה הייתי נותן לך אבל זה כל מה שיש... עיניי מלאות הבושה נשמטו לרצפה הרטובה. טיפשה אחת! גערתי בעצמי, איך את יכולה לצעוק ככה על חסר בית מסכן שבסך הכל ראה אותך בוכה ורצה לעזור לך. ידו דחקה בי קצת, הנה הנה קחי. לקחתי את נייר העיתון המקומט וחייכתי. תודה, זה הרבה יותר טוב ממחטה. בטח שיותר טוב! זה כמו, זה כמו.. כמו ממחטת משי רקומה עם חוטי זהב אמר לי בחיוך מנצח. יום שלישי גשום, 10:00 בלילה, שנינו ישובים על אותו ספסל בחוץ. שקט. את יודעת, הוא לפתע אומר לי, את הדמעות שלי כבר גמרתי מזמן. חייכתי. הלוואי והיה לי מלאי דמעות שהייתי יכולה לסיים, ככה לא הייתי בוכה כל הזמן. במשך השעה הבאה נתן לי האיש המקסים הזה את תמצית חייו. אבל איך איך?, לא הבנתי, תסלח לי על החוצפה, אבל איך אתה יכול להיות כ``כ מאושר ללא משפחה, ללא חברים, ללא בית... הוא היישיר את מבטו אליי עיניו הכחולות קרות כקרח. דימויים - אמר ולא הוסיף. דימויים? שאלתי לא מבינה. כן כן, התרכך לפתע, בואי אני אסביר לך. את אומרת שאין לי משפחה נכון? הנהתי בראשי להסכמה, הרי זו שטות מוחלטת! גער בי בחיוכו המנצח. יש לי את המשפחה הכי גדולה בעולם. כל איש ואישה שעוברים ברחוב, כל ילד, כל ילדה, כולם חלק ממשפחתי. כאשר ראה ששום תגובה לא מגיעה מצידי פרט לעייני שנפתחו בתדהמה המשיך המקסים להסביר. זה עוד לא הכל זה עוד לא הכל המשיך, את אומרת שאין לי חברים, נו באמת!, חייכתי מחכה בציפייה לבאות, איך את יכולה להעליב ככה את הג`וקים, הציפורים, הנמלים, העכברים... ועוד לפני שהצלחתי להשחיל מילה המשיך, ובקשר לבית... כאן נעצבו קצת עיניו, פעם היה לי בית, בית רגיל כמו לכולם. עם מיטה וטלויזיה וארון ומקרר. אבל, מה זה חשוב, העיף את העצבות שנכנסה בו לפתע בניד ראש אחד, עכשיו יש לי בית יותר טוב. ראית פעם בית עם עצי אורן בתוכו?, לא, עניתי בחיוך. הבית שלי אין כדוגמתו בכל העולם כולו עם הפרחים שבו והשמש, האדמה והגשם, עמודי החשמל ותחנות האוטובוס, אבל הכי הכי חשוב עם התכשיטים. תכשיטים? שאלתי מופתעת. הסתכלתי סביב מנסה להבין. אני לא רואה כאן תכשיטים... אה... אמר המקסים בפליאה והורה באצבעו לשמיים. שם, שם התכשיטים. אנשים רגילים חושבים שהם מבינים. אסטרונאוטים, חוקרי חלל שקוראים לדברים האלה כוכבים. אבל אני יודע את האמת, את רואה רואה!? צעק לי, התכשיטים האלו שם למעלה הם התכשיטים של אשתו של אלוהים. 23:30 בלילה. שנינו יושבים ומביטים בהשתאות לשמיים. הרבה תכשיטים יש לה, לאשתו של אלוהים, אמרתי שוברת את השקט. כן, אמר הוא בשקט. כאשר מישהו נולד היא מאבדת תכשיט אך מייד אח``כ במותו של אחר היא זוכה בחדש, יקר ויפה פי כמה מקודמו שנפל. לקחתי את ידו, זה לא אמור להיות ההיפך? שאלתי, ז``א בד``כ אומרים שכאשר מישהו מת כוכב נופל לא כאשר הוא נולד... הוא לא הגיב רק עיניו נהיו כבדות והוא נשען לאחור על הספסל ידי מחזיקה בידו. 24:00 בלילה. שקט מתוק משתרר ביננו ועיננו נעצמות לאיטן. לאחר רבע שעה לערך פתחתי את עיניי, מתרוממת קצת, מתיישרת. אמממ... טוב הגיע הזמן שאני אזוז הביתה... שום תגובה. הסתכלתי עליו נזכרת לפתע שאינני יודעת את שמו. סליחה, נערתי אותו קלות, סליחה... אין תזוזה. בין המולת המשטרה והאמבולנס והאנשים שהתגודדו לראות ברחוב זזתי אחורה והסתכלתי לשמיים.ושם הוא היה. תכשיט חדש יקר ויפה נוסף לאשתו של אלוהים, מנצנץ לו בעוז חצוף שם למעלה. הכי גדול, הכי יפה.
מה זה?!, שאלתי אותו. מצטער, אם הייתה לי ממחטה הייתי נותן לך אבל זה כל מה שיש... עיניי מלאות הבושה נשמטו לרצפה הרטובה. טיפשה אחת! גערתי בעצמי, איך את יכולה לצעוק ככה על חסר בית מסכן שבסך הכל ראה אותך בוכה ורצה לעזור לך. ידו דחקה בי קצת, הנה הנה קחי. לקחתי את נייר העיתון המקומט וחייכתי. תודה, זה הרבה יותר טוב ממחטה. בטח שיותר טוב! זה כמו, זה כמו.. כמו ממחטת משי רקומה עם חוטי זהב אמר לי בחיוך מנצח. יום שלישי גשום, 10:00 בלילה, שנינו ישובים על אותו ספסל בחוץ. שקט. את יודעת, הוא לפתע אומר לי, את הדמעות שלי כבר גמרתי מזמן. חייכתי. הלוואי והיה לי מלאי דמעות שהייתי יכולה לסיים, ככה לא הייתי בוכה כל הזמן. במשך השעה הבאה נתן לי האיש המקסים הזה את תמצית חייו. אבל איך איך?, לא הבנתי, תסלח לי על החוצפה, אבל איך אתה יכול להיות כ``כ מאושר ללא משפחה, ללא חברים, ללא בית... הוא היישיר את מבטו אליי עיניו הכחולות קרות כקרח. דימויים - אמר ולא הוסיף. דימויים? שאלתי לא מבינה. כן כן, התרכך לפתע, בואי אני אסביר לך. את אומרת שאין לי משפחה נכון? הנהתי בראשי להסכמה, הרי זו שטות מוחלטת! גער בי בחיוכו המנצח. יש לי את המשפחה הכי גדולה בעולם. כל איש ואישה שעוברים ברחוב, כל ילד, כל ילדה, כולם חלק ממשפחתי. כאשר ראה ששום תגובה לא מגיעה מצידי פרט לעייני שנפתחו בתדהמה המשיך המקסים להסביר. זה עוד לא הכל זה עוד לא הכל המשיך, את אומרת שאין לי חברים, נו באמת!, חייכתי מחכה בציפייה לבאות, איך את יכולה להעליב ככה את הג`וקים, הציפורים, הנמלים, העכברים... ועוד לפני שהצלחתי להשחיל מילה המשיך, ובקשר לבית... כאן נעצבו קצת עיניו, פעם היה לי בית, בית רגיל כמו לכולם. עם מיטה וטלויזיה וארון ומקרר. אבל, מה זה חשוב, העיף את העצבות שנכנסה בו לפתע בניד ראש אחד, עכשיו יש לי בית יותר טוב. ראית פעם בית עם עצי אורן בתוכו?, לא, עניתי בחיוך. הבית שלי אין כדוגמתו בכל העולם כולו עם הפרחים שבו והשמש, האדמה והגשם, עמודי החשמל ותחנות האוטובוס, אבל הכי הכי חשוב עם התכשיטים. תכשיטים? שאלתי מופתעת. הסתכלתי סביב מנסה להבין. אני לא רואה כאן תכשיטים... אה... אמר המקסים בפליאה והורה באצבעו לשמיים. שם, שם התכשיטים. אנשים רגילים חושבים שהם מבינים. אסטרונאוטים, חוקרי חלל שקוראים לדברים האלה כוכבים. אבל אני יודע את האמת, את רואה רואה!? צעק לי, התכשיטים האלו שם למעלה הם התכשיטים של אשתו של אלוהים. 23:30 בלילה. שנינו יושבים ומביטים בהשתאות לשמיים. הרבה תכשיטים יש לה, לאשתו של אלוהים, אמרתי שוברת את השקט. כן, אמר הוא בשקט. כאשר מישהו נולד היא מאבדת תכשיט אך מייד אח``כ במותו של אחר היא זוכה בחדש, יקר ויפה פי כמה מקודמו שנפל. לקחתי את ידו, זה לא אמור להיות ההיפך? שאלתי, ז``א בד``כ אומרים שכאשר מישהו מת כוכב נופל לא כאשר הוא נולד... הוא לא הגיב רק עיניו נהיו כבדות והוא נשען לאחור על הספסל ידי מחזיקה בידו. 24:00 בלילה. שקט מתוק משתרר ביננו ועיננו נעצמות לאיטן. לאחר רבע שעה לערך פתחתי את עיניי, מתרוממת קצת, מתיישרת. אמממ... טוב הגיע הזמן שאני אזוז הביתה... שום תגובה. הסתכלתי עליו נזכרת לפתע שאינני יודעת את שמו. סליחה, נערתי אותו קלות, סליחה... אין תזוזה. בין המולת המשטרה והאמבולנס והאנשים שהתגודדו לראות ברחוב זזתי אחורה והסתכלתי לשמיים.ושם הוא היה. תכשיט חדש יקר ויפה נוסף לאשתו של אלוהים, מנצנץ לו בעוז חצוף שם למעלה. הכי גדול, הכי יפה.