התלבטות וגעגועים.. פוסט לרגשנים.
אתמול נכחתי בערב התרמה לעמותת גלאופ. זוהי עמותה שמטפלת ומשקמת נוער בסיכון ובמצוקה, אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, באמצעות סוסים.
לאחר נאומים של כל מיני ראשים, עלו על הבמה 12 נערים/בוגרים וכל אחד מהם סיפר בכמה מילים מה היה מצבו לפני שהגיע לחוות הסוסים הזו וכיצד הוא מרגיש היום. אחד מהם היה אוטיסט שנמצא שם שנים והפך למדריך. הוא לא מתקשר באמצעות מילים ולכן דיברו במקומו.
התרגשתי....
רציתי לקום מהכסא ולחבק כל אחד מהם.
לקראת הסוף הרגשתי שזהו, הדמעות שחונקות את גרוני חזקות ממני. הנחתי להן ליפול.
הרגשתי געגוע עז לתקופה שבה עבדתי עם ילדים. הייתי מורה מקצועית בבית ספר עם אוכלוסיה מאד הטרוגנית שזה פשוט הזוי ועם מקרים לא פשוטים:
באותה כיתה ישבו ילדים של שחקנים, אנשי תקשורת, רופאים ומפורסמים אחרים ובינהם ילדים של יצאניות, של עובדים זרים, ילדים של הורים שיכורים, שחיו בבתים הרוסים.
היו ילדים שלקחו תרופות הרגעה על בסיס קבוע, היו כאלו שבכל חודש היו צריכים להחליף תרופה כי הגוף כבר התרגל וההשפעה הייתה מתפוגגת......
נכחתי בהתקפי זעם של ילדים, בהתקפי חרדה, בסיטואציות שהרגשתי בהן חסרת אונים.
וההשפעה עלי, פיזית ונפשית, לא אחרה לבוא.
קמתי והלכתי מבלי להביט לאחור. ולא רציתי לחזור.
אבל אתמול קרה לי משהו.... הרגשתי געגוע עז.
כל היום אני מנסה לנתח מה קרה לי. למה לעזאזל אני מרגישה ככה? האם השתגעתי?
אתמול נכחתי בערב התרמה לעמותת גלאופ. זוהי עמותה שמטפלת ומשקמת נוער בסיכון ובמצוקה, אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, באמצעות סוסים.
לאחר נאומים של כל מיני ראשים, עלו על הבמה 12 נערים/בוגרים וכל אחד מהם סיפר בכמה מילים מה היה מצבו לפני שהגיע לחוות הסוסים הזו וכיצד הוא מרגיש היום. אחד מהם היה אוטיסט שנמצא שם שנים והפך למדריך. הוא לא מתקשר באמצעות מילים ולכן דיברו במקומו.
התרגשתי....
רציתי לקום מהכסא ולחבק כל אחד מהם.
לקראת הסוף הרגשתי שזהו, הדמעות שחונקות את גרוני חזקות ממני. הנחתי להן ליפול.
הרגשתי געגוע עז לתקופה שבה עבדתי עם ילדים. הייתי מורה מקצועית בבית ספר עם אוכלוסיה מאד הטרוגנית שזה פשוט הזוי ועם מקרים לא פשוטים:
באותה כיתה ישבו ילדים של שחקנים, אנשי תקשורת, רופאים ומפורסמים אחרים ובינהם ילדים של יצאניות, של עובדים זרים, ילדים של הורים שיכורים, שחיו בבתים הרוסים.
היו ילדים שלקחו תרופות הרגעה על בסיס קבוע, היו כאלו שבכל חודש היו צריכים להחליף תרופה כי הגוף כבר התרגל וההשפעה הייתה מתפוגגת......
נכחתי בהתקפי זעם של ילדים, בהתקפי חרדה, בסיטואציות שהרגשתי בהן חסרת אונים.
וההשפעה עלי, פיזית ונפשית, לא אחרה לבוא.
קמתי והלכתי מבלי להביט לאחור. ולא רציתי לחזור.
אבל אתמול קרה לי משהו.... הרגשתי געגוע עז.
כל היום אני מנסה לנתח מה קרה לי. למה לעזאזל אני מרגישה ככה? האם השתגעתי?
