התלבטות לגבי לידת בית - ארוך!../images/Emo178.gif
שלום, אני אמא לשתיים ועדיין לא בהריון נוסף, אבל מוצאת את עצמי מתעניינת יותר ויותר בלידת בית. כרגע אני בשלב איסוף מידע וזה נראה לי כמו מקום טוב להתחיל בו... רציתי לחלוק איתכן את התלבטויותיי: 1. נראה לי שהבעיה העיקרית של רוב הנשים ששוקלות לידת בית היא מה עושים במצב של מצוקת עובר. אז נכון שיכול להיות אמבולנס בסטנד ביי, אבל 20 דק' נסיעה בזמן מצוקה נראות לי הרות גורל, לא? בלידה השניה שלי (ויב"ק) התינוקת שלי נולדה כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה ואחת מידיה. בדיעבד הסבירו לי שזו הסיבה שהמוניטור הראה לאורך כל הלידה שאין האצות בדופק העובר. המיילדת קבעה כי ראשה של התינוקת צף ולכן נאסר עליי לקום מהמיטה ונאלצתי לשכב לאורך כל הלידה (עד שעלו על זה יכולתי קצת להתנועע על כדור הפיזיו, מה שהקל עליי מאד). מה עושים במצב כזה, למשל, בלידת בית? אולי אם לא היה מוניטור לא היו עולים על זה והיא היתה נחנקת? 2. הכאב - אני כל כך מפחדת ממנו. אני זוכרת איך אני לוחצת בפראות על כפתור האפידורל והמומה כשנודע לי שנגמר החומר בדיוק כשהתחילו צירי הלחץ. לקחתי גם פטידין, שהיה מחריד! וזה לאחר הפיטוצין שכנראה גרם לצירים להיות הרבה יותר גרועים. אני קוראת פה סיפורי לידה וכולם מתארים כאב עצום. הוא אמנם מתקבל בברכה, אבל כ-ו-א-ב!!! 3. מבנה פיזיולוגי - אני קטנה וצרה. בקושי רב הצלחתי להוציא מגופי תינוקת ששקלה 2.250 ק"ג. כמובן שחתכו חיץ. והרופאה שתפרה אותי אמרה לי (ברצינות, יש להוסיף) שהיא בחיים לא ראתה כזה מבנה צר ושאני נראית "ממש כמו בתולה" (זה ציטוט, אמיתי). חשבתי שאני מתפלצת למשמע התיאור האנטומי המדויק הזה... האם למרות המבנה הזה אני יכולה באמת לסמוך על הגוף שלי שיעשה את זה לבד? שתי סיבות עיקריות גורמות לי לחשוק בלידת בית. האחת - לידה שתנוהל על-ידי ולא ע"י צוות רפואי. כיוון שהלידה הראשונה שלי הסתיימה בקיסרי (רעלת הריון ו- HELPP סינדרום), היד הרבה יותר קלה על הסכין. בסוף הויב"ק שלי היה מונח ליד רגליי מכשיר הואקום... שיהיה... השניה - הניתוק הצורב מילדתי הקטנה זכור לי עד היום. כמה דמעות הזלתי מגעגועים אליה, וכמה לא היה מגיע לה להשאר לבד כ"כ הרבה זמן. תודה
מיכל
שלום, אני אמא לשתיים ועדיין לא בהריון נוסף, אבל מוצאת את עצמי מתעניינת יותר ויותר בלידת בית. כרגע אני בשלב איסוף מידע וזה נראה לי כמו מקום טוב להתחיל בו... רציתי לחלוק איתכן את התלבטויותיי: 1. נראה לי שהבעיה העיקרית של רוב הנשים ששוקלות לידת בית היא מה עושים במצב של מצוקת עובר. אז נכון שיכול להיות אמבולנס בסטנד ביי, אבל 20 דק' נסיעה בזמן מצוקה נראות לי הרות גורל, לא? בלידה השניה שלי (ויב"ק) התינוקת שלי נולדה כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה ואחת מידיה. בדיעבד הסבירו לי שזו הסיבה שהמוניטור הראה לאורך כל הלידה שאין האצות בדופק העובר. המיילדת קבעה כי ראשה של התינוקת צף ולכן נאסר עליי לקום מהמיטה ונאלצתי לשכב לאורך כל הלידה (עד שעלו על זה יכולתי קצת להתנועע על כדור הפיזיו, מה שהקל עליי מאד). מה עושים במצב כזה, למשל, בלידת בית? אולי אם לא היה מוניטור לא היו עולים על זה והיא היתה נחנקת? 2. הכאב - אני כל כך מפחדת ממנו. אני זוכרת איך אני לוחצת בפראות על כפתור האפידורל והמומה כשנודע לי שנגמר החומר בדיוק כשהתחילו צירי הלחץ. לקחתי גם פטידין, שהיה מחריד! וזה לאחר הפיטוצין שכנראה גרם לצירים להיות הרבה יותר גרועים. אני קוראת פה סיפורי לידה וכולם מתארים כאב עצום. הוא אמנם מתקבל בברכה, אבל כ-ו-א-ב!!! 3. מבנה פיזיולוגי - אני קטנה וצרה. בקושי רב הצלחתי להוציא מגופי תינוקת ששקלה 2.250 ק"ג. כמובן שחתכו חיץ. והרופאה שתפרה אותי אמרה לי (ברצינות, יש להוסיף) שהיא בחיים לא ראתה כזה מבנה צר ושאני נראית "ממש כמו בתולה" (זה ציטוט, אמיתי). חשבתי שאני מתפלצת למשמע התיאור האנטומי המדויק הזה... האם למרות המבנה הזה אני יכולה באמת לסמוך על הגוף שלי שיעשה את זה לבד? שתי סיבות עיקריות גורמות לי לחשוק בלידת בית. האחת - לידה שתנוהל על-ידי ולא ע"י צוות רפואי. כיוון שהלידה הראשונה שלי הסתיימה בקיסרי (רעלת הריון ו- HELPP סינדרום), היד הרבה יותר קלה על הסכין. בסוף הויב"ק שלי היה מונח ליד רגליי מכשיר הואקום... שיהיה... השניה - הניתוק הצורב מילדתי הקטנה זכור לי עד היום. כמה דמעות הזלתי מגעגועים אליה, וכמה לא היה מגיע לה להשאר לבד כ"כ הרבה זמן. תודה