פרפר בחשיכה
New member
התלבטות
אני לא יודעת אם זה המקום, אבל מרגישה צורך להתייעץ, לחלוק התלבטויות. אני משרתת בבסיס פתוח, למרות שנורא רציתי בסיס סגור, התרגלתי ליומיות אבל התחושה הזאת, של הבדידות לא עוזבת אותי. אני רואה את חברים שלי חוזרים הביתה בסופי שבוע, יוצאים עם חברים מהצבא. מכירים חברים אמיתיים. מתחברים לאנשים. בעוד שאני חוזרת כל יום הביתה, לבדידות הזאת. אף פעם לא באמת הצלחתי להתחבר. להיקשר למישהו. תמיד הייתי מרוחקת, מנותקת, מנתקת את עצמי בלי שום סיבה מיוחדת. בהתחלה מאוד נהניתי מהתפקיד שלי ולכן גם היה הרבה יותר קל, אבל בחודשים האחרונים אני מגיעה לבסיס וכבר בש.ג. אני מרגישה מעין מחנק. אני מסתובבת כל היום עם דמעות בעיניים, בתחושה נוראה. שהקירות סוגרים עליי, שהאנשים חונקים אותי. שאני לא יכולה להיות שם עוד דקה, שאני חייבת לנשום. המפקדים שלי הם פסיכולוגים ולכן כשהמצב כבר ממש החמיר והתחיל להזכיר לי את הדכאון שהיה לי כמה שנים קודם לכן בתיכון, החלטתי לפנות למפקד שלי. שיתפתי אותו ובאיזשהו מובן הרגשתי הקלה ובמובן אחר הרגשתי חשופה וחסרת אונים. שהוא יודע עכשיו עד כמה שבירה אני. הוא הציע לי טיפול, חזר על זה שוב ושוב וביקש ממני כמה פעמים לחשוב על זה ושהוא באמת חושב שזה מה שאני צריכה. אני מרגישה מוזר ללכת לקב"ן, זה נכון שזה פסיכולוג לכל דבר. אבל התחושה שלי היא שאני לא מקרה מספיק קיצוני. שאין לי בעיה אמיתית, לא עברתי שום אירוע טראומטי, הבית שלי מתפקד מעולה, לא חסר לי כלום ויש לי כל כך הרבה מעבר. אני מוקפת בכל מה שרק הייתי רוצה. אבל כל הזמן מרגישה לא שלמה עם עצמי, כאילו יש מעליי ענן שחור שמעיב על המצב רוח, יש ימים שאני מרגישה שאני כנראה לעולם לא אהיה שמחה. שכנראה "נועדתי" לחיות בעצב הזה. שאני פשוט כבדה ומשעממת. ותו לא. שאין לי סיכוי לחיות את החיים שלי פשוט בשלמות עם עצמי. ברור לי שהפיתרון הוא כנראה באמת בללכת לטיפול, אבל החששות על מה זה אומר עליי ושאולי הקב"ן יחשוב שאני סתם מגזימה, שאני סתם מבזבזת לו את הזמן. אני מפחדת להרגיש מובכת. באיזשהו מובן, להרגיש לא מספיק. כמו שאני מרגישה בכל מקום אחר. לא מספיק טובה לכלום. לא מספיק מתאימה. שגם לטיפול אני לא מספיק מתאימה. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, אבל החששות האלה לא עוזבים אותי ומצד שני אולי זה בדיוק הזמן, אולי בעזרת הטיפול הזה אני סוף סוף אוכל להשיל מעליי את מעטפת העצבות הזאת, שלמדתי לחיות איתה ובתוכה ולא לתת לעצמי לצאת ממנה, להיות שמחה, שלמה עם עצמי. ואולי אני לא אמצא שם פתרון וכבר ניסיתי כל כך הרבה, בכל כך הרבה דרכים שונות, טובות וגרועות, מזיקות ומועילות. אבל שום דבר לא באמת עזר. ואם זה לא יעזור....?
אני לא יודעת אם זה המקום, אבל מרגישה צורך להתייעץ, לחלוק התלבטויות. אני משרתת בבסיס פתוח, למרות שנורא רציתי בסיס סגור, התרגלתי ליומיות אבל התחושה הזאת, של הבדידות לא עוזבת אותי. אני רואה את חברים שלי חוזרים הביתה בסופי שבוע, יוצאים עם חברים מהצבא. מכירים חברים אמיתיים. מתחברים לאנשים. בעוד שאני חוזרת כל יום הביתה, לבדידות הזאת. אף פעם לא באמת הצלחתי להתחבר. להיקשר למישהו. תמיד הייתי מרוחקת, מנותקת, מנתקת את עצמי בלי שום סיבה מיוחדת. בהתחלה מאוד נהניתי מהתפקיד שלי ולכן גם היה הרבה יותר קל, אבל בחודשים האחרונים אני מגיעה לבסיס וכבר בש.ג. אני מרגישה מעין מחנק. אני מסתובבת כל היום עם דמעות בעיניים, בתחושה נוראה. שהקירות סוגרים עליי, שהאנשים חונקים אותי. שאני לא יכולה להיות שם עוד דקה, שאני חייבת לנשום. המפקדים שלי הם פסיכולוגים ולכן כשהמצב כבר ממש החמיר והתחיל להזכיר לי את הדכאון שהיה לי כמה שנים קודם לכן בתיכון, החלטתי לפנות למפקד שלי. שיתפתי אותו ובאיזשהו מובן הרגשתי הקלה ובמובן אחר הרגשתי חשופה וחסרת אונים. שהוא יודע עכשיו עד כמה שבירה אני. הוא הציע לי טיפול, חזר על זה שוב ושוב וביקש ממני כמה פעמים לחשוב על זה ושהוא באמת חושב שזה מה שאני צריכה. אני מרגישה מוזר ללכת לקב"ן, זה נכון שזה פסיכולוג לכל דבר. אבל התחושה שלי היא שאני לא מקרה מספיק קיצוני. שאין לי בעיה אמיתית, לא עברתי שום אירוע טראומטי, הבית שלי מתפקד מעולה, לא חסר לי כלום ויש לי כל כך הרבה מעבר. אני מוקפת בכל מה שרק הייתי רוצה. אבל כל הזמן מרגישה לא שלמה עם עצמי, כאילו יש מעליי ענן שחור שמעיב על המצב רוח, יש ימים שאני מרגישה שאני כנראה לעולם לא אהיה שמחה. שכנראה "נועדתי" לחיות בעצב הזה. שאני פשוט כבדה ומשעממת. ותו לא. שאין לי סיכוי לחיות את החיים שלי פשוט בשלמות עם עצמי. ברור לי שהפיתרון הוא כנראה באמת בללכת לטיפול, אבל החששות על מה זה אומר עליי ושאולי הקב"ן יחשוב שאני סתם מגזימה, שאני סתם מבזבזת לו את הזמן. אני מפחדת להרגיש מובכת. באיזשהו מובן, להרגיש לא מספיק. כמו שאני מרגישה בכל מקום אחר. לא מספיק טובה לכלום. לא מספיק מתאימה. שגם לטיפול אני לא מספיק מתאימה. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, אבל החששות האלה לא עוזבים אותי ומצד שני אולי זה בדיוק הזמן, אולי בעזרת הטיפול הזה אני סוף סוף אוכל להשיל מעליי את מעטפת העצבות הזאת, שלמדתי לחיות איתה ובתוכה ולא לתת לעצמי לצאת ממנה, להיות שמחה, שלמה עם עצמי. ואולי אני לא אמצא שם פתרון וכבר ניסיתי כל כך הרבה, בכל כך הרבה דרכים שונות, טובות וגרועות, מזיקות ומועילות. אבל שום דבר לא באמת עזר. ואם זה לא יעזור....?
