hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
עצמי ואיך שזה לא האני האמיתי ואז אולי זאת כאילו כמו "הישועה שלי" בסיפור הזה או משהו כזה ואז אולי בכל זאת אפשר לראות שאני לא הבחור הרע בסיפור הזה. לא שאני אומר שהיא הייתה הבחור הרע בסיפור הזה, ברור שלא, אבל לא כל סיפור חייב שיהיה לו "בחור רע".
יום ראשון ה-29 בדצמבר, שעת בוקר מוקדמת באופן יחסי, ובאופן נדיר, אני נזקק לשירותיה של רכבת ישראל.
טוב, אני מניח שזה מה שאני מקבל על הוצאת כספים מוגזמת ובלתי מבוקרת, שלא מספיק לוקחת בחשבון את הצורך להתחשב בתקציב החודשי, כמה יש, כמה יישאר, וכמה צריך להשאיר עד התקציב החודשי הבא, כך שאני לא יכול לקחת מונית כהרגלי.
אני עושה את דרכי לתל-אביב, לאכול במסעדה.
אני סטודנט באוניברסיטה. החיים שלי עמוסים ואני לא יוצא מספיק. כשאני כבר יוצא, בדרך כלל זה לא יהיה בשביל רק דבר אחד, אלא אם כן זה בשביל...אתם יודעים.
במיוחד לא במקרה כמו זה, שבו נגמר לי הכסף להתנייד במהירות וביעילות, ובוודאי שלא ביום חול, אבל דווקא די היה בא לי מסעדה באותו בוקר, יותר מידי זמן שלא הייתי במסעדה שהיא לא מקדונלד'ס או .K. F. C, מישהי מסוימת ארגנה לי חסימה בתפוז החל מערב ה-26 בדצמבר ועד הראשון בינואר כך שכבר הורידו לי דבר אחד מהראש וכבר הורידו ממני מחויבות מסוימת כך שפתאום היה קצת יותר זמן, כן ובכל זאת היה לי חוץ ממספיק כסף בשביל המסעדה, גם מספיק כסף לפחות בשביל המונית בדרך חזרה, וכבר יותר מידי זמן שלא "ירדתי אל האנשים" ו"ירדתי אל העם", ויש בי משהו שרוצה לעשות את זה ושמרגיש טוב לעשות את זה. בשבילי, בתור מישהו שלא מרבה להשתמש בתחבורה ציבורית, בשבילי זה כאילו כמו סוג של חוויה. הרכבת גם נמצאת במרחק של פחות מ-15 דקות הליכה מהבית שלי, או פחות משלוש דקות באוטובוס כאשר יש לי שני תחנות אוטובוס מתחת לבית. אני גם צריך לנסוע רק תחנה אחת ברכבת, במשך עשר דקות, ולרדת בתחנת הרכבת "תל-אביב ההגנה".
צירוף כל הגורמים האלו מטה את הכף מבחינתי, ובבוקר יום ראשון ה-29 בדצמבר אני עושה את דרכי למסעדה בתל-אביב.
ברכבת, אין לי מזל. נראה שיצאתי מהבית בדיוק באותו הזמן יחד עם כל שאר העולם (טוב, נו, שעת בוקר מוקדמת), כל מקומות הישיבה תפוסים ואני נאלץ לעמוד את 10 הדקות האלו יחד עם אנשים נוספים על-יד דלת הכניסה לקרון. די צפוף, אבל לא יותר מידי. יש גם אנשים שעומדים על המדרגות, כולל שלוש חיילות שבאותה שעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, כנראה עושות את דרכן בחזרה אל הבסיס שלהן. אני עומד יחסית קרוב אליהן. הן נמצאות על המדרגות המובילות מטה, והראשים שלהן נמצאים בערך בגובה של הנעליים שלי.
האנשים העומדים בקרבה מיידית אליי מביטים מעט בי ובבגדיי היקרים, ותיכף ומיד הם יודעים שאני לא באמת אחד מהם.
נעליים של דולצ'ה וגבאנה חדשות ב-6,000 שקל (הקודמות עלו 3,000), מכנסיים אני לא יודע להגיד בשלוף של איזה חברה, אבל הן עלו 400, חולצה של דולצ'ה וגבאנה ב-1,600, משקפיים של הוגו בוס ב-2,000. מכף רגל ועד ראש, כל הבגדים והאביזרים שוויים למעלה מ-10,000 שקל. על זה תוסיפו את זה שאני לבן, אירופאי, רוסי, חתיך מהמם, גבוה, בלונדיני לשעבר עם עיניים בהירות.
מלבד כל אלו אני כהרגלי מגולח, מסורק, מצוחצח, מבושם, מטופח, זוהר.
אני כל כולי משדר כלפי חוץ הוד והדר, ביטחון עצמי וסמכות; ועם כל גיד ונים של הגוף שלי אני משדר כלפי חוץ תחושות של יוקרה וכוח. אני מדיף ריח בושם יקר. הסקס פשוט נוטף ממני.
אני מה שגברים רוצים להיות, אני מי שנשים רוצות להיות איתו.
ממילא כבר יש לי הכול, אני כישרון טבעי, אבל עם העבודה הנוספת שלי על עצמי, על התזונה שלי, על הגוף שלי, על המראה שלי, אני אגדי.
וכל אלו הזוכים להתקרב ולהכיר אותי יותר ויותר, מגלים עם הזמן שאני רק יותר ויותר נהדר ממה שהיה נדמה תחילה.
בעודי עומד שם על יד דלת הקרון, הטלפון ביד, קצת מתכתב בוואטסאפ, קצת קורא כתבות, לפתע אני שומע לחשושים לא ברורים משלוש החיילות העומדות על המדרגות המובילות מטה. אני מתעלם מהן. פתאום אחת מהן פונה אליי במילים. אני לא יודע מאיפה האומץ המטורף הזה שלה לפנות כך, מילא אל זר גמור, אבל עוד אחד שנראה כאילו הוא בזה הרגע ירד מהר האולימפוס.
"סליחה?", היא פונה אליי.
בדרך כלל אני לא חושב כל-כך מהר, אבל הפעם אין ברירה, מכיוון שבאמת יש רק שנייה, מקסימום שתיים, עד שאצטרך לעשות את המינימום של המינימום ולהפנות אליה את פניי מהטלפון. בשנייה-שתיים האלו, יש לי החלטה לקבל.
איך אני מצידי פונה אליה? עם איזו הבעת פנים? עם אילו מילים, אם בכלל? באיזה קטע אני פונה אליה בחזרה? באיזו גישה? באיזו דמות?
כי מהצד האחד, יש את האותי האמיתי. מאור טוב הלב, הרגיש, עם האישיות הנהדרת, המנומס, המכבד. האני האמיתי. האני שאני באמת.
מהצד השני יש את האותי שאני מנסה לשדר לעולם. מאור הפוזיונר. מאור עם ההתנשאות. מאור עם העליונות. מאור שטוב יותר מכולם. גם במאור הזה יש הרבה מהמאור האמיתי, כי אני באמת פוזיונר, קצת מתנשא (לא מאוד), עליון, טוב יותר מכולם, ובאיזשהו מקום זה אדם שכיף להיות. זה אדם שזה נכון, עבורי, להיות הוא. הרי כבר יש לי את הבגדים, את המראה, את הכסף. נועדתי להיות כזה. הדמות הזאת מתלבשת עליי היטב. ושוב פעם, במידה מסוימת ועד גבול מסוים זה באמת אני. זה לא כאילו שאני עוטה עליי חזות ודמות כוזבות לחלוטין, כן? ובכל זאת, זה עדיין מאור פחות אמיתי מאשר המאור האמיתי באמת-באמת שאני בפנים. אמנם זה נכון שגם במאור הפוזיונר יש הרבה מהמאור האמיתי, אבל בכל זאת, זה עדיין מאור אמיתי פחות. באיזשהו מקום, זה מאור ששם את הדגש על התכונות הפחות טובות, והצדדים הפחות יפים. זה מאור מוקצן, שמקצין את הצדדים לא בהכרח הכי יפים, ושאני יכול על-פי בחירה להקצין אפילו עוד יותר.
יש כל-כך מעט זמן להחליט, ויכול להיות שהייתי מפשל או בוחר לא נכון, אבל עם כמה שהיה מעט זמן להחליט, כל הכיוונים הצביעו בכיוונה של בחירה נכונה אחת ויחידה לעשותה, ושכל בחירה אחרת תהיה שגויה. קודם כל, אני יודע שקודם כל אני לא לדוגמה בבית שלי, אם עם אנשים שאני מכיר. אני מוקף בזרים, שזאת הסביבה הכי עוינת או בעלת פוטנציאל להיות עוינת שיכולה להיות, אלא אם כן אני ממש מוקף באויבים של ממש. אני גם יודע מה אני משדר באותו רגע. אני יודע כמה יקרים הבגדים שאני לובש, אני יודע שאני מדיף ריח בושם ב-500 שקל, אני יודע כמה חתיך אני. ומעל הכול-אני יודע שפונה אליי אישה זרה, שמי יודע מי היא, מה היא רוצה ומה כוונותיה.
בהתרעה של רגע אני מקבל את ההחלטה הנכונה, ההגיונית, המתבקשת. אני פונה אל החיילת שפנתה אליי כבסגנון מאור הפוזיונר והמתנשא, ובוחר לעטות עליי דווקא את הצד הזה של עצמי.
בהחלטה שהתקבלה בתוך שבריר שנייה אינני פונה אליה במילים בחזרה, אלא אני פונה אליה עם גופי ועם פניי, אבל גם עם אלו אפשר לעשות הרבה מאוד, ולשדר הרבה מאוד.
אני מניע את ראשי, באיטיות מעושה, שמאלה ולמטה. גלגלי העיניים שלי כאילו כמו לא עומדים בקצב, כאילו שאני הרבה יותר מתעניין במה שאני קורא בטלפון מאשר בבחורה שפנתה אליי, ונעים בכיוונה לאט אפילו עוד יותר.
הטיית הראש כל-כך איטית שבמקום להימשך חצי שנייה עד שלושת רבעי שנייה היא נמשכת כשלוש שניות. גלגלי העיניים לא מצטרפות אל הראש בפנייתו עד תחילת השנייה השלישית.
כאשר אני פונה אליה במבטי, פני החרסינה היפייפות שלי עוטות הבעה מגעילה. הבעה מתנשאת, הבעה של תחושת חשיבות עצמית, הבעה של זלזול באדם העומד מולי. לא יותר מידי. חשוב שלא לעטות הבעה כזאת עד לכדי להגעיל את הסביבה, אלא בדיוק במידה הנכונה. מינונים זה הכול.
משנחו עיניי על עיניה, ומבלי שאני מזיז עוד את ראשי, אני מגלגל את עיניי גלגול מהיר מעיניה עד מטה לרגליה, ואז בחזרה מהר למעלה. אני לא באמת בוחן אותה והיא לא באמת מעניינת אותי, אלא אני רק מציג מצג שווא כאילו אני בוחן אותה, וכמובן שאני גם ודע לגרום לזה להיראות אמין. כאילו לא רק באמת הסתכלתי אלא גם באמת ראיתי. זה הכול חלק מהמשחק.
הדבר הזה שאני עושה עם העיניים כאילו כמו משדר לה כאילו כמו אני חושב לעצמי "מי ומה את?" בצורה מתנשאת, חצופה ומזלזלת.
לאורך כל הזמן הזה פניי עוטות הבעה לא רק של התנשאות, תחושת חשיבות עצמית וזלזול, אלא גם עוינות מתונה.
ביצועיי חסרי פגמים לחלוטין.
אני אמן של שפת גוף.
אני לא מעז להגיד שום דבר. זה הכול יותר מידי מושלם. אם אנסה להוסיף, רק אהרוס.
אחרי רגע קצר, כשהיא מבינה שאני מצידי לא עומד לפנות אליה במילים משל עצמי, ומעט מורתעת ממני, מההתנשאות, החשיבות העצמית, הזלזול, אולי קצת מתחרטת, אבל זה הרי מאוחר מידי מכדי לסגת עכשיו, היא מחייכת אליי בצורה שקצת לא הולמת את העוינות המתונה שבה פניתי אני אליה בחזרה, ואולי בעצם היא מנסה לרכך אותי במעט, ואז היא אומרת לי "היי, רק רציתי להגיד שאהבתי את הנעליים שלך".
באותו רגע אין לי יותר מידי זמן לחשוב, אבל בדיעבד אני לא יכול שלא לתהות לעצמי האם היא באמת רק ניסתה לפתח איתי שיחה ידידותית על הנעליים שלי, או ניסתה לפתח איתי שיחה ידידותית על הנעליים שלי כמקפצה לזה שהיא בעצם רוצה להתחיל איתי.
בכל מקרה, ובאותו רגע, מה שבאמת קורה ומה שאני באמת שוקל לעצמי, זה האם לרכך את הבעת הפנים, אולי אפילו לחייך קצת ולהגיד לה "כדאי מאוד שתאהבי את הנעליים שלי, הן עלו 6,000 שקל", ובכך ליידע בעצם הדבר לא רק אותה אלא את כל הסובבים, או להתעלם ולחזור לטלפון.
אין לי מספיק זמן לחשוב כמו שצריך מה יהיה יותר שחצני, ובלי לחשוב יותר מידי, אני פשוט מסתכל לה בעיניים עם אותה הבעת פנים לא מאוד נחמדה למשך עוד איזה שנייה לאחר שסיימה לדבר, ואז פשוט חוזר להיות בטלפון.
בדיעבד, אין לי ספק שהצלחתי לעשות ולקבל את הבחירה השחצנית ביותר. הרי לנצל את שאלתה בשביל ליידע אותה ואת כל הנוכחים במחיר השערורייתי של הנעליים החדשות שלי זה שחצני, אבל להתעלם מבן-אדם שמדבר אליך כמעט ישר בפרצוף שלך, כלומר פחות או יותר, היא הרי בכל זאת עמדה במרחק קטן מסוים וגם בגובה נמוך יותר מכיוון שעמדה על המדרגות, זה אפילו עוד יותר שחצני.
אני מחליט שאם היא או מי מחברותיה יפנו אליי במילים נוספות, הפעם אפילו לא ארים את הראש מהטלפון. זה הנתיב הנכון והשחצני ביותר לצעוד בו כעת.
גם אם אני אמות אני לא אסתכל עליהן שוב.
אבל אף-אחת מהן לא פונה אליי שוב פעם.
אני, וכפי מה שאני מכיר את עצמי, מצפה מעצמי להתחיל להרגיש קצת רע, אבל באותם רגעים אני לא מרגיש כלום חוץ מכוח.
הרכבת מגיעה אל תחנת תל-אביב ההגנה. אני יורד מבלי להסתכל עליהן. לא הסתכלתי עליהן שוב למשך כל שארית הנסיעה. אני אפילו לא מסתכל לאחור לאחר שירדתי בשביל לראות אם הן מאחוריי, אם זאת גם התחנה שלהן לרדת בה.
אני פשוט ממשיך ללכת עם הפנים ישר קדימה.
אני עד כדי כך טוב, ואני עד כדי כך עמוק בתוך המשחק.
אני יוצא מתחנת הרכבת ו...
זה נגמר.
באותם רגעים אני עדיין לא מרגיש כלום חוץ מכוח, ולאחר כמה רגעים נוספים אני גם מפסיק לחשוב על זה. אני גם לא חושב על זה לאחר מכן במסעדה. רק במונית בדרך הביתה זה סוף-סוף קורה. זה סוף-סוף מתיישב עליי.
הרי המאור הפוזיונר, גם אם הוא צומח ומתפרץ מתוך קרקע ויסודות אמיתיים, וגם אם הוא עצמו אמיתי במידת מה, הוא לא אמיתי כמו המאור האמיתי-האמיתי-מאור טוב הלב, הרגיש, עם האישיות הנהדרת, המנומס, המכבד. האני האמיתי. האני שאני באמת. האני שאני-אני יותר מאשר מה שאני כל אני אחר.
אז במונית חזרה זה סוף-סוף קורה. זה מתיישב עליי. מה שעשיתי. איך שהתנהגתי.
אלו לא הבעת הפנים ושפת הגוף שלי, עם כל ההתנשאות, תחושת החשיבות העצמית, הזלזול והעוינות המתונה, כמו מה שזאת החוצפה שבעצם זה שאפילו לא עניתי לה.
יום ראשון ה-29 בדצמבר, שעת בוקר מוקדמת באופן יחסי, ובאופן נדיר, אני נזקק לשירותיה של רכבת ישראל.
טוב, אני מניח שזה מה שאני מקבל על הוצאת כספים מוגזמת ובלתי מבוקרת, שלא מספיק לוקחת בחשבון את הצורך להתחשב בתקציב החודשי, כמה יש, כמה יישאר, וכמה צריך להשאיר עד התקציב החודשי הבא, כך שאני לא יכול לקחת מונית כהרגלי.
אני עושה את דרכי לתל-אביב, לאכול במסעדה.
אני סטודנט באוניברסיטה. החיים שלי עמוסים ואני לא יוצא מספיק. כשאני כבר יוצא, בדרך כלל זה לא יהיה בשביל רק דבר אחד, אלא אם כן זה בשביל...אתם יודעים.
במיוחד לא במקרה כמו זה, שבו נגמר לי הכסף להתנייד במהירות וביעילות, ובוודאי שלא ביום חול, אבל דווקא די היה בא לי מסעדה באותו בוקר, יותר מידי זמן שלא הייתי במסעדה שהיא לא מקדונלד'ס או .K. F. C, מישהי מסוימת ארגנה לי חסימה בתפוז החל מערב ה-26 בדצמבר ועד הראשון בינואר כך שכבר הורידו לי דבר אחד מהראש וכבר הורידו ממני מחויבות מסוימת כך שפתאום היה קצת יותר זמן, כן ובכל זאת היה לי חוץ ממספיק כסף בשביל המסעדה, גם מספיק כסף לפחות בשביל המונית בדרך חזרה, וכבר יותר מידי זמן שלא "ירדתי אל האנשים" ו"ירדתי אל העם", ויש בי משהו שרוצה לעשות את זה ושמרגיש טוב לעשות את זה. בשבילי, בתור מישהו שלא מרבה להשתמש בתחבורה ציבורית, בשבילי זה כאילו כמו סוג של חוויה. הרכבת גם נמצאת במרחק של פחות מ-15 דקות הליכה מהבית שלי, או פחות משלוש דקות באוטובוס כאשר יש לי שני תחנות אוטובוס מתחת לבית. אני גם צריך לנסוע רק תחנה אחת ברכבת, במשך עשר דקות, ולרדת בתחנת הרכבת "תל-אביב ההגנה".
צירוף כל הגורמים האלו מטה את הכף מבחינתי, ובבוקר יום ראשון ה-29 בדצמבר אני עושה את דרכי למסעדה בתל-אביב.
ברכבת, אין לי מזל. נראה שיצאתי מהבית בדיוק באותו הזמן יחד עם כל שאר העולם (טוב, נו, שעת בוקר מוקדמת), כל מקומות הישיבה תפוסים ואני נאלץ לעמוד את 10 הדקות האלו יחד עם אנשים נוספים על-יד דלת הכניסה לקרון. די צפוף, אבל לא יותר מידי. יש גם אנשים שעומדים על המדרגות, כולל שלוש חיילות שבאותה שעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, כנראה עושות את דרכן בחזרה אל הבסיס שלהן. אני עומד יחסית קרוב אליהן. הן נמצאות על המדרגות המובילות מטה, והראשים שלהן נמצאים בערך בגובה של הנעליים שלי.
האנשים העומדים בקרבה מיידית אליי מביטים מעט בי ובבגדיי היקרים, ותיכף ומיד הם יודעים שאני לא באמת אחד מהם.
נעליים של דולצ'ה וגבאנה חדשות ב-6,000 שקל (הקודמות עלו 3,000), מכנסיים אני לא יודע להגיד בשלוף של איזה חברה, אבל הן עלו 400, חולצה של דולצ'ה וגבאנה ב-1,600, משקפיים של הוגו בוס ב-2,000. מכף רגל ועד ראש, כל הבגדים והאביזרים שוויים למעלה מ-10,000 שקל. על זה תוסיפו את זה שאני לבן, אירופאי, רוסי, חתיך מהמם, גבוה, בלונדיני לשעבר עם עיניים בהירות.
מלבד כל אלו אני כהרגלי מגולח, מסורק, מצוחצח, מבושם, מטופח, זוהר.
אני כל כולי משדר כלפי חוץ הוד והדר, ביטחון עצמי וסמכות; ועם כל גיד ונים של הגוף שלי אני משדר כלפי חוץ תחושות של יוקרה וכוח. אני מדיף ריח בושם יקר. הסקס פשוט נוטף ממני.
אני מה שגברים רוצים להיות, אני מי שנשים רוצות להיות איתו.
ממילא כבר יש לי הכול, אני כישרון טבעי, אבל עם העבודה הנוספת שלי על עצמי, על התזונה שלי, על הגוף שלי, על המראה שלי, אני אגדי.
וכל אלו הזוכים להתקרב ולהכיר אותי יותר ויותר, מגלים עם הזמן שאני רק יותר ויותר נהדר ממה שהיה נדמה תחילה.
בעודי עומד שם על יד דלת הקרון, הטלפון ביד, קצת מתכתב בוואטסאפ, קצת קורא כתבות, לפתע אני שומע לחשושים לא ברורים משלוש החיילות העומדות על המדרגות המובילות מטה. אני מתעלם מהן. פתאום אחת מהן פונה אליי במילים. אני לא יודע מאיפה האומץ המטורף הזה שלה לפנות כך, מילא אל זר גמור, אבל עוד אחד שנראה כאילו הוא בזה הרגע ירד מהר האולימפוס.
"סליחה?", היא פונה אליי.
בדרך כלל אני לא חושב כל-כך מהר, אבל הפעם אין ברירה, מכיוון שבאמת יש רק שנייה, מקסימום שתיים, עד שאצטרך לעשות את המינימום של המינימום ולהפנות אליה את פניי מהטלפון. בשנייה-שתיים האלו, יש לי החלטה לקבל.
איך אני מצידי פונה אליה? עם איזו הבעת פנים? עם אילו מילים, אם בכלל? באיזה קטע אני פונה אליה בחזרה? באיזו גישה? באיזו דמות?
כי מהצד האחד, יש את האותי האמיתי. מאור טוב הלב, הרגיש, עם האישיות הנהדרת, המנומס, המכבד. האני האמיתי. האני שאני באמת.
מהצד השני יש את האותי שאני מנסה לשדר לעולם. מאור הפוזיונר. מאור עם ההתנשאות. מאור עם העליונות. מאור שטוב יותר מכולם. גם במאור הזה יש הרבה מהמאור האמיתי, כי אני באמת פוזיונר, קצת מתנשא (לא מאוד), עליון, טוב יותר מכולם, ובאיזשהו מקום זה אדם שכיף להיות. זה אדם שזה נכון, עבורי, להיות הוא. הרי כבר יש לי את הבגדים, את המראה, את הכסף. נועדתי להיות כזה. הדמות הזאת מתלבשת עליי היטב. ושוב פעם, במידה מסוימת ועד גבול מסוים זה באמת אני. זה לא כאילו שאני עוטה עליי חזות ודמות כוזבות לחלוטין, כן? ובכל זאת, זה עדיין מאור פחות אמיתי מאשר המאור האמיתי באמת-באמת שאני בפנים. אמנם זה נכון שגם במאור הפוזיונר יש הרבה מהמאור האמיתי, אבל בכל זאת, זה עדיין מאור אמיתי פחות. באיזשהו מקום, זה מאור ששם את הדגש על התכונות הפחות טובות, והצדדים הפחות יפים. זה מאור מוקצן, שמקצין את הצדדים לא בהכרח הכי יפים, ושאני יכול על-פי בחירה להקצין אפילו עוד יותר.
יש כל-כך מעט זמן להחליט, ויכול להיות שהייתי מפשל או בוחר לא נכון, אבל עם כמה שהיה מעט זמן להחליט, כל הכיוונים הצביעו בכיוונה של בחירה נכונה אחת ויחידה לעשותה, ושכל בחירה אחרת תהיה שגויה. קודם כל, אני יודע שקודם כל אני לא לדוגמה בבית שלי, אם עם אנשים שאני מכיר. אני מוקף בזרים, שזאת הסביבה הכי עוינת או בעלת פוטנציאל להיות עוינת שיכולה להיות, אלא אם כן אני ממש מוקף באויבים של ממש. אני גם יודע מה אני משדר באותו רגע. אני יודע כמה יקרים הבגדים שאני לובש, אני יודע שאני מדיף ריח בושם ב-500 שקל, אני יודע כמה חתיך אני. ומעל הכול-אני יודע שפונה אליי אישה זרה, שמי יודע מי היא, מה היא רוצה ומה כוונותיה.
בהתרעה של רגע אני מקבל את ההחלטה הנכונה, ההגיונית, המתבקשת. אני פונה אל החיילת שפנתה אליי כבסגנון מאור הפוזיונר והמתנשא, ובוחר לעטות עליי דווקא את הצד הזה של עצמי.
בהחלטה שהתקבלה בתוך שבריר שנייה אינני פונה אליה במילים בחזרה, אלא אני פונה אליה עם גופי ועם פניי, אבל גם עם אלו אפשר לעשות הרבה מאוד, ולשדר הרבה מאוד.
אני מניע את ראשי, באיטיות מעושה, שמאלה ולמטה. גלגלי העיניים שלי כאילו כמו לא עומדים בקצב, כאילו שאני הרבה יותר מתעניין במה שאני קורא בטלפון מאשר בבחורה שפנתה אליי, ונעים בכיוונה לאט אפילו עוד יותר.
הטיית הראש כל-כך איטית שבמקום להימשך חצי שנייה עד שלושת רבעי שנייה היא נמשכת כשלוש שניות. גלגלי העיניים לא מצטרפות אל הראש בפנייתו עד תחילת השנייה השלישית.
כאשר אני פונה אליה במבטי, פני החרסינה היפייפות שלי עוטות הבעה מגעילה. הבעה מתנשאת, הבעה של תחושת חשיבות עצמית, הבעה של זלזול באדם העומד מולי. לא יותר מידי. חשוב שלא לעטות הבעה כזאת עד לכדי להגעיל את הסביבה, אלא בדיוק במידה הנכונה. מינונים זה הכול.
משנחו עיניי על עיניה, ומבלי שאני מזיז עוד את ראשי, אני מגלגל את עיניי גלגול מהיר מעיניה עד מטה לרגליה, ואז בחזרה מהר למעלה. אני לא באמת בוחן אותה והיא לא באמת מעניינת אותי, אלא אני רק מציג מצג שווא כאילו אני בוחן אותה, וכמובן שאני גם ודע לגרום לזה להיראות אמין. כאילו לא רק באמת הסתכלתי אלא גם באמת ראיתי. זה הכול חלק מהמשחק.
הדבר הזה שאני עושה עם העיניים כאילו כמו משדר לה כאילו כמו אני חושב לעצמי "מי ומה את?" בצורה מתנשאת, חצופה ומזלזלת.
לאורך כל הזמן הזה פניי עוטות הבעה לא רק של התנשאות, תחושת חשיבות עצמית וזלזול, אלא גם עוינות מתונה.
ביצועיי חסרי פגמים לחלוטין.
אני אמן של שפת גוף.
אני לא מעז להגיד שום דבר. זה הכול יותר מידי מושלם. אם אנסה להוסיף, רק אהרוס.
אחרי רגע קצר, כשהיא מבינה שאני מצידי לא עומד לפנות אליה במילים משל עצמי, ומעט מורתעת ממני, מההתנשאות, החשיבות העצמית, הזלזול, אולי קצת מתחרטת, אבל זה הרי מאוחר מידי מכדי לסגת עכשיו, היא מחייכת אליי בצורה שקצת לא הולמת את העוינות המתונה שבה פניתי אני אליה בחזרה, ואולי בעצם היא מנסה לרכך אותי במעט, ואז היא אומרת לי "היי, רק רציתי להגיד שאהבתי את הנעליים שלך".
באותו רגע אין לי יותר מידי זמן לחשוב, אבל בדיעבד אני לא יכול שלא לתהות לעצמי האם היא באמת רק ניסתה לפתח איתי שיחה ידידותית על הנעליים שלי, או ניסתה לפתח איתי שיחה ידידותית על הנעליים שלי כמקפצה לזה שהיא בעצם רוצה להתחיל איתי.
בכל מקרה, ובאותו רגע, מה שבאמת קורה ומה שאני באמת שוקל לעצמי, זה האם לרכך את הבעת הפנים, אולי אפילו לחייך קצת ולהגיד לה "כדאי מאוד שתאהבי את הנעליים שלי, הן עלו 6,000 שקל", ובכך ליידע בעצם הדבר לא רק אותה אלא את כל הסובבים, או להתעלם ולחזור לטלפון.
אין לי מספיק זמן לחשוב כמו שצריך מה יהיה יותר שחצני, ובלי לחשוב יותר מידי, אני פשוט מסתכל לה בעיניים עם אותה הבעת פנים לא מאוד נחמדה למשך עוד איזה שנייה לאחר שסיימה לדבר, ואז פשוט חוזר להיות בטלפון.
בדיעבד, אין לי ספק שהצלחתי לעשות ולקבל את הבחירה השחצנית ביותר. הרי לנצל את שאלתה בשביל ליידע אותה ואת כל הנוכחים במחיר השערורייתי של הנעליים החדשות שלי זה שחצני, אבל להתעלם מבן-אדם שמדבר אליך כמעט ישר בפרצוף שלך, כלומר פחות או יותר, היא הרי בכל זאת עמדה במרחק קטן מסוים וגם בגובה נמוך יותר מכיוון שעמדה על המדרגות, זה אפילו עוד יותר שחצני.
אני מחליט שאם היא או מי מחברותיה יפנו אליי במילים נוספות, הפעם אפילו לא ארים את הראש מהטלפון. זה הנתיב הנכון והשחצני ביותר לצעוד בו כעת.
גם אם אני אמות אני לא אסתכל עליהן שוב.
אבל אף-אחת מהן לא פונה אליי שוב פעם.
אני, וכפי מה שאני מכיר את עצמי, מצפה מעצמי להתחיל להרגיש קצת רע, אבל באותם רגעים אני לא מרגיש כלום חוץ מכוח.
הרכבת מגיעה אל תחנת תל-אביב ההגנה. אני יורד מבלי להסתכל עליהן. לא הסתכלתי עליהן שוב למשך כל שארית הנסיעה. אני אפילו לא מסתכל לאחור לאחר שירדתי בשביל לראות אם הן מאחוריי, אם זאת גם התחנה שלהן לרדת בה.
אני פשוט ממשיך ללכת עם הפנים ישר קדימה.
אני עד כדי כך טוב, ואני עד כדי כך עמוק בתוך המשחק.
אני יוצא מתחנת הרכבת ו...
זה נגמר.
באותם רגעים אני עדיין לא מרגיש כלום חוץ מכוח, ולאחר כמה רגעים נוספים אני גם מפסיק לחשוב על זה. אני גם לא חושב על זה לאחר מכן במסעדה. רק במונית בדרך הביתה זה סוף-סוף קורה. זה סוף-סוף מתיישב עליי.
הרי המאור הפוזיונר, גם אם הוא צומח ומתפרץ מתוך קרקע ויסודות אמיתיים, וגם אם הוא עצמו אמיתי במידת מה, הוא לא אמיתי כמו המאור האמיתי-האמיתי-מאור טוב הלב, הרגיש, עם האישיות הנהדרת, המנומס, המכבד. האני האמיתי. האני שאני באמת. האני שאני-אני יותר מאשר מה שאני כל אני אחר.
אז במונית חזרה זה סוף-סוף קורה. זה מתיישב עליי. מה שעשיתי. איך שהתנהגתי.
אלו לא הבעת הפנים ושפת הגוף שלי, עם כל ההתנשאות, תחושת החשיבות העצמית, הזלזול והעוינות המתונה, כמו מה שזאת החוצפה שבעצם זה שאפילו לא עניתי לה.
