התלבטתי ואכתוב

התלבטתי ואכתוב

סבתא שלי נפטרה. בת 100 היתה. 100 זה מכובד תאמרו ותצדקו מאד ובכל זאת.
סבתא שלי לימדה אותי עשבי תיבול טריים מהם.
היא לימדה אותי לפרוס תפוח דק דק ולהניח בתוך כריך מלחם שחור.
היא לימדה שמכל שארית אפשר ללבב לביבות, להוסיך לתבשיל ולהגיש בתחפושת תבלינים מתאימים.
סבתא שלי לימדה אותי שקציצות מטגנים קטנות קטנות ורכות. שחצילים זה עולם שלם.
היא היתה אשה צבעונית ותוססת, ידה בכל וביתה תמיד פתוח, תמיד היה בו ממה להכין ארוחת פתאום של כמה מנות, מאלתרת ומצליחה.
היא אהבה כלבים, מאד. תמיד היה שם כלב בבית. גם כשדעתה היתה מבולבלת ולא ידעה את שמי שאלחה- מה שלום הכלבה הלבנה?
כל כלב שעבר לידינו כשטיילנו בחוץ בבית האבות היא ליטפה והם באו אליה, בשמחה, יודעי דבר הם הכלבים, מי אוהב אותם באמת...

ב-24 השעות שחלפו מאז שאני יודעת מציפים אותי זכרונות שבעצם מהווים חלק ניכר מהמבשלת שאני.מהאמא שאני. ריחות ,טעמים ומרקמים שמרפדים את תודעת המטבח שלי.
השאירה שני ילדים, ששה נכדים ו-16 נינים ונינות.
היה היתה אשה ואיננה.
נוחי על משכבך בגחת וראי כי הצלחת, הותרת אחרייך דבר בעולם, ולא סתם אלא דבר מענג ועוטף.

ודעי שאהבנו אותך.
יהודית קרסיק 1913-2013
 

Gidi Shemer

New member
אבל על מה להתלבט?

אם לא פה, איך תשתפי אותנו?

אז קודם כל-


ודבר שני- חיוך, אפילו אם הוא חיוך שבא עם עצב.
אני לא זכיתי לחיות הרבה שנים עם הסבים שלי, אבל את הסבא של זוגתי גם זכיתי להכיר עד לפטירתו רגע לפני 100.

למה חיוך? כי זו זכות גדולה. זו זכות גדולה להכיר אנשים כאלו, ללמוד מהם להכין כריך של לחם שחור עם תפוח, להינות מחוכמת החיים, מריחות המטבח, מאהבת הסב.

נשמעת לי סבתא כזו שיכולה לנוח עם הרבה גאווה.

זכית.
 

ימימה

New member
נשמעת אשה מיוחדת

לי לא היו סבים או סבתות שהכרתי, ותמיד רציתי אחת כזו, משתתפת בצערך
 

ladybug6

New member
מרגש ועצוב ושמח

מרגש כי ניכר מהכתיבה שלך כמה אהובה היתה על ידך ועל ידי המשפחה, וכי הכתיבה שלך תמיד מרגשת. שמח כי היא זכתה להנות מהאהבה הזו במשך שנים ארוכות. ועצוב כי.. עצוב.
אז
 

RSPA

New member
איזו סבתא...

אני קורא את המספר 100 ואת תאריך לידתה (ערב מלחמת העולם הראשונה !) ומנסה להבין איך מגיעים לשיבה טובה, לגיל כזה. אז כמובן שיש מי שיאמרו שזה הכל בגנים (מה שכנראה נכון באיזה מקום) אולם אני, לאור מה שכתבת, משוכנע שזה גם בגלל שני דברים מרכזיים: היצירתיות הקולינרית וגידול הכלבים. לגבי הדבר השני, עד כמה שזכור לי, אפילו היו מחקרים מוכחים.
מה שהכי חשוב, זה ששני הדברים הללו עשו לה טוב (כך ההגיון שלי אומר) ושהיא נהנתה בחייה ומחייה ומי שנהנה "מושך" יותר.

תנחומי.
 
אתה כה צודק

היא אהבה את החיים! היא אהבה את הארץ הזו
הרגישה בעלת זכות לחיות כאן, עד הסוף היא אמרה לנו בביקורים- תראו איזה יופי, תראו את הים, יש לנו כל מה שצריך בארץ הזאת...ואז היתה שוקעת לדימדומי זיקנה על השלג באוקראינה בה נולדה וקראה לאמה ולאחותה האהובה שנפטרה לפניה...ושוב חוזרת ומחווה בידה על העצים סביבה וקוראת לכלב מזדמן ומסבירה שהם כבר מכרים טובים וותיקים...

היא אהבה לחיות וליבה החזיק אותה בחיים גם כשאלה כבר הפנו לה גב.

תודה על מילותיך אני שמחה שככה היא עוברת דרך מילותי
 
למעלה