אם להודות על האמת...
למען האמת, קשה לי להזדהות איתך בתחושה הזו. בתור התחלה, אני כמעט הפסקתי לחלוטין לתרום מעצמי לאנשים אחרים. אני נהנה לגעת ומהמגע בגלל שזה מענג אותי (ולא אף אחד אחר). אני לא מחפש הארה פתאומית (ואולי אני אפילו לא מחפש הארה בכלל). אני פשוט נוכח עם עצמי, מכיר את עצמי, חווה את החוויה של החיים. התחושה של "אוקי, הבנתי" מזכירה לי רגש של רטיה ופחד. אנחנו לא הרגשות שלנו, למרות שאנחנו נוטים להזדהות איתם... את באמת מעוניינת ברגש הזה בחיים שלך? זה עושה לך טוב יותר להתרחק? את מרגישה יותר שלמה עם המקום ה"חדש" הזה? כי אם כן, אז נפלא. לי זה כנראה היה גורם להגריש קצת בודד, קצת מנותק, כאילו אני מונע מעצמי לחוות את החיים ברובדים חדשים שעוד לא הכרתי, נשאר עם הבטוח והמוכר. אבל טנטרה היא לא דרך עם אסןר ומותר. זו דרך של גילוי, של חוויה. אם גילית משהו שעושה לך טוב (למשל להמנע מהסדנאות האלו), נפלא. לכי על זה! כל עוד את קשובה וכנה עם עצמך, כבר יש לך בסיס נפלא לקשר (עם עצמך, כמובן). בקיצור... בהצלחה בכל בחירה... בעצם אין מה להצליח, כי אין לאן להגיע. פשוט להיות. נמסטה, בועז שגב.
