התמודדות אחים שכולים עם האובדן

[koval10]

התמודדות אחים שכולים עם האובדן

יש לנו בת ביולוגית, היום בת 9. כשגיל הלך הייתה כמעט בת 6. אני מרגישה שקשה לה מאד, והיא מתגעגעת אליו כמונו, אם לא יותר

הוא היה חבר למשחקים, היא העריצה אותו מאד, כמובן, הוא אחיה הגדול (פחות משנתיים הבדל ביניהם) ויום אחד הוא פשוט נעלם

אני מבינה שצריך לעודד אותה לדבר, ואין לי כוח נפשי, היינו אתה בטיפול פסיכולוגי במשך שנה, זה לא עזר

היא מאד עצבנית, תוקפנית וכועסת, יכול להיות אפילו עלינו. לא תמיד כמובן, אלא כשבאים אליה בדרישות. היא לא מעלה את הנושא כמעט, לא מדברת עליו, אבל זה נראה לי כל הזמן קיים ברקע

מה קרה במשפחות שלכם? אולי תרצו לשתף?

אשמח ללמוד מניסיונם של אחרים

לבד אנחנו לא כל כך מצליחים להתמודד עם ההתפרצויות שלה,במיוחד כשאני מעדיפה לשאת את כאבי לבד, מבלי לשתף אנשים אפילו קרובים אלי

בשביל זה יש את הפורום המחודש

הרבה פעמים הכעס שלה מופנה לאחיה הקטן (המאומץ) עידו. היא אומרת שאנחנו אוהבים רק אותו, ואליה לא מתייחסים, שזה לא נכון כמובן

 

[דנה אז]

התמודדות אחים

בתי נשארה יחידה מאז מות אחיה. אנחנו בחרנו למרות הקושי שלנו לאפשר לה לדבר אתנו, בולעים את הרוק והדמעות ועונים ומספרים.
היא מבינה שהוא איננו ועדיין מדברת עליו כאילו הוא כאן.
כשנה וחצי הינו בטיפול רגשי דיאדי אני והיא, הפסקנו השנה. אבל לאחרונה שוב הופכת להיות עצבנית ובוכיה כמו שאת מתארת (ליל הסדר בכתה בלי הפסקה מגעגוע), אז אנחנו שוב בדרך לטיפול.
כל תינוק שנולד במשפחה או לחברים מפרק אותה.
ברור לנו שכנראה לאורך החיים תצטרך עוד טיפול רגשי. אבל אלחם כדי שיהיה לה טוב, והיא תגדל לחיים נורמלים.
למרות הכאב האישי שלנו, אנחנו מקפידים ללכת איתה להמון בילויים, הצגות, בכל האירועים בגן ובישוב. לפעמים במהלך האירוע בולעת דמעות, אבל היא תחוה ילדות כמו כל הילדים.

 

[ariane]

עדן הייתה בת 4

כשרפאל אחיה הקטן ממנה בשנתיים נפטר. היא הייתה מאוד קשורה אליו ואהבה אותו בלי גבול ויום אחד היינו צריכים להסביר לה שרפאל לא יחזור הביתה יותר. לעולם אל אשכח את הצעקה ואת הבכי שלה באותו רגע. אבל נראה לי שזאת הפעם היחידה שעדן ממש בכתה. אחר כך (כנראה בגלל הגיל) היה נראה לה טבעי שכל תינוק בסופו של דבר ימות מתישהו. אחר כך הבינה שזה לא בדיוק ככה כי כל החברים שלה נשארו עם האחים הקטנים שלהם. עדן מדברת ללא מעצור על רפאל כמו מישהו שהיה חלק מחיה, בלי ממש עצב, מתגעגעת יותר לתקופה שלא הייתה ילדה יחידה בבית מאשר ממש לרפאל עצמו. מידי פעם מזכירה את מה שרפאל היה עושה, אוהב, מסתכלת על תמונות שלו ושואלת מה היה עושה בתמונה הזאת או הזאת. לי מאוד קשה לענות לה אבל לא מראה לה, עונה בפשטות כמו שהיא שואלת. למרות שעדן כבר בת 7 ויכלה כבר לשאול שאלות על למה ואיך רפאל הלך היא לא מזכירה את החלק הכואב הזה, רק מאחלת לנו שיהיה לה אח קטן שוב. יש לה חברה שיש לה אח קטן שכיום פחות או יותר בגיל של רפאל, גם ילדון מתוק ובלונדיני ואני רואה את המבט האהוב של עדן על הילד הזה, הרוך שיש בה כשהיא מלטפת לו את הראש, רק אז בדיבור ללא מילים הזה אני מבינה עד כמה רפאל חסר לה.
גם עדן הייתה במעכב במהלך שנה ושם נאמר שהיא מתמודדת בסדר גמור בגלל שהיא מדברת ללא מעצור כשרוצה לדבר על האחים שלה(גם יודעת על דר ואלה שנפטרו לפני שנולדה) .
לפני כמה ימים עדן סיפרה לי שהיא שמה פתק בכותל ובו המשאלה שיהיה לה אח קטן. זה מאוד ריגש אותי.
בסך הכל הכי קשה לעדן הבדידות ללא אח שהיה כל כך נוכח בחיינו.

 

[koval10]

תודה לדנה ואריאן על השיתוף

נראה שכל ילד (בדיוק כמונו) מתמודד בדרך שלו.

אני זוכרת את היום הנורא הזה שהגעתי הביתה בלי הבן שלי (גיל נפתר ב 4.30 בבקר, ונסענו הביתה בשביל להיות עם דניאל כשתתעורר ולספר לה, האירוע היה מאד מתוקשר ובשעה 7.30 כבר היו עיתונאים מחוץ לבית ולא רציתי שאנשים זרים ידברו אתה.

אני זוכרת איך התעוררה ודבר ראשון שאלה על גיל, ונאלצתי להסביר לה שהוא איננו עוד ולא יחזור יותר אלינו. הייתה דממה, פשוט דממה היא לא שאלה דבר. זה היה הכי כואב.

לקחו אותה לגן, וכולם בכו והיא הייתה סגורה בתוך עצמה ואנחנו הלכנו ללוות את הילד שלנו לדרכו האחרונה...