דר רון בן יצחק
New member
התמודדות המטפל העיקרי עם הטיפול בחולה אלצהיימר
אלצהיימר היא מחלה המשפיעה לא רק על הסובל ממנה אלא על בני המשפחה המטפלים. הירידה ביכולות הקוגניטיביות של החולה מביאה לכך שההתמודדות היומיומית והרגשית עם מאפייני המחלה היא פעמים רבות מנת חלקם של בני המשפחה , חברים וסביבה קרובה בעוד החולה אינו ער לכל ההשלכות על מצבו.
מרבית חולי האלצהיימר בישראל מטופלים בביתם. עול הטיפול נופל בדרך כלל על "המטפל העיקרי"- בן- זוג או אחד הילדים. לעתים הנטל נחלק בין מספר ילדים או נכדים. ברוב המקרים ובמיוחד בשלבים מתקדמים של המחלה, מועסק גם מטפל סיעודי או עובד זר, כאשר נדרשת השגחה במשך כל שעות היממה.
הטיפול בחולה אלצהיימר מתרכז בסביבה המוכרת לו, במידת האפשר. הדבר מסייע לחולה להתמצא במרחב, מקנה תחושת ביטחון ועוזר לשמור על סדר יום קבוע. עבור בני המשפחה המטפלים הטיפול הביתי האינטנסיבי גורם למתח נפשי רב,עייפות ודיכאון.
הסיבות לכך רבות: לטיפול בחולה דמנטי נדרשים משאבים רבים של זמן, כסף ועבודה הבאים על חשבון שעות הפנאי של המטפלים. למחלת האלצהיימר אלמנט נוסף הקשור בהתנהגות. מופיע שינוי אישיותי שהופך תחילה את החולה לעייף ולא מרוכז, מכונס בעצמו, לעיתים מופיעות התפרצויות זעם ואגרסיביות , המופנים כלפי בני המשפחה והמטפלים בו או לחילופין לאדישות גמורה. למרות מודעות המטפל שההתנהגות הזו היא אחת ממאפייני המחלה, קשה להכיל את ההתנהגות הזו ולא להיפגע ממנה. מחלת האלצהיימר נמשכת לרוב שנים ארוכות במהלכן חלה התדרדרות הדרגתית במצב החולה מנטאלית קוגניטיבית ובהמשך גם מוטורית והתנהגותית. ככל שעובר הזמן הקושי הנפשי של בני המשפחה ובמיוחד של המטפל העיקרי עולה ואיתו השחיקה והתשישות הנפשית.
תהליך ההתמודדות של מטפל בחולה אלצהיימר:
הופעת סימני מחלה – החולה בדרך כלל מתפקד עצמאית ביומיום אך מופיעים סימנים מוקדמים והתנהגויות חדשות. המטפל מצפה מהחולה להתנהגות בריאה ומרגיש צורך לשמר את השגרה.עיקר הביטוי הקליני קשור במצבי דחק בהן מידלדלים מאגרי הנפש בהתמודדות עם אתגר נפשי או קוגניטיבי
אבחון המחלה – הכרה של המטפל במחלה: דיכאון, חוסר אונים, כעס, אכזבה, בושה, מתח וחרדה. המטפל מתגייס לעזרה ו/או מגייס עזרה ביתית. בדרך כלל מחפש מידע על המחלה ועל שירותים בקהילה. עיבוד רגשי של: כעס אכזבה, בושה דיכאון.
בשלבים ראשוניים אלו של המחלה על המטפל לעבור תהליך הבנה של הרגשות המציפים אותו ולקבל לגיטימציה לרגשות אלו.
כאשר יש התדרדרות במחלה ונדרשת השגחה על החולה – המטפל עובר תהליך של קבלת המחלה המלווה בעצב, כעס, אבל, ותחושת אובדן קשר עם הסביבה. התהליך מלווה בעייפות רבה ולעיתים חוס סבלנות של המטפל וצורך במציאת עזרה יומיומית ותמיכה נפשית.
התדרדרות בתפקוד החולה היומיומי והפיכתו לסיעודי – המטפל חש אשמה, אבל, דיכאון וייאוש. קיים תהליך של עיבוד הפרידה המתקרבת וצור לשקול שוב מהי המסגרת המתאימה לחולה.
לאחר פטירת החולה – לרוב המטפל חש הקלה המלווה בתחושת אשמה. בדרך כלל קיים תהליך של עיבוד האובדן, צורך בשיתוף אחרים באבל, צורך לדון בנושא או לחילופין צורך להתנתק.
אלצהיימר היא מחלה המשפיעה לא רק על הסובל ממנה אלא על בני המשפחה המטפלים. הירידה ביכולות הקוגניטיביות של החולה מביאה לכך שההתמודדות היומיומית והרגשית עם מאפייני המחלה היא פעמים רבות מנת חלקם של בני המשפחה , חברים וסביבה קרובה בעוד החולה אינו ער לכל ההשלכות על מצבו.
מרבית חולי האלצהיימר בישראל מטופלים בביתם. עול הטיפול נופל בדרך כלל על "המטפל העיקרי"- בן- זוג או אחד הילדים. לעתים הנטל נחלק בין מספר ילדים או נכדים. ברוב המקרים ובמיוחד בשלבים מתקדמים של המחלה, מועסק גם מטפל סיעודי או עובד זר, כאשר נדרשת השגחה במשך כל שעות היממה.
הטיפול בחולה אלצהיימר מתרכז בסביבה המוכרת לו, במידת האפשר. הדבר מסייע לחולה להתמצא במרחב, מקנה תחושת ביטחון ועוזר לשמור על סדר יום קבוע. עבור בני המשפחה המטפלים הטיפול הביתי האינטנסיבי גורם למתח נפשי רב,עייפות ודיכאון.
הסיבות לכך רבות: לטיפול בחולה דמנטי נדרשים משאבים רבים של זמן, כסף ועבודה הבאים על חשבון שעות הפנאי של המטפלים. למחלת האלצהיימר אלמנט נוסף הקשור בהתנהגות. מופיע שינוי אישיותי שהופך תחילה את החולה לעייף ולא מרוכז, מכונס בעצמו, לעיתים מופיעות התפרצויות זעם ואגרסיביות , המופנים כלפי בני המשפחה והמטפלים בו או לחילופין לאדישות גמורה. למרות מודעות המטפל שההתנהגות הזו היא אחת ממאפייני המחלה, קשה להכיל את ההתנהגות הזו ולא להיפגע ממנה. מחלת האלצהיימר נמשכת לרוב שנים ארוכות במהלכן חלה התדרדרות הדרגתית במצב החולה מנטאלית קוגניטיבית ובהמשך גם מוטורית והתנהגותית. ככל שעובר הזמן הקושי הנפשי של בני המשפחה ובמיוחד של המטפל העיקרי עולה ואיתו השחיקה והתשישות הנפשית.
תהליך ההתמודדות של מטפל בחולה אלצהיימר:
הופעת סימני מחלה – החולה בדרך כלל מתפקד עצמאית ביומיום אך מופיעים סימנים מוקדמים והתנהגויות חדשות. המטפל מצפה מהחולה להתנהגות בריאה ומרגיש צורך לשמר את השגרה.עיקר הביטוי הקליני קשור במצבי דחק בהן מידלדלים מאגרי הנפש בהתמודדות עם אתגר נפשי או קוגניטיבי
אבחון המחלה – הכרה של המטפל במחלה: דיכאון, חוסר אונים, כעס, אכזבה, בושה, מתח וחרדה. המטפל מתגייס לעזרה ו/או מגייס עזרה ביתית. בדרך כלל מחפש מידע על המחלה ועל שירותים בקהילה. עיבוד רגשי של: כעס אכזבה, בושה דיכאון.
בשלבים ראשוניים אלו של המחלה על המטפל לעבור תהליך הבנה של הרגשות המציפים אותו ולקבל לגיטימציה לרגשות אלו.
כאשר יש התדרדרות במחלה ונדרשת השגחה על החולה – המטפל עובר תהליך של קבלת המחלה המלווה בעצב, כעס, אבל, ותחושת אובדן קשר עם הסביבה. התהליך מלווה בעייפות רבה ולעיתים חוס סבלנות של המטפל וצורך במציאת עזרה יומיומית ותמיכה נפשית.
התדרדרות בתפקוד החולה היומיומי והפיכתו לסיעודי – המטפל חש אשמה, אבל, דיכאון וייאוש. קיים תהליך של עיבוד הפרידה המתקרבת וצור לשקול שוב מהי המסגרת המתאימה לחולה.
לאחר פטירת החולה – לרוב המטפל חש הקלה המלווה בתחושת אשמה. בדרך כלל קיים תהליך של עיבוד האובדן, צורך בשיתוף אחרים באבל, צורך לדון בנושא או לחילופין צורך להתנתק.
