../images/Emo26.gif עדכון: מה היה בסוף?
תודה רבה לכל המגיבים. ראשית אני רוצה להגיד משהו על נושא ה"אשמה/לא אשמה". הבעייה היא לא אם זה אשמתה או לא. יכולים להיות דברים שבאשמתה אבל בכל זאת היא מרגישה פגועה ומאוכזבת, ולא עוזר ה"בפעם הבאה תקומי בזמן ותספיקי". מצד שני קורה הרבה פעמים שאדם סובל שלא באשמתו. אם היו פקקים נוראיים בדרך לשדה התעופה, ובגלל הוא הפסיד את הטיסה, זה לא עוזר לומר "אבל זה לא באשמתי". לכן, בלי להיכנס לפרטי מי אשם ולמה היא הפסידה, המטרה היא כעת להתמודד עם האכזבה שלה, ולא "לפצות אותה". אז בהתחלה היא בכתה הרבה, ורק חיבקתי אותה ונתתי לה לבכות. אחר כך הוצאנו חומרי יצירה "מיוחדים" שמיועדים בדיוק להזדמנויות כאלה. בצהרים היא הלכה לבריכה, ואחר כך שיחקה ב"מחשב של אמא". בכל זאת, למרות שנראה שהיא נרגעה, בערב היא שוב הזכירה את זה, ואז דיברנו והזכרנו אכזבות נוספות מהעבר. בבוקר שוב היתה בעיה - כי היא הגיעה לקייטנה ושמעה חוויות של החברות. לא עזר גם שאבא שלה לא היה בבית בימים האלה (אילו הוא היה, היא לא היתה מפסידה) והנחמה שלו חסרה לה. אבל בסך הכל בגדול - עבר בשלום.