את צודקת ולא צודקת, לדעתי - טריגר
יש לאשמה רווח משני, ואילולא היה, לא היינו אוחזות בה כל החיים. אני לא חושבת שלוגיקה עוזרת לי פה. תראי, אני יודעת שאבא שלי ניצל אותי כי הוא היה דפוק בראש ולא כי אני הייתי פתיינית בגיל שנתיים-שלוש-שתים עשרה וכו', אבל האשמה לא מרפה ממני. כמה שאני לא מנסה לשכנע את עצמי, אני עדיין מרגישה אשמה. אשמה כי הוא נפטר בגללי (ככה האחים הנחמדים שלי הטיחו בי כשהייתי רק בת 16). כי הייתי ילדה רעה. כי הרגזתי אותו. כי דיברתי לא יפה (פחחח כל כך לא). אימא שלי האשימה אותי שאם יגלו לה סרטן זה בגללי, וגילו אצלה סרטן והיא ביקשה סליחה (אחת משלוש פעמים בערך שביקשה ממני סליחה בכל חיי, והגיע לי הרבה יותר). ניסיתי להיות טובה, בחיי שניסיתי.
אני מרגישה כעת אשמה שהחתולה שלי חזרה לסורה כי אין לי חשק וסבלנות להשקיע בה עם הטיפול ההתנהגותי שהתחלנו בו כל כך יפה, ואת התרופה היא לוקחת פעם כן פעם לא ואני לא מתעקשת ולא מנסה למצוא פתרון, וחזרתי לצעוק עליה והיא חזרה להתגרות בי ולתקוף וזה עצוב לי נורא, כי אני לא אימא מספיק טובה. והאשמה רק בי, כי אני הבעלים שלה.
ואולי בכלל אני גרמתי לאבא שלי לעשות את הדברים ההם. ואולי בגלל שהרגזתי את אימא שלי היא הענישה אותי כל כך קשה וחטפה בסוף סרטן. אז מה אם הצלתי את החיים שלה כמה שבועות לפני מותה, כשהתמוטטה ואיבדה את ההכרה. אז מה אם שמרתי עליה הכי טוב שיכולתי במשמרות שלי.
והאשמה הזו אוכלת אותי, נוניים, אוכלת אותי.
ובשל העובדה שעשיתי הרבה עבודה על עצמי בשנים האחרונות, אני יכולה להגיד לך שיש בהחלט לאשמה רווח משני. כואב לי להגיד את זה, כואב לי לחשוב ולהרגיש את זה, אבל אני מבטיחה לך שאילו לא היינו מרוויחות מזה כלום, לא היינו אוחזות בזה.
אשמה יכולה לזכך. לגרום לסביבה להפסיק לכעוס עלינו, כי אם אנחנו כועסים על עצמנו מספיק, לוקחים הכול על עצמנו, כבר אין טעם לכעוס עלינו גם מבחוץ, זה מנטרל אותם.
אשמה יכולה - אבסורד ככל שזה נשמע - להסיר מעצמנו אחריות. אחריות ואשמה אינן היינו הך, שימי לב. ההבדל הוא גדול: כשאדם לוקח אחריות על החלק שלו בתקריות, זה אומר שהוא בוגר ומפוכח, ושהוא נכון ללמוד משגיאותיו להמשך. כשאדם מאשים את עצמו, הוא מקבע את עצמו בצורת חשיבה ילדית שאינה מאפשרת לו לגדול. באמירה "אני אשמה, הכול בגללי" וכו' ישנו אלמנט של הסרת אחריות מעצמי, כי אין פה לקח ללמוד, אין מסקנות להסיק, בטח לא כאלו שלוקחות אותנו למקומות טובים. כשלוקחים אחריות - מסיקים מסקנות ולומדים מטעויות בלי להלקות את עצמנו. כשלוקחים אשמה - אנחנו ממשיכים להלקות את עצמנו בלי הרף ובלי לאפשר לעצמנו ללמוד מזה שום דבר. הגינוי העצמי הזה לא יוביל למקומות טובים, תאמיני לי.
ואני כותבת את זה לא רק לך, אלא גם לכולם פה ובעיקר לעצמי, שמתייסרת מאוד בתקופה האחרונה עם כל הפלשבקים שיש לי, עם כל המודעות שלי למניפולציות שאני עושה על אנשים ולא יכולה לחדול.
יכול להיות שמה שאני כותבת פה לא מדבר אלייך, וזה בסדר גמור. אבל הייתי חייבת לשקף לך איך אני רואה את הדברים ואולי הצלחתי לעזור במשהו.
אפשר לשלוח לך חיבוק גדול, מכיל ומזדהה?
