התמודדות עם דיור חוץ ביתי

[אורית הלפרין]

פני יקרה

אני זוכרת היטב תקופה של לפני כ-4 שנים, בה חברה מאוד טובה שלי שמה את הילדה שלה בעל"ה בני ברק. זו היתה תקופה ממש מסוייטת עבורה..היה לה כל כך קשה מצד אחד, אבל מצד שני לא היתה לה ברירה. הטיפול היום יומי בילדה היה כה קשה, ולא היה מנוס מלמצוא לה מסגרת. אני זוכרת היטב את הבכי, את רגשות האשם, את הפחדים והחרדות שעברו על חברה שלי, ושעוברים על כל הורה שמוציא ילד מן הבית, אבל מהר מאוד היא הסתגלה למצב החדש, הביאה עוד ילד לעולם, וכל המשפחה מתפקדת ומאושרת. כמו שציינו פה אחרים- עם כל הקושי,ישנה הבנה שלעיתים אין ברירה וחייבים להשים ילד במסגרת חוץ ביתית, לטובת הילד ולטובת המשפחה כולה. לא תראי הרבה הורים שהתחרטו והחזירו את הילד הביתה. רוב רובם של ההורים מתמודדים עם הקושי של הפרידה, הגעגועים והחרדות, והרוב המוחץ של ההורים טוען שהשמת הילד במסגרת חוץ ביתית רק פעלה לטובת הילד ולטובת המשפחה, ושאין להם חרטות. אני מאוד מסכימה עם כרמל וחושבת שנחוץ לכם ביותר ליווי מקצועי במשך התהליך הקשה שאתם עוברים, וחוץ מזה- אם הפורום כאן יכול להקל עליך אפילו בקצת, אנו נהיה כאן עבורך ברגעים הקשים. חזקי ואמצי פני עוד יבואו ימים קלים יותר

אורית

 

[פני אשכנזי]

התמודדות עם דיור חוץ ביתי

לפני שלושה שבועות הכנסנו את בננו הקטן (בן שנתיים וחצי) לפנימיה- עלה בבני ברק. על אף שהכנו את עצמנו לכך שיהיה קשה, המציאות עולה על כל דמיון וההתמודדות קשה משחשבנו. בשבועיים הראשונים לקחנו אותו כל יומיים הביתה ובימים שלא לקחנו אותו ביקרנו אותו , בשבוע האחרון הוא ישן שם כל השבוע כי אנחנו רוצים שהצוות יתחיל להתרגל אליו ושהוא יתרגל למקום החדש( למרות שהוא לא כ"כ מחובר למה שקורה מסביבו) אבל ביקרנו אותו כל יום. החלטנו שכרגע אנחנו לוקחים אותו כל שבת הביתה כי כ"כ קשה בלעדיו. כל פעם שאנחנו נמצאים שם כ"כ קשה להשאיר אותו שם ואחרי שאנחנו עוזבים את המקום אנחנו (במיוחד אני ) בוכים בערך חצי יום. אומרים לי שאולי כדאי שנבקר אותו פחות אבל אני לא מסוגלת. רציתי לשאול אתכם , הורים שעברו תהליך דומה האם זה נהיה קל יותר עם הזמן?

 

[עמיקםרז]

פני שלום

אנחנו עברנו תהליך דומה עם ילד בן 5 (לפני 27 שנים). הקושי הוא עצום ונורא. אני קורא את מה שאת כותבת ומרגיש מחדש את כאב הפרידה, כאשר הילד שמעולם לא נפרדנו ממנו נשאר מאחור ואנחנו יצאנו מהמעון בבכי ועם הרגשה נוראה של נטישה. יחד עם זאת יש הסתגלות עם הזמן לרותינה של פרידה, ביקורים במעון וביקורים של הילד בבית. המעון שבו מתגורר בננו רחוק גיאוגרפית (אנחנו גרים בת"א והמעון בעפולה). באופן פרדוקסלי אני חושב שכאשר המעון קרוב יותר, ההסתגלות עלולה להיות קשה יותר, כי הדחף לרוץ לבקר וגם לקחת הוא יותר חזק. אינני איש מקצוע, וכדאי אולי שתתיעצו עם איש מקצוע, אבל נדמה לי שלמרות הקושי האדיר אתם חייבים להציב לעצמכם גבולות של ביקורים ולהשתדל לעמוד בהם, כדי שתאפשרו לילד להסתגל למעון ולצוות ולעצמכם להסתגל לפרידה ולנהל שיגרת חיים נורמאלית. בהרבה אמפתיה, עמיקם

 

[kovel1]

דיור חוץ ביתי

אנחנו גם כן הכנסנו את ביתנו לפני שנתיים לדיור חוץ ביתי. בירושלים ישנם דירות שבהם 6 ילדים ומטופלים 24 שעות ביממה ע"י צוות. היה מאוד קשה לשכנע אותי לסידור זה, והעובדת הסוציאלית, וצוות ביה"ס בו היא לומדת, ובני משפחתי עמלו קשה לשכנע אותי. בהתחלה היינו מבקרים אותה בכל יום ומאכילים אותה ויושבים איתה, ובסופי שבוע היתה מגיעה הביתה אבל היום אני יותר רגועה כי הצוות עושה עבודה נהדרת והיא נראת נהדר. היום אנחנו מבקרים אותה פעמיים בשבוע ולפעמים אפילו פעם בשבוע באמצע השבוע, ובכל סוף שבוע היא מגיעה הביתה. ועם הזמן כשראיתי כמה יפה מטפלים בה בדירה השתכנעתי שזה המקום שמתאים לה ולמרות שהיה לי קשה מאוד להתמודד עם הפרידה היום אני מאושרת בשבילה, ואנחנו ממשיכים את החיים בשביל 2 ילדינו הבוגרים, ובשבילנו.

 

[סיגל לוי]

שלום פני

למרות שאני לא הורה, אבל תפקדתי כך כבר 6 שנים ועדיין מתפקדת. לפני 3 ח' הכנסנו את אחי בן ה- 21 למעון, נכון שהגיל שונה ואחי יותר מבוגר, אבל הקושי והכאב נשארים אותו הדבר. גם אני בהתחלה בכיתי המון והתקשרתי כל יום ורציתי ללכת לבקר אותו כמעט כל יום. אבל בסוף שראיתי שטוב לו וכיף לא עם הדיירים והחברים החדשים שלו אז עם הזמן מתרגלים ונהיה פחות קשה, נכון שיהיו געגועים חזקים וזה טבעי. פני יקרה - את צריכה לתת קצת זמן שהבן שלך יתרגל למקום החדש ולצוות שיכיר אותו ושיידע לתת לו את הטיפול הכי טוב בשבילו. נכון שאני לא מדברת מאותו צד שלך כי את אמא ואני לא אבל אני בטוחה שעם הזמן הכל יהיה בסדר. תחזיקי מעמד

ומאחלת לכם הצלחה בהמשך סיגל

 

[gadi7]

לצערי ממש, ממש לא

אני לא בוכה, אבל רבתי עם אשתי לא מעט לפני ואחרי מעבר הבן לעל"ה, בגלל חילוקי דיעות בנושא (היא יזמה ודחפה את נושא המעבר לעל"ה). למען ההגינות יש להודות שהטיפול בבן שלי (CP בארבע גפיים, קשיי נשימה ובליעה, פיגור ועוד) קשה, אפילו קשה מאוד. המעבר לעל"ה עשה את החיים יותר קלים מההיבט המעשי. אין שום סיכוי שאבקר אותו יום-יום. בד"כ פעמיים בשבוע ולעיתים אפילו רק פעם בשבוע. כשאני מגיע הילד מחייך אלי, צוחק וברור שהוא מאושר לראותני. לפעמים הוא מבין שאני עומד ללכת ופורץ בבכי -ממש קורע לב. כל פעם שאני מבקר אותו או מוציא אותו לטיול עם הרכב רגשות וכעסים ישנים מתעוררים/מסרבים לגווע. בפירוש לא קל, גם אחרי 14 חודשים בעל"ה. למרות כל האמור לעיל אין בכוונתי לסובב את הגלגל אחורנית ולהחזיר אותו הביתה - החיים כשהבן מחוץ לבית בפירוש נוחים יותר.

 

[shohamye]

חזקו ואמצו

פני, מה שלומך? אין לי כ"כ מה לייעץ לך, רק מקווה שתעברו את התקופה הקשה הזו כמה שיותר מהר, והכי בקלות שאפשר. מחזיקה לכם אצבעות. יעל

 

[פני אשכנזי]

../images/Emo51.gifלכולכם

בימים האחרונים קצת יותר טוב, החלטנו ללכת כל יומיים אז ביום ראשון לא ביקרנו אותו,ביום שני הוצאנו אותו לפארק ויום לא התאפקתי וקפצתי לשם כי הייתי באזור אבל מחר כנראה אני לא אלך. אני בוכה קצת פחות אבל הלב פשוט כואב, מעולם לא הרגשתי כך אפילו לא כשגילינו שלגלעד יש בעיה- תחושה של כובד על הלב . מחר אנחנו הולכים לפסיכולוגית שמתמחה בתחום הזה ,הבעיה שכל העסק הזה מאוד מאוד יקר וללכת לפסיכולוגים דרך קופת חולים זה בזבוז זמן (מנסיון). בכל אופן אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לנו, היינו אצלה בעבר והיא מקסימה. לגבי הסתגלות - אני כבר מתחילה להבין שלעולם לא נסתגל למצב הזה, שכל פעם שנבקר אותו יהיה לנו מאוד עצוב ובכל פעם שנשאיר אותו שם לא נצליח לעצור את הדמעות וכל פעם לפני שאפרד ממנו אני אבקש ממנו סליחה שאני לא מסוגלת לגדל אותו בבית.

 

[ארצי אברהם]

אתם תצליחו!!!

חזרתי במינהרת הזמן 8 שנים כשקראתי את הלבטים, הרגשות, המחשבות וכן, גם את הדמעות. אל תחשבו בשלב הזה על עצמכם. ההסתגלות של הילד חשובה מזו שלכם ועזרו לו להצליח בכך שתתנתקו ממנו לשבועיים!!! כן, כן, לא פחות. תנו לו לבנות את חייו בסביבה החדשה ולמצב את עצמו ומעמדו בקרב חבריו החדשים.קראו בעיון את מה שעמיקם כתב לכם.זה לא סוף העולם. תסתכלו על המצב כהתחלה חדשה לו, ולכם. אני מאחל לכם מכל הלב בהצלחה