עבר וכאבים
אני מאד הזדהיתי עם משפט שנכתב בספר "הנזיר שמכר את הפררי שלו" - שדיבר על שאין להצטער על העבר, מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מההצלחה העתידית (הוא מתייחס לעבר רווי כשלונות ותחושת בזבוז). כנ"ל הוא מדבר על הכישלון - שהוא אבי ההצלחה. אבל נגד הכאבים אין לי שליטה. אחרי 8 ימי בדידות עלו בי הרבה מאד מחשבות קשות, ותהיות: כבר מזמן שמתי לב שהעבר שבו שנים ארוכות התעללה בי חברת ביה"ס - אע"פ שאני מסווגת אותו כאחד האכזריים בחיי - גז ואיננו. הוא לא עולה בי, הוא לא מעלה בי כאב. ראיתי שהמקום הזה נפתר לחלוטין. בסיס ההתעללות היה חוסר עמוד שדרה, ועמוד שדרה קיבלתי גם קיבלתי. אבל נקודות עבר אחרות - אפיזודות של אטימות ושל אכזריות מצד הוריי - הגם שכבר סיגלתי לעצמי את ההבנה שהם חולים וחסרי אחריות, אינן נוטשות אותי ברמות של כאב. וגם אם אין הן עולות אל פני השטח יום יום, הרי שהן ישובות בטח על מכונן, ועולות כשהכאב מציף... כמובן שאינני מוותרת, ואינני עומדת לוותר עד סוף ימי - לפתור את השאלות הפנימיות שמעלות בי כאב כ"כ נורא, ולנצחן. והאמינו לי, הלוואי ולא הייתי צריכה לנצחן, אלא להשאירן מאחור ולצעוד קדימה. ניסיתי גם זאת בחיי. אך הניסיון לימדני שהן נוגסות בצעדי הליכתי, ומפריעות להתקדמותי על כל צעד ושעל. ומאז, בד בבד עם הצעידה קדימה, אני ממשיכה להזיל מכיסי דמים מרובים ולחפש בכל עוז את הכוח להיפטר מהצורך לכאוב. ובינתיים - ממשיכה לכאוב. הכי טוב אני מתחברת לרגשות שמעלים ניצולי שואה (או צאצאיהם) בסיפורי הזכרונות שלהם. חקרתי תחום זה מכל עבריו. שאבתי המון כוח מהתמודדויותיהם. עם זאת, ספגתי לתוכי את כאבם, והוא מעיק עלי. היום קראת את "עלי מרורות" - יומן מזעזע במיוחד, לא מומלץ לאף אחד! מדובר ביהודי פולני, שתאר כעדות את קורותיו. והוא עבר את המלחמה בפולין, במשך 6 שנים בתוך הגיהינום עצמו! עד כה קראתי את יומניהם של יהודי הונגריה בעיקר, שהצטרפו לזוועה רק בשנה האחרונה שלה... אז מצד אחד לא טוב שאני קוראת דברים כאלה (לנו, כיום יש הרבה פחות כוחות נפש מאשר פעם, ולי במיוחד. אפילו לקרוא על חייהן של נשים שכיבסו ביד ולא במכונת כביסה, קשה לי...) מצד שני רק עם בעלי ייסורים כאלה אני מזדהה. מה יהיה?
