התמודדות עם לידת פג והשיחרור הביתה

[מלמלה]

ושאלה קטנה

אחרי שראיתי את ההודעה של בת11 איך הרגשתם ביום השחרור מה עשיתם בשעות שלפני, אני בילדה הראשונה הייתי די מבולבלת ולחוצה ומבית החולים נסעתי לשלושה שבועות פינוק אצל אמא שלי בילדה השניה ממש התרגשתי - התרחצתי, התלבשתי מיוחד (ובסוד אני אגלה לכם שגם תחתונים מיוחדים לבשתי לכבודה הנסיכה שלי שהגיעה הביתה כן וכמובן שכחתי שבבוקר מוקדם עשיתי סטריליזציה לכל הבקבוקים.

 

[ורד של שירה]

טוב אם כבר העלית את הנושא אז ככה

כשבוע לפני השיחרור כידעתי שזה מתקרב ובא, התחילו לי המון חרדות. איך אני אקח הביתה תינוקת במשקל 2 קילו, שבועיים לפני השיחרור שירה קיבלה זיהום והיתה בטיפול נמרץ ובהפסקת כלכלה שבוע, כל הזמן פחדתי מה יהיה עם היא תחתוף לי כזה זיהום בבית, מה אני אעשה. ובכלל אם היא לא תישן ואם היא לא תוכל ואם היא לא תגדל. אזיה פחד- חמישה שבועות אני כבר אמא לתינוקת בפגייה ופתאום היא באה הביתה בקיצור ביום בשיחרור הייתי לחלוטין לא מאופסת, הסתובבתי במחלקה הוראות ועוד הוראות, קורס החייאה (שממש עזר לחרדות שלי) עוד ביקור רופא ועוד ביקור רופא ואופס הולכים הביתה. זה היה היום המאושר בחיי והיום המפחיד בחיי. נסענו לבית של ההורים שלי, כדי לקבל עזרה ושהינו שם חודשיים כמעט (העזרה היתה ממש טובה) זהו, תקוםב לא קלה בכלל אבל גם זה מאחורינו

 

[ורד של שירה]

התמודדות עם לידת פג והשיחרור הביתה

מכיוון שהפורום שלנו מיועד גם להורים צעירים לפגים אשר עדיין מתמודדים עם הפג בפגייה , נושא מאוד חשוב הוא התמודדות עם המצב השהות בפגיה, יום השיחרור אני משרשרת לפה הודעות שנכתבו בנושא, למי שיש מה להוסיף מוזמן

 

[אינה של יערה]

צריך להדוף בכוח משפחה וחברים

האבסורד הוא, שכל עוד יערה היתה בפגייה הרגשתי שאני "מרמה" אנשים - ילדתי, נכון, אבל איפה התינוקת? היה לי מאוד חשוב שידברו עליה ויקראו לה בשמה. לא יכולתי לחכות להראות אותה למשפחה המורחבת ולחברות (החברות שלי השתגעו באותה מידה). כשיצאנו, רק רציתי שיעזבו אותנו בשקט! היה מצעד אינסופי של חברים, חברה באה בדיוק לבקר מחו"ל אז כמובן שהיא תגיע, ואם היא הגיעה אז נזמין עוד חברים, ומה שיצא שבמקום להניק ולישון ישבנו בסלון וסיפרנו בפעם החמש-מאות את כל הסיפורים. מצד שני, סוף-סוף הרגשתי שבאמת ילדתי ובאמת יש לי תינוקת, וכן, השמנתי מנחת עם כל "איזה מאמי, איזה בובה!" ששמעתי! מבחינת פחדים וחרדות - כל-כך רציתי כבר להיות איתה בבית, שלא ממש חשבתי על זה... היא אכלה, השמינה, ישנה מדי פעם ופלטה בתדירות לא יותר מדי גבוהה. אחרי שבועיים ב"חדר 3" בפגייה (התחנה האחרונה לפני הבית, חדר שבו כולם כבר בעריסות רגילות ואוכלים מבקבוק) כבר צברתי מספיק בטחון.

 

[אמא של נוריאל]

היום שחיכתי לו בכל מעודי היה יום

השחרור. כבר לא היה לי כוח וסבלנות לשסנים של השחרור בבה"ח והכל נראה לי כאילו עושים לי בכוונה ושלא נצא היום....ואז, סוף סוף הגענו הביתה ובבת אחת חרדות הציפו אותי. נוריאל נולד בפברואר, הגיע לדירה חדשה וקרה מאד ואני היתי בהיסטריה של איך אני אדע אם הוא מקבל מכת קור? מיד אח"כ עלה עניין האוכל - אם הוא לא יבקש לאכול כל 3 שעות, אם הוא יישן? אני הנקתי - אז בכלל לא ידעתי אם הוא אוכל מספיק. ואיך איך אני אסתדר? עד עכשיו אחיות השגיחו עליו ואני - אין לי מושג קלוש ברפואה או סיעוד או כל דבר דומה.... מנגד, חברות אומרות ´תסמכי על החוש האימהי שלך...´ איזה חוש? הוא לא התחיל להתעורר בכלל. וככה לאט לאט ראיתי שנוריאל מתעורר כל 3 שעות ויודע את תפקידו, הטרדנו פעם פעמים את הפגיה בשאלות על מכות קור, נשקלנו בתדירות גבוהה ומכאן למדתי שהחלב שלי מספיק, ולאט לאט נולד גם האינסטינקט האימהי. השאלות לא נגמרו, גם היום יש שאלות אבל האושר הוא גדול!!!

 

[מלמלה]

ועוד קוריוז שנזכרתי בו

עם הילדה הראשונה לימדו אותי איך לרחוץ אותה ככה בכיור (כמו את הכלים

) והאחות האחראית הסתכלה עלי במין מבט מפחיד כזה לוודא שאני מבינה בדיוק איך לרחוץ את הילדה ואני חשבתי לי בראש בשקט "מה ואם אני אהיה תלמידה לא מספיק טובה לא יתנו לי אותה הביתה?......"

 

[אמא של עמרי]

מבחינתי

יום השחרור היה יום שציפיתי אליו אחרי שעמרי יצא מהטיפול נמרץ ועבר לפגיות השונות למטרת " גדילה ".. והסכנות חלפו . ספרתי את הימים שיעברו שישוחרר כבר ( היינו עושים חשבונות לפי כמה גרמים עולה כל יום מתי יגיע ל- 2 ק"ג המיוחלים .. בפגיה " חדר3 " .. כבר צברתי ניסיון רב בהאכלה והלבשה וכאשר שוחרר הייתי עם בטחון רב , ולא חששתי ביכלל וטיפלתי בו ממש לבד ( בעלי שירת רחוק ) נסעתי לביקורות ( אין סוף ביקורות ) עם העגלה על אוטובוסים - הדבר שהכי הטריף אותי זה ביקורים ללא התחשבות וללא סוף מכל מי ומי - לא היה יום ללא ביקור מה שמאוד הכביד עלי !! ( גם קומה שלישית ללא מעלית הוסיפה על הקושי ) הדבר הכי נחמד ביום השחרור היה שהכנתי לו בגדים מדהימים מיוחדים לגודלו ממאדר קאר . ונסענו איתו ישר לבית הורי ( הסבים ) עשינו להם הפתעה .

 

[קרנושה]

יום השיחורר שלנו.....

ליאור וליהיא (בנותיי) שוחררו כעבור חודשיים... החששות היו מפה להודעה חדשה...(גם בגלל שעלי לטפל כעת ב2 וגם בגלל שאחד נותר בפגיה)...בשבוע האחרון חששותיי גברו כאשר הייתי צריכה לחשוב שעלי להאכילם ללא מכשירים שיראו לי בכל רגע נתון מה רמת החמצן שלהם בדם...היה לי קושי אדיר להיתנתק מזה... כשהבנות שוחחרו אמרה לי אחות אחראית של הפגיה משפט מעצבן נורא:"אל תשכחי שאת משאירה פה ילד"...יווווווו התפגרתי מכעס! היה קושי אדיר בתימרונים.. וכל יום הלכתי אליו וחשתי הקלה...סוף סוף אני הולכת לאינקובטור אחד בלבד...רק אליו, להיות רק איתו כולי שלו!! ואין מי שיקח לרגע את תשומת ליבי ממנו.....התמלאתי סיפוק כל יום מחדש...נהנתי בטירוף (מצחיק לא? ילדי בפגיה ואני נהנית)..... היום שהוא השתחרר היה מלחיץ ביותר...(עם חמצן ופולססומטר) להחזיר את הבנות לרעש הנ"ל ולהיות עם היד על הדופק במלוא מובן המילה... ביום שהוא שוחרר הרגשתי שלמה לראשונה .....המשפחה שלי כולה בבית!! בין הימים המאושרים בחיי היה היום בו הוא נגמל מהחמצן.....לעולם לא אשכח זאת... קרן אמא של מתי ליהיא וליאור