מכיר מקרוב
היי,
משהו שכתבתי לפני שלוש שנים הנוגע בדיוק בנושא הזה:
חצי שנה עברה מאז העדכון האחרון שלי, ואני נמצא בארץ כבר כמעט חצי שנה. אני גר בתל אביב עם שני, ומבחינה רפואית הולך מצוין, אם כי בלוטת התריס קצת מזייפת (אז נעזרים באלטרוקסין), B12 נמוך, והמוגלובין יורד (מה שגורם לעייפות פיזית).
ביום חמישי האחרון, בביקורי אצל הרופאה, היא ביקשה לבדוק את סיפור ההמוגלובין הנמוך. זו רופאה פולנייה, לכן עלינו להתחיל בפט סי.טי שיתקיים מחר, כדי לוודא שאני נקי מסרטן. לאחר שהאפשרות הזו תישלל, אעבור ביופסיה במוח עצם לבדוק אם הכול בסדר שם. אחרי שהאפשרות הזו תישלל, כנראה אתחיל לקחת סטרואידים, בנוסף לתשעת הכדורים האחרים שאני לוקח. בדקות הראשונות שאחרי הפגישה איתה התעוררו בי מיד הפחדים: אולי הסרטן חזר? ומה אם כן? מהר מאוד ראיתי אותם, את הפחדים. ראיתי אותי מפחד, ומיד הבנתי לאיזה כיוון גיא המפחד עומד לקחת אותי. ידעתי שזה לא מה שאני רוצה. הנחתי למחשבות האלה ואז שאלתי: 'אז מה כן?' התחלתי להתרכז בבית החזה שלי ובהבאת חום ועוצמה אליו. ומאותו הרגע לא התעסקתי בפחדים האלה שוב.
בשבועות האחרונים אני חוקר את תחום הטיפול והתמיכה במחלימי סרטן למיניהם. נתקלתי במושג שאני מתקשה מאוד להבין: "מחלה מסכנת חיים". איך ייתכן שמחלה תסכן את החיים, כשהחיים כשלעצמם הם סכנה? הרי מותנו נגזר ברגע לידתנו, בדיוק כמו פרח שנקטף או עוגה שיצאה מהתנור. זה בסדר. זה היופי בשינוי ובהתחדשות.
בשיחות שאני מקיים לפעמים עם אנשים הם מביעים כלפיי הערכה באשר ליכולת שלי לחיות וליהנות מהחיים גם בצל המוות. אז אני שואל אותם: "במה אתם שונים ממני?" כשהם מחפשים אחר התשובה אני אומר: "אהה, פשוט עדיין לא חשבתם על זה...".
את התוצאות של הבדיקה אקבל מחר. האם יהיה לי סרטן? לא יהיה לי סרטן? זה לא משנה. כשבתקופת ההשתלה העצמית אבא נהג לומר לי תוך כדי הכימותרפיה, "עוד מעט זה ייגמר", שאלתי אותו מיד: "ומה רע בעכשיו?" האומץ הוא לחיות עם, בגלל, למרות, ובלי שום קשר לכל דבר שקורה.
ואני רוצה לסיים בדבריו של ג'לאל א-דין רומי:
בוא, הייה אשר תהיה.
נווד, עובד אלוהים, אוהב החיים.
אין זו שירת ייאוש.
אין זה משנה אם הפרת נדרך בפעם האלף,
עדיין, ושוב, בוא!"
אוהב, גיא.
