התמודדות עם עצמי

[מחפשת אחר האמת85]

התמודדות עם עצמי

אהלן! ככה זה כשנדמה לי שהתחלתי להכיר את עצמי, מתברר שאני עדיין רחוקה מהכרה וקבלה עצמית. אתמול ארע לי מקרה ששבר אותי בצורה עמוקה וקשה ביותר. זה קרה בעבודה: איבדתי את עשתונותיי בגלל איזה לקוח, אבל זה מילא, זה היה צפוי, כי ככה זה בעבודה של שירות לקוחות, זה לדעת להתמודד מול אנשים שונים ומשונים וגם כאלו שאתה חסר אונים מולם.

אבל לא הגישה של הלקוח היא ששברה אותי, אלא התגובה שלי בסיטואציה הזאת. משום לא ידעתי איך אני מתמודדת איתו, איבדתי את עצמי באותו הרגע, אך הגרוע יותר התרחש אחרי השיחה איתו: הרגשתי אבודה וחסרת יכולת התמודדות, כאילו הפילו עלי הר שלם ואני שרועה בחוסר ביטחון ודיכאון של חוסר אונים ולא יודעת מה לעשות עם עצמי...

מה שהכי מציק לי בסיטואציה כזאת זה מצב הרוח שלי אחרי המקרה. אני מפסיקה לדבר, מתחילה לבכות ולא משתפת אף אחד בעובר עלי, כלומר, במקום לספר, להתייעץ, לשפוך ולשתף, אני בוחרת להתכנס בתוך עצמי ולאכול את כל החרא בפנים. אני גם מפסיקה לתפקד וקשה לי לדבר... גם כשמישהו מנסה להתקרב אלי ולנסות לעזור - אני דוחה את כולם וחוזרת חזרה לתוך קונכיית הסיוט שלי. אני לא מתחרטת על כלום, מודעת לעובדה שכל מקרה כזה של לקוח עקשן ועצבני - מלמד אותי משהו חדש וגורם לי לראות צדדים נוספים של התפקיד הזה, אבל התגובות שלי לא עומדות במבחן המציאות.. אין לי שליטה על הרגשות שלי כשמישהו פוגע בי בצורה כזו כואבת, אני מתחילה לראות הכל בצורה מעוותת, ואף לעשות שטויות שאני משלמת עליהן אחר כך ביוקר. מנסה לא להיות תלויה באישורים חברתיים או באיך שאחרים ישפטו אותי (פתאום אני כבר לא אותה בחורה מאושרת ומלאת אנרגיית חיים כמו שהם מכירים, אלא אדם דיכאוני וממורמר), אבל זה ממשיך לרדוף אותי.... איך יסתכלו עלי שאחזור לעבודה יום ראשון?

חזרתי הבייתה, בכיתי כמו שלא בכיתי מזה תקופה ארוכה בעוד אני מייסרת את עצמי בכך שדמעות לא יעזרו אם לא אבין את המשמעות של המקרה שארע לי.. ואני עדיין לא מבינה אותו.. טוב זה היה החלק הקל, ועכשיו לתוצאות: לא מרגישה שאני יודעת מה הייתי עושה במצב הנ"ל אם הוא היה חוזר על עצמו שנית... כלומר, לא למדתי ולא הפקתי מכך שום לקח או שיעור לחיים. נכון, זה עשה את שלו: קיבלתי הלם, זה הוציא אותי מהאיזון, איבדתי את השפיות, לא שלטתי בתגובות שלי, פתאום הכל התעוותת לי מול העיניים... אבל ... זה לא יכול להגמר ככה! חייב להיות לזה פתרון ברור! ואם חס וחלילה ואני מאחלת לעצמי שזה יקרה לי שוב כדי ללמוד מזה שיעור , זה קורה לי שוב, אני לא חושבת שהתגובה שלי תהיה שונה, כיוון שעדיין לא ברור לי כיצד עלי לנהוג בסיטואציה מלחיצה כזאת, ומעבר לכך, כיצד לקבל את עצמי אחרי שזה נגמר?? ואולי אני עדיין לא בשלה לספוג את המכה הזאת, אז למה זה קורה לי בכל זאת? ולמה אני לא מצליחה להבין את שיעור לחיים שהארוע הגיע ללמד אותי? למרות הפסימיות המצב רוח השלילי, סופ"ש נפלא לכולכם!

 

[Gilliana]

את לא בשלה משום שזהו תהליך

ותהליך שיכול לארוך שנים ארוכות. ביום שבו תהיי שלמה את עצמך, תקבלי את עצמך כמו שאת והעיקר - תאהבי את עצמך, יותר לא תרגישי כך. איך לגרום לעצמך לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך? זו שאלה שאף אחד לא יכול לענות לך עליה. כאמור, מדובר בתהליך שיכול לקחת זמן רב. מה שבטוח, לנסות להבין בכח - לא יעזור, התובנות תגענה, עם הזמן, בעצמן, ועל כן לייסר את עצמך באמת שלא יהיה לא אפקטיבי ולא פרודוקטיבי. נסי לקבל את הארוע כמות שהוא ולא לנתח אותו יתר על המידה. סוף שבוע נפלא גם לך.

 

[MetalSinagouge]

נתקלתי היום בחיבור מעניין על כל הנושאים שבהם

את ורבים מאיתנו מתחבטים: http://www.violentacres.com/archives/169/most-people-are-depressed-for-a-very-good-reason יש שם גם את הסימפטומים וגם את הפיתרון. את בטח לא תיישמי את זה, אבל היי, It's your funeral

 

[IC4]

קראתי, נגעתי והגבתי

קודם כל, אולי ימצא חן בעיניך לדעת שההודעה נגעה לליבי

גם מכיון שהיא מסמלת שעוד אנשים חושבים בצורה מאד דומה לשלי (ואודה שאני מחפש "לערוק" מצורת החשיבה הזאת במקרים רבים) וגם מכיון שגם אני עובד בתמיכה טכנית כך שעולם הש"ל מאד מדבר אליי (בעיקר לקוחות שמדברים אליי). העולם -כסביבת ההתרחשות- לא נראה לי עקרוני. גישה מציקה של לקוח או רופא או אינסטלטור או פצייאנט או פרופסור או חבר באגודה או חבר טוב ויקר, תמצא את דרכה להתנגש בעולמנו ודורשת מאיתנו למצוא את הדרך שלנו לעכל אותה מבלי לגרום לקלקול פנימי במערכת. לי יש איזשהו מודל לחיקוי של ניאו בסוף הסרט עוצר את הכדורים ולא נותן להם להגיע אליו, אני נוהג להשתמש בזה כדימוי שלא לתת לדברים רעים לגעת בנו, להשפיע עלינו בצורה האיומה שהם יכולים לעשות אם לא נזהר להם ונהיה מודעים להם ולהשפעה שלהם ולכוח שלנו להתנגד לה או להתעלם ממנה. יש אנשים שסיכמו זאת במשפטי מחץ כמו "איזשהו גיבור הכובש את יצרו" שגם נראה לי שאפשר לסעף למשמעות כזאת. שאלה של מיקום פנימי, לא להתערבב יותר מדי בתוך הארוע ולמצוא את עצמנו מרוגזים ובעצם נופלים לאותו חור שאותו בנאדם מולנו עזר לנו להפיל את עצמנו לתוכו. לגבי חווית הבכי שלך בבית - היו זמנים שהייתי כל כך מקנא בך על המסוגלות לפרוק את הרעל הזה, לשטוף אותו החוצה. אני אף פעם לא ממש הצלחתי לבכות אמנם במשך הזמן הצלחתי לצחוק והנטייה הזאת גדלה ועושה את שלה הרבה פעמים. בעיקר משמשת אותי להביא יחס טוב עם לקוחות בעבודה אם זוכרים שאפשר לקחת דברים בהומור. כמובן שהלחוצים שכאילו חושבים שזה נחוץ לעולם להיות עצבניים ולהוציא את הכל החוצה בעייתיים יותר, דורשים יותר מאמץ מעצמנו לשמור על קור רוח וככה לנסות להחזיר אותם גם בעצמם למצב הזה. ווואלה זה עובד גם - לקוח שרואה שאני לא נלחץ ממנו, מדבר איתו בסבירות, גם הוא בסוף נרגע ואף מסוגל להודות לי. כמו שאמרה גיליאנה, גם כאן להגיע למקום כזה זה תהליך וניסיון ושפשוף וראייה טיפה יותר רחבה של הדרך. יש תפיסה שחלק מהצער/סבל שלנו זה בעצם אי הבנה/תפיסה נכונה של המציאות ובעצם אפשר להפטר מהרבה ממנו על ידי השגת ראייה בהירה יותר. "לוותר" על פסימיות נראה לי בהקשר זה כויתור על צרות הראייה שלנו שמביאה לנו רגש מוכר מראש. איך עושים את זה? יתכן וכאן באה לעזרתנו שיטת בקשת העזרה. כשאני עוזר לאחרים, כשאני מרגיש את עצמי מועיל, בר יכולת להיות לעזר לאחר, אני מרגיש טוב יותר. למה שנמנע מעצמנו לקבל עזרה ולתת לאחר הזדמנות להיות שם בשבילנו? כי כל כך חשוב לשמור על העצב לבד? נניח לרגע שהאדם לא אמור לחיות לבד אלא חי ונושם ביחד עם אנשים נוספים וחייו ומעשיו שותפים לחייהם ומעשיהם. אין באמת סיבה לשמור את הכל לעצמך, או שיש? האם תרגישי יותר טוב לדעת שיש לך חברים בעבודה שאת יכולה לשאול אותם לגבי מקרים שהיו לך, או פשוט להחליף איתם חוויות שהדעה שלך עליהן לא גמורה ומוחלטת ושאולי גם הם חוו דברים דומים ובעלי רעיונות שתשמחי להקשיב להם או לחקות אותם? וגם אם את לא רוצה להיראות בתור אדם ממורמר - מי אמר שהדרך היחידה להביע את עצמך זה בצורה מדכדכת? אפשר לשאול אחרים אם הם עברו מצבים דומים. כמובן שזה תלוי בכשרים החברתיים שלנו, שאלה לדעתי רק הולכים ומתפתחים - ולא אחרי כל שיחה וכל רגע וכל שניה אפשר להבחין בשיפור. ומצד שני זה גם בסדר אם יש אנשים שאנחנו לא רוצים שישמשו אותנו כאסלה לשפיכת רגשות שליליים ולא מענין אותנו לאמר להם מה חרא לנו, אפשר להשתמש בהם בדיוק כנגד זה, להשתמש בהם כדי להתחבר לדמות השמחה יותר שאנחנו כן רוצים שהם יראו אותנו (זה די הפכפך כי לפעמים זה כבר עובר את גבול הבחירה שלנו ואנחנו כאילו לא מסוגלים להיות אנחנו עצמנו באותו רגע בקרבתם, לדיון אפשרי אחר)... אבל שוב זה חוזר לשאלה של מה אנחנו רוצים לראות בעצמנו, או מה אני רוצה להיות, מבלי לצפות שאני כבר שם ולהתאכזב מעצמי אם אני לא כבר מתנהל ככה. I think I said enough or said too much