התמודדות עם עצמנו

[s h i r k u s h]

התמודדות עם עצמנו ../images/Emo4.gif

אנחנו כותבים המון על התמודדות עם קנאה, עם אהבה נכזבת וכו' אבל לא על התמודדות עם עצמנו, בכל מקרה אצלי זה נושא שדי מדחיקה כי קל יותר להפיל על אחרים התמודדויות מאשר להתמודד עם עצמנו. היו תקופות שחשבתי שאני האוייב מספר אחד של עצמי עם הדימוי העצמי הנמוך שלי, עם המחשבות שלי שאני מכוערת וטיפשה ומפגרת ומה שתרצו... מכירים את ההרגשה הזאת שאנחנו כביכול האוייב מספר אחד של עצמנו

מה עושים עם הרגשה כזאת

 

[מ י כ ל ג ו ר]

זה ברור שאנחנו האויב הכי גדול

לעצמנו.. לקחנו את כל מה שעד היום לימדו אותנו,אם זה לא לאהוב את עצמנו יותר מידי,לא לשבח את עצמנו מול אחרים,לא לבכות וכ"ו ואנחנו הקשבנו להם ולא ללב שלנו.איפה האויב שפה? הינה,בנק' שבה שלא הקשבנו לעצמנו,הזקנו כ"כ שגרמנו לדימוי עצמי נמוך,חוסר ביטחון,בילבול וכ"ו. יש מבין?

 

[רותיקה]

מישהי שהכרתי פעם אמרה לי

דבר שהוא מאוד נכון... אנחנו יכולים לבחור בין שני דברים: האחד- שנהייה האוייב הכי גדול של עצמנו. והאחר- שנהייה החבר הכי טוב של עצמנו. הכול תלוי איך מסתכלים על זה.. והכל תלוי באיזה צד את בוחרת... את יכולה להיות או האוייב הכי גדול של עצמך או החברה הכי טובה שלך. תבחרי.

 

[opalit]

לדעתי , דרושה הפרדה

צריך לדעת להפריד את עצמך מהסביבה, ממה שהשאר חושבים, למה הם משתוקקים ומה הם מגדירים טוב או יפה, וזה לא פשוט. אני לא מתכוונת בקיצוניות, לא לחיות על ענן אבל גם לא להיות חלק מהעדר בחלקים מסויימים. כמה שלא נסתכל על עצמנו , הרבה מגיע מהסביבה. לא היינו מגיעים להפרעות אכילה, להערכה עצמית ירודה, לעצב סתמי, למצב רוח ירוד אם לסביבה לא היה חלק נכבד בכך. כשכולם מסתכלים על כולם אפילו עד כדי פרטי הלבוש, ("היא לובשת הרבה שחור היא בטח בדיכאון או שיש לה איזה שריטה") וכשלא נח לזה להיות עם זאת כי מה יגידו, כי אין לה תואר, שמנה, לא יפה ושאר קשקושים. וכשמי שגר שם הוא ארס... ושאר דוגמאות. ואני, מתמודדת עם עצמי ועם השדים שיש בתוכי.

 

[להבה ירוקה]

מאד מזדהה עם התשובה שלך

ההפרדה הזו, בין עצמי ובין הסביבה - גם מתחילה ליצור איזהשהוא גבול סביב עצמי ובעצם המעשה הזה - יש הגדרה עצמית, ואפילו קבלה עצמית שאומרת: זו אני ואלה הגבולות שלי, לטוב ולרע. הרבה מגיע מהסביבה. זה נכון. אבל אני בוחרת מה לעשות עם המידע הזה. לפעמים אני חושבת, שאני בעצם האוייב היחיד של עצמי (וכך פחות או יותר אולי כל אחד לעצמו, אלא אם הוא בוחר אחרת). בעצם, הסביבה לא רוצה להזיק לי. לא בזדון. אלא אני היא זו שלוקחת דברים פנימה ומחליטה איך לפרש אותם... והשיחות האלה - שבפנים. השדים האלה, שיכולים להפוך למלאכים תוך שניה- זו ההתמודדות עם עצמך....כנראה. יצאה לי תשובה קצת מבולבלת.

 

[opalit]

כל כך מבולבלת

שממש דברה אלי ,והשלימה את התשובה שלי, מבחינתי.

 

[אופירA]

אבל התגובה לסביבה היא מתוך עצמי

וכאן אני שוב מגיעה לאוייב הגדול שלי - אני עצמי. כלומר זה שהסביבה משפיעה, זה לא משנה את העובדה שהשורש של הדברים הוא אני עצמי. וגם אני בעצם משפיעה על הסביבה בהתייחסות שלי אליה (וזה כולל גם בחירה שלי להתחבר לסביבה מסויימת, להתרחק מסביבה מסויימת...). ראיתי שהתייחסות שלי לסביבה השפיעה על ההשפעה של הסביבה עלי בצורה משמעותית ואפילו קיצונית! אז השורה התחתונה היא שוב - שהאוייב הגדול ביותר שלי, כמו האוהב הגדול ביותר שלי - הוא אני עצמי. הפסיכולוגית שלי מלמדת אותי: "את עושה לעצמך בלי להרגיש בדיוק מה שההורים שלך עשו לך - לא מקבלת את עצמך, שופטת, לא סולחת. תלמדי להיות האמא של הילד הקטן שבתוכך. הרגש זה הילד. השכל זה האמא." והיא עושה לי תרגילים בתגובות של אמא למצבים התחושתיים שאני מתארת לה, במקומות שבכלל לא זיהיתי שיפוט עצמי וביקורת. זה כל כך אוטומטי בשבילי... 3 שבועות היא היתה בחופש. תראו מה זה עשה לי. חורבן!...

 

[מ י כ ל ג ו ר]

וזה מחזיר אותי למה שרשמתי כתגובה

למה שרשמתי בתגובה שלי. אנחנו עושים דברים בלי לחשוב עליהם,כי ככה חינכו אותנו שצריך או לא צריך..ואיפה באמת ה"אני" זוכה להחילט? מי הוא אותו "אני" הזה? הוא קיים בכלל? האויב הכי גדול שלנו זה אנחנו.פעם נתנו לי טיפ להתמודד עם מצבים מסויימים כשאנשים פונים אליי בתקיפות,היה עלי לראותם כמראה שלי,כאילו זו אני וזה היה קשה,כי התמודדתי עם עצמי לא פחות ולא יותר.

 

[opalit]

חייבת לשאול

העניין הזה עם המראה לא מבינה אותו, שמעתי עליו לא פעם, איך ממש להתנהג ככה?

 

[מ י כ ל ג ו ר]

להביט מול המראה:

בוא ניקח את הסיטואציה שבוס או אדם שמעלינו צועק עלי ומדבר לא יפה. תחושה ראשונית עלבון/כעס/שינאה וכ"ו. עכשיו התרגיל הוא לתפםוס את השבריר שלפני התחושה ולהביט בו ולהבין שבעצם זה השיקוף שלנו,הפחד שלנו.. אותו בוס מראה לנו ממה באמת אנו מפחדים מה גורם לנו באותו רגע לחוש את כל הרגשות הללו. אחרי שהצלחי בתרגיל אני יושבת וחושבת,למה בעצם חשתי כעס,נניח כי הרגשתי מאויימת..ושוב אני שואלת את עצמי "למה הרגשתי מאויימת",עד שאני מגיעה לפיתרון דשלרוב נובע מיחס של ההורים או כל גורם משפיע שהיה לנו בעבר.

 

[BellA עלמה]

מכירה

ולדעתי זה נכון. אנחנו היחידים שממש יכולים לעשות לעצמו רע ולעיתים אנחנו גם עושים את זה לצערי. איך יוצאים מהמעגל הזה? טיפול לדעתי